מי שהזיע, הפסיד


נו, סנובים, את העימות טרום בחירות 1960 בין ניקסון לקנדי כבר ראיתם? אם לא, אני מגיש לכם, כשירות לציבור, את הסרט הבא, הכולל את העימות הראשון במלואו. מצאתי אותו באתר חדש ומעניין בשם "יו-טיוב" (בעברית, אתה צינור) המוקדש ברובו לצילומים ולסרטים של צינורות וציוד מכני כבד, אך כולל גם מקבץ קטן ונאה של סרטים שיעניינו גם את הציבור בכללו.

תכני העימות, כמעט כולם, אינם רלוונטיים עוד היום (אף כי הוויכוח בין ממשלה מצומצמת יותר, כגרסתו המהוססת של ניקסון, וממשלה רחבה יותר, כפי שגורס קנדי, עודו מתנהל), אבל מעניין לבחון מחדש את השאלה האם אכן היה קנדי המועמד המשכנע והמרשים יותר בעימות?

סיפור ידוע הוא כי הצופים בעימות בטלוויזיה סברו כי המנצח היה קנדי. המאזינים ברדיו, לעומת זאת, סברו כי ניקסון היה משכנע יותר. אבל התימוכין לסיפור זה קלושים למדי. במאמר נודע משנת 1987 הראו ונסיל ופנדל כי
הסיפור התבסס על סקר בודד ורווי בעיות, כשהתימוכין האחרים הם עדויות אנקדוטליות.

התבוננות עצמאית של צופה ישראלי, שאינו עמוס באותה מידה בתפישות, בידע ובדעות הקדומות שיש לצופה האמריקני, מובילה לתחושה שקנדי הוא אכן גבר נאה יותר, וכי ניקסון רזה, חיוור ומזיע—אבל ככל שנוגעים הדברים לאופן הצגת הדברים ולהופעה נינוחה, הרי שדווקא ניקסון מנצח בנקודות. תוכלו לשים לב לכך באופן בו מפסקים השניים את משפטיהם, ובאופן בו הם מטעימים מלים מסוימות. קנדי נשמע—במיוחד בתחילת העימות—כאילו הוא מקריא במאמץ מסוים טקסט שלמד על־פה. לדוגמה, הוא מסיים כמה משפטים בפסוקית שהייתה צריכה להיות מודגשת הרבה יותר משהיא מודגשת בפועל—אחד הסימנים המובהקים לטקסט שנלמד על־פה בחזרה מכנית. הוא הופך נינוח יותר רק מאוחר יותר, כאשר הוא עובר את משוכת דברי הפתיחה. ניקסון, לעומתו, שליו יותר, אך מפיק תועלת מעטה בלבד מיתרון הניסיון שיש לו על קנדי (הוא בא לעימות כסגן הנשיא של אייזנהאואר, הנשיא המכהן) ומפגין נטייה מוזרה לחזור למשפטים כמו "אני מסכים עם עמיתי"—כאילו הוא שב, ברמה מסוימת, ותר אחר אישור מיריבו.

(גילוי נאות, ההפנייה המקורית לזה היא מכאן)

ואם אנחנו כבר מדברים על עימותים פוליטיים, זה בדיוק הזמן לפתוח בפינה החדשה, פוליטיקאים מנגנים. ונתחיל, כצפוי, עם הנשיא ניקסון, בשנים שאחרי הפסדו בבחירות ב-1960, מנגן יצירה פרי עטו על הפסנתר:


תודו שזה די מדהים. כמובן, זה לא ברמה או אפילו באזור החיוג של קונדוליסה רייס, שבהחלט יש עליה (פרק מחמישיה לפסנתר של דבוז'אק):



האיכות המשובחת של קונדוליסה רייס, שהלכה לפוליטיקה על־פני קריירה כפסנתרנית קונצרטים, אינה בדיוק הפתעה מרעישה (כאן תוכלו לשמוע אותה, בקטנה, מנגנת עם ארתה פרנקלין באירוע צדקה; וגם ג'אז היא יודעת).

ובחזרה לנשיאים, ולרמה ממוצעת יותר, נאמר כך, ביל קלינטון מנגן בלוז על הסקסופון:



גם הנשיא טרומן ניגן על פסנתר, כידוע. אבל הזכר היחיד שיש לנו מזה הוא תמונה שלו ליד הפסנתר בתחילת כהונתו של קנדי, והערבסקה המזויפת הזו.

יש גם אחרים (אהוד ברק, לפי השמועה, מנגן את הפרק הראשון של סונטת ליל הירח של בטהובן). יודעים על עוד אחרים? ספרו. יודעים על אחרים ויש לכם גם קישור, קשרו!


הצטרפו לקבוצת הקוראים המרגשת בפייסבוק וזכו בעדכונים


 
אורי רדלר 24/9/2011