אירידולוגיה
 
  אִירִידוֹלוֹגִיָה היא תחום ברפואה האלטרנטיבית החוקר דפוסים, צבעים ומאפיינים של קשתית העין. העוסקים באירידולוגיה משתמשים בדרך כלל ב"מפות קשתית" המחלקות את הקשתית לאיזורים רבים התואמים, לטענתם, לאיזורים מסוימים בגוף האנושי. לטענה זו אין חיזוק במחקרים או ממצאים מדעיים, ואין מנגנון סיבתי כלשהו המנסה להסביר מתאם זה.

האירידולוגים טוענים כי אינם יכולים לאבחן מחלות ספציפיות באמצעות בחינת הקשתית, אך זו יכולה להצביע על אזורים שבהם יש נטיה למחלה, פעילות יתר או "דלקתיות." רבים מהם עושים שימוש, לפיכך, בשיטות אחרות של רפואה אלטרנטיבית לצורך אבחון. השימוש באירידולוגיה נפוץ בעיקר באירופה, ובמיוחד בבריטניה ובגרמניה. שימוש באירידולוגיה קיים גם באוקראינה,[1] סלובקיה,[2] רוסיה[3] ורומניה.[4]

האירידולוגים משתמשים בציוד כמו זכוכית מגדלת ופנס כדי לבחון את רקמת הקשתית ולחפש אחר דפוסים ייחודיים ו"מבנה חריג." הממצאים מושווים בדרך כלל כנגד "מפת קשתית," שבה ישנה התאמה בין איזורים מסוימים בקשתית לאיזורים מקבילים בגוף האנושי. ישנן מספר מפות שונות, שחלקן אינן תואמות זו לזו.

היסטוריה
בחינת עינו של אדם כדי לעמוד על סממנים הקשורים לבריאותו הייתה נפוצה כבר אצל היוונים בעת העתיקה. בחינות מסוג זה משמשות גם היום רופאים הבוחנים בעיקר את לובן העין וקרקעית לובן העין, המשקפים בדרך כלל את מצבו הבריאותי של אדם.

האיזכור המפורש הראשון לעקרונות האירידיולוגיה נמצא ב"כירומטיקה מדיקה," ספרו של פיליפוס מיאוס (פיליפ מין פון קובורג) משנת 1670. פיליפוס מינס האמין כי מצבו של הלב והטחול ניתן לקריאה בקשתית עין שמאל ואילו מצבו של הכבד בקשתית עין ימין.

השימוש המודרני באבחון על פי העין הופיע אצל רופא הונגרי בשם איגנץ פון פשלי בשנת 1880. פון פשלי כינה את האבחון שלו Augendiagnostik, אבחון-עין, ושם זה הומר מאוחר יותר במונח המקביל "אירידולוגיה."

במקביל למחקריו של פון פשלי, פרסם בשנות השבעים של המאה התשע עשרה נילס ליליקוויסט (Nils Liljequist) מאמר שבו עסק בהשפעת כינין על צבעי הקשתית. לילקוויסט הפך יותר מאוחר להומאופט ופרסם בשנת 1893 ספר בשם "Om Ogendiagnosen" (על אבחון העין), שכלל אף הוא מפת קשתית.

תרומה נוספת לתחום זה העלה האב פלקה בגרמניה, שפיתח צורה של הומאופתטיה שהתבססה על "סימני קשתית" בתחילת המאה העשרים. פלקה גם פתח מרכז מוביל לחקר אירידולוגי אחרי כן.

האירידולוגיה יובאה לארצות הברית מגרמניה עם ד"ר הנרי אדוארד ליין, שהיגר לארצות הברית ופרסם בה בשנת 1904 ספר בשם "אירידולוגיה, אבחון העין." התרומה המשמעותית ביותר לפופולריזציה של האירידולוגיה באה, עם זאת, רק חצי מאה אחר כך, עם ספריו של ברנרד ג'נסן, כירופרקטור שעסק בקידום מגוון של פסבדו-מדעים וביניהם אירידולוגיה.

בשנות השמונים קיבלו מספר חוקרים מימון לעסוק בחקר התפקודים הלא-חזותיים של העין ופרסמו מאמר ב"השערות רפואיות" שבו טענו כי ניתן להסביר שינויים בשקיפות הקשתית ותופעות גופניות שונות. חוקרים אלו פיתחו אחר כך תרפיה נסיונית המכונה "תרפית אור טרנס-אירידלית," אך לממצאיהם לא נמצא אישור כלשהו מחוקרים אחרים.

מחקרים באירידולוגיה
העוסקים באירידולוגיה טוענים כי יש תועלת בבחינה לא-פולשנית, היכולה לסייע בהתראה מוקדמת על בעיות שונות, לפני שהן מחמירות. מבקרי האירידולוגיה טוענים כי עד כה לא הוכח כי לאבחון האירידולוגי יש ערך כלשהו וכי מדובר בהונאה או פסבדו-מדע, כך שהפניה למאבחן שאבחוניו חסרי ערך מבזבזת את זמנם של חולים ועשויה למנוע מהם פניה לבדיקה ולאבחון במועד.

המחקרים שבדקו את האבחון האירידולוגי הניבו ברובם תוצאות שליליות. מחקרים שנערכו במצב של סמיות כפולה גילו כי האבחון האירידולוגי אינו שונה מניחוש בעלמא.

מחקר שערכו בשנת 1979 סימון ואחרים[5] בחן אבחון של שלושה אירידולוגים מול שלושה אופתלמולוגים אצל מאה ארבעים ושלושה חולים שתשעים וחמישה מהם לא סבלו מבעיות כליה וארבעים ושמונה סבלו מבעיות כליות קשות. הממצאים הורו כי "לאירידולוגיה אין יכולת קלינית או משמעותית מבחינה סטטיסטית לאבחן קיום מחלות כליה... הסבירות לאיתור נכון לא הייתה שונה מבחינה סטטיסטית מניחוש."

ניפשילד[6] בחן בשנת 1988 את השימוש באירידיולוגיה כעזר אבחוני באבחון מחלות של שלפוחית השתן. במבחן נעשה שימוש בשקופיות של 39 נבדקים בריאים ו-39 נבדקים חולים, כשכל הנבדקים בני אותו גיל ומין. ניפשילד הגיע למסקנה כי התקפות של האבחונים הייתה קרובה מאוד לזו של ניחוש אקראי: "אף אחד מהאירידולוגים לא הגיע לדרגת תקפות גבוהה... המחקר הראה כי אירידולוגיה אינה כלי אבחוני שימושי."

ארנסט,[7] שבחן את כל המבדקים שנערכו כדי ללמוד אם האירידולוגיה יכולה לשמש ככלי אבחון איתר ארבעה מחקרים כאלו, שהצביעו על כך שאירידולוגיה אינה כלי אבחוני תקף. מסקנתו הייתה כי "אין לעודד מרפאים להשתמש בשיטה זו."

נורן[8] בחן נושא זה והגיע למסקנה כי "מחקרים מבוקרים מגלים כי אין לאירידולוגיה שימושיות כלשהי לאבחון סרטן ומחלות בטן, מעיים, כליות, ריאות ולב אחרות.... המסקנה היא שסוג זה של רפואה אלטרנטיבית אינו בלתי-מזיק." ניגרמן וגרובר[9] הגיעו למסקנות דומות והזהירו מפני שימוש באבחונים העלולים לעכב אבחון רפואי של ממש, וכך ארע גם אצל פסלקואה ואחרים.[10]

מחקר עדכני בתחום הוא של מונשטט ואחרים,[11] שבחנו 110 נבדקים ש-68 מהם היו בעלי היסטולוגיה מוכחת של סרטן שד, שחלות, רחם, פרוסטטה או המעי, ו-42 שימשו בקרה. האירידולוגים אבחנו נכונה רק שלושה מקרים ומסקנת החוקרים הייתה כי לאירידולוגיה אין כל ערך באבחון סוגי הסרטן שנבדקו.

המחקר היחידי המצביע על תמיכה מסוימת באירידולוגיה היה של דמאה,[12] שבחן 57 חולים מאושפזים, ומצא מתאם גבוה בין מבנה הקשתית לפי הקריטריונים האירידולוגים והפתולוגיה שהייתה קיימת אצל החולים. מסקנתו הייתה שאבחון הקשתית יכול להיות כלי שימושי לאבחון בפתולוגיות כלליות שונות. במבחן זה, עם זאת, לא הייתה סמיות ובקרה להיעדר הטיה או ציון של מידת המשמעות הסטטיסטית של הממצאים.

סיכום
הפופולריות של האירידולוגיה ככלי אבחוני, למרות שאין ביסוס כלשהו לאבחוניהם של אירידולוגים והפרכת תקפותה של האירידולוגיה בניסויים מבוקרים מעידה, ככל הנראה, על כך שהשימוש באירידולוגיה מבוסס על שורה של הטיות קוגניטיביות נפוצות, ובמיוחד הטית אישור, ואפופניה. הפופולריות של העיסוק בתחום מתמיהה במיוחד נוכח העובדה שקשתית העין של כל אדם ייחודית ואינה משתנה או ניתנת לשינוי, ומהווה בעיני רבים אמצעי זיהוי טוב יותר מטביעת אצבע. הטענה שהקשתית משקפת את המצב הבריאותי דומה, לפיכך, לטענה שהמצב הבריאותי גורם לשינוי בטביעת האצבע. כמו בתחומי רפואה אלטרנטיבית פסבדו-מדעיים אחרים, הסיבה הממשית ביותר לשימוש באירידולוגיה ככלי אבחוני היא, ככל הנראה, מתאמיזם, שהוא הנטיה לגלות מתאם, הומולוגיה או קשר סיבתי בין עצמים שאינם מקושרים זה לזה בפועל.

הערות
1 Pokanevych, VV. “[Iridology in Ukraine].” ''Lik Sprava'' no. 3 (1998): 152-156.
2 Rubens, D, D Gyurkovics, and K Hornacek. “The Cultural Production of Bioterapia: Psychic Healing and the Natural Medicine Movement in Slovakia.” ''Soc Sci Med'' 41, no. 9 (1995): 1261-1271.
3 Vader, L. “Alternative Methods of Ophthalmic Treatment in Russia.” ''Insight'' 19, no. 1 (1994): 10-13.
4 Popescu, MP. “[Iridology, an Investigative Test in the Diagnosis of Some General Diseases].” ''Rev Chir Oncol Radiol O R L Oftalmol Stomatol Ser Oftalmol'' 23, no. 3 (1979): 197-200 וכן Popescu, MP, and DA Waniek. “[Improved Irido-Diagnostic Method: Possibilities of Computerized Iridology].” Rev Chir Oncol Radiol O R L Oftalmol Stomatol Ser Oftalmol 30, no. 1 (1986): 29-33.
5 Simon, A, DM Worthen, and JA 2nd Mitas. “An Evaluation of Iridology.” ''JAMA'' 242, no. 13 (1979): 1385-1389.
6 Knipschild, P. “Looking for Gall Bladder Disease in the Patient's Iris.” ''BMJ'' 297, no. 6663 (1988): 1578-1581.
7 Ernst, E. “Iridology: A Systematic Review.” ''Forsch Komplementarmed'' 6, no. 1 (1999): 7-9.
8 Norn, M. “[Analysis of Iris: History and Future].” ''Dan Medicinhist Arbog'' (2003): 103-117.
9 Niggemann, B, and C Gruber. “Unproven Diagnostic Procedures in Ige-Mediated Allergic Diseases.” ''Allergy'' 59, no. 8 (2004): 806-808.
10 Passalacqua, G, E Compalati, M Schiappoli, and G Senna. “Complementary and Alternative Medicine for the Treatment and Diagnosis of Asthma and Allergic Diseases.” ''Monaldi Arch Chest Dis'' 63, no. 1 (2005): 47-54.
11 Munstedt, K, S El-Safadi, F Bruck, M Zygmunt, A Hackethal, and HR Tinneberg. “Can Iridology Detect Susceptibility to Cancer? A Prospective Case-Controlled Study.” ''J Altern Complement Med'' 11, no. 3 (2005): 515-519.
12 Demea, S. “[Correlation Between Iridology and General Pathology].” ''Oftalmologia'' 55, no. 4 (2002): 64-69.

נכתב: אפריל 2006.
 
 
רשימת תגובות (1)
 
 
המאמר של דמאה- על הקשר בין אירידולוגיה לפתולוגיה
23/11/2012
נכתב על ידי ציפי הס

שלום רב,
אני עוסקת שנים רבות באירידולוגיה.
כיצד אוכל להשיג את המאמר של דמאה, שהוזכר באתר שלכם?
אשמח לקבלו. תודה מראש.
ציפי הס