כלכלה נאו-קלאסית
 
  כַּלְכָּלָה נֶאוֹ-קְלָסִית הוא שם שניתן לקבוצה של אסכולות בתחום הכלכלה, שהבדלים רבים ביניהן, אך משותפת להן ראיית הכלכלה כשדה בו פועלים השחקנים אך ורק או בעיקר להשגת תועלת ורווח מרביים, בתנאים הנשלטים על–ידי ביקוש והיצע והניתנים לניתוח מדעי מדויק. הכלכלנים הניאו-קלסיים מדגישים את חשיבות שיווי-המשקל בשוק, כשמצב של שיווי-משקל מושלם נחשב ל'פתרון' של רוב בעיות מקסום הרווח בפניהן ניצבים השחקנים בשוק. את המונח "כלכלה ניאו-קלסית" טבע לראשונה הסוציולוג האמריקני תורסטן ובלן.

החשיבה הכלכלית הקלסית, כפי שהתפתחה עד אמצע המאה התשע עשרה, ראתה במחירים (או ערך החליפין) של מוצרים פועל יוצא של העלויות המעורבות בייצורם. מנקודת מבטם של הוגים במסורת זו, כמו תומס מלתוס, אדם סמית', דיויד ריקרדו, ג'ון סטיוארט מיל או קרל מרקס, העלויות של הגורמים השונים העוסקים בייצור: ממעבדי חומר הגלם וכלה בפועל המייצר אותם, היו אמורות להתגלם בערך החליפין (כלומר, המחיר) של המוצר.

גישה זו, הרואה בעלויות היצור את חזות הכל, הייתה כרוכה בבעיות. הראשונה שבהן הייתה העובדה שהמחירים בשוק לא שיקפו בהכרח את ה"ערך" המבוסס על עלות. אנשים היו מוכנים לשלם יותר עבור מוצרים שבעיניהם היו "שווים יותר". היה ברור כי חסר דבר מה מהותי, שיוכל להסביר כיצד נקבע ערכו של דבר בלי להניח שערכו נובע באופן בלעדי מערך שהוטמע בו, בחומרים ובעבודה.

המהפכה השולית
"מהפכת התועלת השולית" או "המהפכה הניאו-קלסית" סיפקה פתרון ראשוני לבעיה. חיבוריהם של ויליאם ג'בונס ב"תאוריה של כלכלה פוליטית" (1871), לאון ואלרה ב"אלמנטים של כלכלה טהורה" (1874) וקרל מנגר ב"עקרונות הכלכלה" (1871) הציעו מנגנון חדש להתייחסות לאופן שבו נוצרים מחירים והאופן שבו אנשים מתקשרים זה עם זה בשוק: על בסיס התועלת (או אי התועלת) השולית.

לטענתם, אנשים עורכים החלטות בשוק על–פי התועלת או סיפוק הצורך שהם מקווים להשיג באמצעות רכישה או מכירה של מוצרים. מחירו של מוצר, נקבע על–פי התועלת השולית ביותר אותה ניתן או שעליה יש לוותר במסגרת האמצעים העומדים לרשותו של הצרכן. לדוגמה, אם לאיכר חמישה שקי גרעינים, בהם הוא מבקש לספק צרכים כמו מזונו הוא, מזון סוסו, וכן הלאה עד לשק החמישי, שבו הוא מתכוון להאכיל את להקת התוכיים שלו, ערך כל השקים כערך המיוחס על–ידי האיכר להאכלת התוכיים.

מהפכת התועלת השולית העמידה את הכלכלה על ראשה. על–פי התפישה הקלסית, עלויות היצור עומדות במוקד תשומת הלב, כאשר הביקוש מוקש בעקיפין על פי ההיצע. על פי התורה החדשה, ההיצע או הייצור הוא זה הנובע ומוקש בעקיפין מהביקוש.

בין השלושה היו חילוקי דעות עקרוניים, שהתבטאו אחר כך בהתפצלות של האסכולה השולית למספר אסכולות משנה של כלכלה ניאו-קלסית, וליצירת האסכולה האוסטרית, שגישתה שונה במידה משמעותית מזו של האסכולה הניאו-קלסית. הוויכוח נסוב בעיקר סביב שלוש נקודות:
  • מידת ההדגשה של התועלת או השוליות: האם יש להדגיש את החשיבות שיש לייחס להכרעות סובייקטיביות של יצרנים וספקים על השוליים, או שיש להדגיש את מוטיבציית התועלת של היצרן והצרכן?
  • האם השינוי הוא מהפכני או אבולוציוני: האם המהפכה השולית מבטלת למעשה את עיקר קביעותיהם של הכלכלנים הקלסיים כמו אדם סמית ודיויד ריקרדו או שהיא תוספת המרחיבה את קביעותיהם, בלי לבטל את הישגיהם.
  • האם החתירה של הכלכלה צריכה להיות לפתרונות מדעיים-מדויקים, או להמשיך במסלול המוכר של חשיבה והגות תוך שימוש בכלי הגיון, היקש והיסק בלבד, כפי שנעשה עד כה.

    מבין השלושה, היה ולרה מעוניין בהידוד (אינטראקציה) בשווקים יותר מאשר בהסברת פעולות הפרט באמצעות עקרונות פסיכולוגים הדוניסטיים (כמו עקרונות סיפוק צרכים). ג'בונס, לעומתו, ראה בכלכלה המשך של הרעיונות התועלתניים של ג'רמי בנתהם ולא פיתח מעולם תורה של שיווי-משקל כללי. מנגר הדגיש את הפרתו המתמדת של שיווי-המשקל ואת ההחלטות הסובייקטיביות של הצרכן, תוך התנגדות לשימוש במתמטיקה בכלכלה.

    מהפכת הנגד של מרשל
    נקודת מפתח בהתפתחות הכלכלה הניאו-קלסית הייתה "עקרונות הכלכלה" של אלפרד מרשל משנת 1890. זה היה ספר היסוד הכלכלי הבולט בבריטניה במשך דור שלם, והשפעתו הייתה רחבה גם במדינות נוספות, כמו ארצות הברית או איטליה, אף כי במדינות הדוברות גרמנית בלטה בתקופה זו בעיקר השפעת האסכולות ההיסטוריציסטיות ושל האסכולה האוסטרית. מרשל סבר כי הכלכלה הקלאסית ובמיוחד דייוויד ריקרדו הדגישו יתר על המידה את חשיבות עלות היצור על חשבון התייחסות לביקוש הצרכני בקביעת ערכו של מוצר. בעיני מרשל, לשאלה האם הביקוש או ההיצע חשיבות רבה יותר לקביעת ערך הייתה חסרת משמעות:
    :"נוכן להתווכח אם הלהב העליון או התחתון בזוג מספריים הוא החותך פיסת נייר, כמו שנוכל להתווכח האם ערך נקבע באופן כללי על–ידי תועלת או עלות הייצור...."

    והוא ממשיך וקובע הבחנה בין הטווח הקצר והארוך ביחס לערך:
    :"ככלל, ככל שטווח הזמן הנבחן קצר יותר, כך עלינו להקדיש תשומת לב רבה יותר להשפעת הביקוש על הערך; ככל שהתקופה ארוכה יותר, עלינו להדגיש את חשיבות עלות הייצור על הערך... ערך השוק... מושפע לעתים קרובות מאירועים חולפים ומסיבות שפעולתן ספורדית וקצרת טווח, מאשר מגורמים עקביים. [אבל בטווח הארוך] סיבות קבועות שולטות באופן בלעדי בערך. אפילו הסיבות העיקשות ביותר עשויות להשתנות, עם זאת. משום שמבנה הייצור כולו משתנה, והעלות היחסית של הייצור של דברים שונים משתנה באופן קבוע, מדור אחד למשנהו". (ספר 5, פרק 3)

    הבחנה זו של מרשל בין טווחי זמן קצרים וארוכים הייתה בעלת חשיבות מכרעת להתפתחותה של האסכולה הניאו-קלסית. גילוי הערך השולי היה התפתחות חשובה בתולדות הכלכלה, אך בה-במידה היה הגילוי גם חסם להמשך התפתחות החקר הכלכלי לאורך מסלול מדעי ומתמטי על–פי המתווה הראשוני שהעניקו סמית וריקרדו לחקר הכלכלי.

    הדגש של תורת התועלת השולית על הכרעות סובייקטיביות של היצרן והצרכן והתלות של ערך החליפין של מוצרים בהכרעות אלו גרם לקושי ניכר, גם משום שערער במידה רבה את תקפותם של הכללים שקבעו סמית וריקרדו לפעולה רציונלית המכוונת למקסום רווחים, וגם משום שמשתנים סובייקטיביים המשתנים באופן לא אחיד ולא צפוי אינם ניתנים לפישוט והאחדה לצורך הצבה בנוסחה מתמטית.

    הפתרון של מרשל לבעיה היה במובנים רבים ביטול של המהפכה השולית. מרשל הפריד בין טווח קצר, שבו אכן מושלות הכרעות סובייקטיביות וערך שולי, וטווח ארוך שבו ניתן להתעלם מהן כמעט לחלוטין. הכרעות סובייקטיביות ושינויים בביקוש גורמים לתנודות במחירי השוק, כמו עליות וירידות יומיומיות בבורסה; אך בטווח הארוך הן פשוט מוצאות מן המשוואה. במישור אחר, ההפרדה ניתנת ליישום גם להבחנה בין המישור המיקרו-כלכלי, בו גורמים סובייקטיביים, פסיכולוגיים ואחרים; והמישור המקרו-כלכלי שבו לגורמים אלו מיוחסת חשיבות מועטה יחסית, וניתן לשוב לחישובים המבוססים באופן כמעט בלעדי על עלויות יצור. הסדר הכלכלי הישן הושב על כנו.

    התורה הניאו-קלאסית
    התאוריה הניאו-קלסית, כפי שהתעצבה בדורות שאחרי מרשל, התגבשה סביב מספר עיקרים בסיסיים. השוק נתפש בתאוריה זו כמקום שבו ה"שחקנים" השונים מקיימים מגעים המבוססים על אות אחד ויחיד—מחירי מוצרים, כשמחירי מוצרים אלו הם תוצר של מנגנון הביקוש וההיצע הפועל בשוק.

    השוק על פי התפישה הניאו-קלסית הוא זירה שבה כל שחקן שואף למקסם את רווחיו באמצעות השגת מוצרים, והוא ימשיך לרכוש מוצרים עד לנקודה שבה עליו לוותר על דבר (לרוב, כסף) שערכו בעיניו רב יותר מזה שהוא יכול להשיג. לדוגמה, אדם ימשיך לרכוש כיכרות לחם עד לנקודה בה ערכה של כיכר לחם בעיניו יהיה פחות מסכום הכסף שיידרש להוציא לצורך רכישתה. בדומה לכך, פרטים יהיו מוכנים לעבוד עבור חברה המעוניינת להעסיקם באמצעות בחינת התועלת או הרווח שהם מסוגלים להשיג באמצעות העבודה, אל מול אבדן התועלת (אבדן פנאי) ואפשרויות תעסוקה אחרות.

    מן העבר השני, יצרנים ינסו לייצר יחידות של מוצר כל עוד עלות ייצורם או העלות השולית מאוזנת על ידי ההכנסות המופקות מהמכירה. גם מטרתם היא למקסם את רווחיהם. חברות ישכרו מועסקים עד לנקודה שבה העלות של שכירת שירותיו של עובד נוסף לא תאוזן עוד על–ידי תוספת תפוקה מצד אותו עובד.

    התאוריה הניאו-קלסית היא מטא-תאוריה—כלומר, היא קובעת ערכת כללים או תובנות המהוות הנחות יסוד נכונות-תמיד לבניית תאוריות כלכליות המתבססות עליה. ישנן כמה הנחות יסוד עליהן מתבססת כל תאוריה ניאו-קלסית:
    • אנשים יכולים להבחין בין מטרות רצויות להם למטרות לא רצויות להם.
    • אנשים פועלים כדי להשיג מטרות רצויות להם.
    • המטרה היחידה הרצויה לכל האנשים היא רווח כספי מרבי.
    • אנשים פועלים בשוק באופן עצמאי, על בסיס ידע מלא ורלוונטי.
    ביקורת על התורה הניאו-קלסית
    לתאוריה הניאו-קלסית, קמו מבקרים רבים לאורך השנים.

    ביקורת חריפה הוטחה בתאוריה מצד הפוסט-קיינסיאנים והניאו-קיינסיאנים. הכלכלנית הבריטית ג'ואן רובינסון ועמיתיה באוניברסיטת קיימברידג' התעמתו בסוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים עם פול סמואלסון ורוברט סולו, נציגי החשיבה הניאו-קלסית בארצות–הברית. במה שכונה מאוחר יותר "מחלוקת ההון של קיימבריג'" התעמתו שני הצדדים בשאלה הנוגעת למדידה מצרפית, או האפשרות לה, של הון.

    מאחרי הקלעים, עם זאת, נסוב הוויכוח סביב הגישה הניאו-קלסית שהדגישה בעיקר את המחירים ואת עלויות היצור כגורמים הקובעים העיקריים, לעומת התפישה של רובינסון שהדגישה את החשיבות של פערי הכוח שבין עובדים וקפיטליסטים כהסבר הטוב ביותר לחלוקת ההכנסות. ביקורת ברוח דומה, בווריאציות כאלו ואחרות, הוטחה בתאוריה גם מצד הניאו-מרקסיסטים ואנשי האסכולה המוסדית.

    הוויכוח, אף כי היה סוער ונרגש, נסב למעשה לא סביב התנגדויות עקרוניות להגיונה הבסיסי של התאוריה, אלא על הסביבה שבתוכה פועלים השחקנים ומטרותיהם. על–פי התורה הניאו-קיינסיאנית, המוסדית והמרקסיסטית, אנשים יכולים להבחין בין מטרות רצויות לבלתי-רצויות ולפעול כדי להשיג מטרות רצויות, אך בפועל נסיבות סביבתיות מונעות מהם להבחין מהן המטרות הרצויות או לפעול להשגתן ונוסף על כך, פעולתם בשוק אינה עצמאית ואינה מבוססת על ידע מלא ורלוונטי.

    תורות אלו הדגישו כי במבנה הכוח, המעמד או התודעה הקיימים, אנשים אינם יכולים להגיע לתובנה הנכונה לגבי המטרות הרצויות להם, והם סובלים מ"תודעה כוזבת" באופן זה או אחר: הם סבורים כי המציאות היא דבר אחד, בשעה שבפועל היא דבר אחר לגמרי. מכאן נובע כי למעשה לא ניתן לדבר על פעולה וולונטרית ומונעת מרצון לספק צרכים מצד אנשים אלא מפעולה לא-וולונטרית וכפויה, המבוצעת במצב שבו ישנם 'כבלים תודעתיים' המונעים הבנה והכרה מלאה מצד השחקן הפועל בשוק.

    תאוריות אלו גם טענו, בדרך כלל, כי כאשר יוסרו הכבלים התודעתיים, יתברר כי המטרות הרצויות לאנשים אינן השגת רווח כספי מרבי. בניגוד לתאוריה הניאו-קלסית, הטוענת כי פעולה מכוונת רווח (כלומר, על בסיס עקרון הדוניסטי) של השחקנים בשוק תביא להגברת הרווחה הכללית (עקרון היד הנעלמה), טענו תאוריות אלו כי רווח כספי הוא מטרה פסולה מבחינה מוסרית ונוגדת את אופיו 'האמיתי' של האדם. אמנם זהו אכן העקרון המדריך את פעולתם של בני–אדם במצב העכשווי, אך צריך לעשות מאמץ כדי להתנער מנטל מוסרי זה. בהתאם, במקום שחרור המחסומים עליהם המליצה התאוריה הניאו-קלסית, על פי התפישה שפעולה חופשית תוביל לתוצאות מיטביות, המליצו התאוריות הללו על כינון משטר שיסיר את המחסומים המעמדיים, הכוחניים והתודעתיים הגורמים לפעולה לא-וולונטרית וכפויה. מחסומים כאלו ניתן להסיר, המשיכה הטענה, רק באמצעות כינון משטר לא-וולונטרי שיכפה על בני האדם לגלות את אופיים האמיתי.

    אם מסירים את המלצת המדיניות של תאוריות אלו, עם זאת, השוני בינן לבין התאוריה הניאו-קלסית מתמזער, ולמעשה מתמצה בדרישה להחליף את המשתנים בנוסחה באופן כלשהו, תוך קבלה של העיקרון הבסיסי: צריכה להיות נוסחה, והנוסחה יכולה לעבוד.

    ביקורת מכיוון אחר לגמרי הועלתה על–ידי האסכולה האוסטרית. זו, נאמנה למסורת שכונן קרל מנגר, הסכימה כי אנשים יכולים להבחין בין מטרות רצויות להם ומטרות שאינן רצויות להם ופועלים באופן מכוון מטרה, אך המטרה הרצויה להם אינה רווח מרבי אלא סיפוק צרכים ורצונות, שבסיסם יכול להיות כספי, אך אינו בהכרח כזה. להבחנה זו הייתה חשיבות, שכן על פי התפישה האוסטרית לא ניתן להניח כי המטרה של כל פעולה בשוק היא רווח כספי ומכאן שלא ניתן לקבל את תמונת השוק כפי שהציגה אותה הכלכלה הניאו-קלסית: כזירה סינתטית שבה פועלים שחקנים על–פי מטרה מוכתבת מראש, אחידה ומדידה. על–פי התפישה האוסטרית, ראייה כזו של פעולות השחקן בשוק שקולה להתעלמות מהממד הסובייקטיבי המשפיע על הביקוש וההיצע.

    הסתייגות חשובה אפילו יותר של האוסטרים הייתה מהרעיון שאנשים פועלים בשוק באופן עצמאי ועל בסיס ידע מלא שכולו רלוונטי. לתפישת האוסטרים, זו אינה תמונה מציאותית של פעולה בשוק, כיוון שבפועל גם היצרנים וגם הצרכנים פועלים באופן תלוי ועל בסיס ידע חלקי שאינו בהכרח רלוונטי. התאוריה הניאו-קלסית מכירה כמובן בכך שפעולה עצמאית וידע מלא ורלוונטי אינם מאפיינים בהכרח כל פעולה בשוק, אך לטענת האוסטרים מדובר בהכרה 'נומינלית'. כמו מרשל שהכיר בסובייקטיביות שבפעולה בשוק, אך למעשה התעלם ממנה לצורך בחינה מהותית וכוללת שלו, כך גם הניאו-קלסיים מכירים בכך שהידע עשוי להיות חלקי או לא רלוונטי, אך ממשיכים להציב את השוק בתוך מבנים מתמטיים כאילו הכללים השגויים הם הפשטה המייצגת את השוק נאמנה.

    הסתייגות שלישית של האוסטרים היא מן הטיעון הנלווה של התאוריה הניאו-קלסית, כאילו השוק נמצא בתהליך מתמיד של אופטימיזציה המתמרכזת כלפי נקודת שיווי המשקל. תהליך כזה, לטענת האוסטרים, אינו הכרחי ולרוב אף אינו מתרחש. השוק אינו 'משתפר' עם הזמן ומגיע לקירוב רב יותר לנקודת שיווי–המשקל. למעשה, ההתרחשות השוקית קרובה יותר באופיה לסדרה של הפרות של שיווי–המשקל, בלי שלשחקנים תהיה שאיפת-על כלשהי לביצועים מיטביים או שלשוק עצמו תהיה מגמה כזו.

    הסיבות לעלייתה של התאוריה הניאו-קלסית
    התאוריה הניאו-קלסית עלתה למעמד של אורתודוקסיה בתחום הכלכלה כבר בתחילת המאה העשרים, והיא ממשיכה להיות התקן השגור והמקובל להגדרת כלכלה או מנגנונים כלכליים באופן כללי. לימודי הכלכלה בכל רחבי העולם מבוססים באופן בלעדי או כמעט בלעדי על תאוריה זו ווריאציות שלה, כשהווריאציות הפופולריות ביותר הן הקיינסיאנית והמוניטריסטית. כל התורות האחרות נדחקו לשוליים, אם הן מוזכרות כלל. כפי שטוען רוי ויינטראוב ממכללת דיוק:

    מעמדן של תאוריות שאינן ניאו-קלסיות במחלקות לכלכלה באוניברסיטאות דוברות אנגלית דומה למעמדם של התומכים בטענה שהארץ שטוחה במחלקות לגאוגרפיה: עדיף להביע דעות כאלו רק אחרי קבלת הקביעות, אם בכלל.

    הסיבה לדומיננטיות של התאוריה קשורה ככל הנראה ל"מדעיזציה" או "מתמטיזציה" של הכלכלה במהלך המאה העשרים. כלכלנים כמו ג'בונס, ואלרה, מרשל ומאוחר יותר אירווינג פישר חתרו להשיג לגיטימציה עבור הכלכלה כתחום חקר באמצעות הפיכתה ל'מדעית' יותר ואם אפשר, כמו שטען מילטון פרידמן בנאום קבלת פרס נובל שלו, למדע "כמו פיזיקה."

    בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים, שררה התפישה כי האנושות קרובה למצב בו תחזיק בידע מספיק כדי להסביר את מסתרי הכלכלה ואף לשלוט בה. ניהול מדעי, תכנון מדעי, וסוציאליזם מדעי היו מלים שנבעו בקלות מעטם של מלומדים וחוקרים, ובמקרים מסוימים אף שימשו בסיס למדיניות מתוכננת להנדסת החברה. הכלכלנים אמצו את התאוריה שנראתה להם המקורבת ביותר לפיזיקה המכנית: כזו העוסקת במשתנים ברורים ועקביים, נשלטים וניתנים למניפולציה.

    הכלכלן רוג'ר בקהאוס תאר כיצד בתוך תקופה לא ארוכה, בערך מאמצע שנות השלושים ועד אמצע שנות החמישים של המאה העשרים, נדחקו כלכלנים שלא נקטו בגישה מתמטית או 'מדעית' אל מחוץ לזירת הלגיטימיות בתחום הכלכלי. הוגים כמו פרידריך האייק או לודוויג פון מיזס, שעמדו בלב הדיון הכלכלי והיו ממוביליו בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים, הפכו בתחילת שנות החמישים ל"עופות מוזרים" שאין להתייחס אליהם כלל. במקביל, גאה השימוש במונחים מדעיים וכמו-מדעיים: בקהאוס מנה את מספר האזכורים למילה "דגם" (במשמעות, דגם מתמטי) בכתבי–עת כלכליים מובילים והראה כיצד מספר האזכורים זינק מכמעט אפס בסוף שנות השלושים, למאות אזכורים עשרים שנה אחרי כן.

    האצטלה המדעית או הכמו-מדעית לא הייתה כמובן נחלת הכלכלה הניאו-קלסית בלבד. למעשה, במובן זה היא זרמה במקביל ולעתים בעקבות אסכולות אחרות בכלכלה. כמו הפסיכיאטריה, הפסיכולוגיה, הסוציולוגיה ותחומי חקר אחרים, הכלכלה ובראשה הניאו-קלסיקה, ביקשה להפוך לזרם מדעי לגיטימי, המשתמש בכלים מדעיים.

    נכתב: אפריל 2006.
  •  
     
    רשימת תגובות (8)
     
     
    ושוב נעיר
    19/9/2010
    נכתב על ידי י.ד.

    שכיום הכלכלה הניאו קלאסית הנלמדת בקורסי המיקרו בכלכלה היא כמעט לחלוטין כלכלה הבנויה על הנחות המהפכה השולית (במיוחד מאז הכניסה של עקומת התמורה והעלות האלטרנטיבית האוסטריות ללימוד הכלכלה בידי ליונל רובינס). אפילו במקרו למוסמך הנחות היסוד הן הנחות המהפכה השולית. המקום היחיד שהניתוחים הללו של מרשל רלבנטיים נמצאות בהנחות היסוד של התיאוריות הקיינסיאניות הנלמדות במקרו כלכלה.

    ההשפעה של מרשל היא בעיקר בסטטיקה כלכלית בקורס מבוא למיקרו, וגם שם זה בעיקר מיועד לתת כלי ניתוח קצרי טווח לתלמידים - התערבות ממשלתית, מונופולים, תפוקה שולית פוחתת ועוד - ולא ללמד אותם כיצד נקבעים המחירים בשוק.
     
     
     
     
    כן, אבל רעיונית...
    19/9/2010
    נכתב על ידי אורי רדלר

     
     
     
     
    רעיונית?
    20/9/2010
    נכתב על ידי י.ד.

     
     
     
     
    השאלה אינה חומר הלימוד אלא הגישה העקרונית...
    20/9/2010
    נכתב על ידי אורי רדלר

    כלכלה נלמדת כמדע, וזה ה"מסע" שהחל במרשל.
     
     
     
     
    להאשים את מרשל בכך זה להאשים את הש.ג. במחדל.
    20/9/2010
    נכתב על ידי י.ד.

    לא שאני מבין את הבעיה, אבל בכל אופן לבחור במרשל כמייצג הבעיה עצמה זה בעייתי מאד. במיוחד, כאשר כל חטאו, לפי המאמר, היה, שהוא חילק בין טווחי הזמן הכלכליים. חטא שניתן לתיקון ואף תוקן בשנים שלאחריו.

    תאמר שהשפעת החלוקה הזאת היתה בסיוע שהיא נתנה להופעת הכלכלה הקיינסיאנית (מקרו כלכלה בלעז), אני מסכים, אבל אז אנחנו נכנסים לשאלה של מדע מול פוליטיקה. הובס כבר אמר שאם ל1+1 איננו שווה 2 הייתה משמעות פוליטית, הייתה קמה כבר מפלגה שהייתה מייצגת את העמדה הזו. גם כאן קשה להבין כיצד מתקיימות בחקר הכלכלה שתי גישות עם הנחות יסוד שונות לחלוטין זו מזו במקביל, אבל זה דרכה של הפוליטיקה. זה לא עוזר לנו בשאלה, מה יחסינו לכלכלה ולמקום שהיא תופסת במדעי החברה.

    בכל אופן אני אעיר שחלק מאשמתה של האסכולה האוסטרית נמצא בטהרנות האידיאולוגית שלה, שמתוך התנגדות מטופשת למתמטיקה, סירבה למדל את המודלים הכלכליים של פון מייזס, וכך פינתה את הבמה לכל מיני שרלטנים קיינסיאניים, ופגע רע מונטאריסטים (למרות שפרידמן עצמו לא רשם את ההתערבות בריבית כחלק מהמרשם שלו. את זה עשה טיילור). אין שום בעיה למדל באופן מתמטי את המודלים של פון מייזס (זה דורש קצת עבודה טכנית אבל הכיוון הכללי הוא ברור) בדיוק כמו שמידלו את כל שאר המודלים האוסטריים והכניסו אותם על קרביהם ותוכנם לכלכלה הניאו קלאסית הנלמדת באוניברסיטה. וכמו שכותב פול ג'ונסון על התעלמות המרקסיסטים מהאנטישמיות: "כך הם נכנסו למשבר האידיאולוגי הגדול ביותר בקורות אירופה בהשלכת שכלם מבעד לחלון. זה היה מקרה של פירוק נשק אינטלקטואלי שהוצא אל הפועל באורח חד צדדי..."; והדברים מדברים בעד עצמם.
     
     
     
     
    אולי, אבל...
    22/9/2010
    נכתב על ידי אורי רדלר

    להבנתי, עיקר העיקרים מבחינה מתודולוגית באסכולה האוסטרית הוא היעדר היכולת למדל. בכלל. לתפישתי, חוסר יכולת זה נובע מכך שכל מידול הוא צעד לקבלת התזה המרקנטיליסטית.

    החלוקה בטווח הזמנים שביצע מרשל - אף שהוא עצמו בוודאי לא חזה את מה שיקרה - הייתה בעלת חשיבות קריטית בטווח הארוך, שכן היא אפשרה את המידול והמתמטיזציה. בלי החלוקה, אין מידול. אין מידול. אין מתמטיזציה.
     
     
     
     
    אורי-
    23/9/2010
    נכתב על ידי dugmanegdit

    אני אוסיף לדבריו של י.ד. שדווקא את הטענות הללו של מיזס והכלכלה האוסטרית על חוסר היכולת למדל, או למשל הטענה על השוק כמערכת חישובית שבהיעדרה אין מחירים (וכך להסביר מדוע לא יתכן סוציאליזם) דווקא כן אפשר להציג בצורה מתמטית פורמלית (אלו בעצם שאלות על טיב המודלים שניתן לייצר ולבדוק מה אפשר ומה אי אפשר למדל בעזרתם. האוסטרים כבר עשו זאת ב"שפה טבעית" אבל לו היו עושים זאת בצורה פורמלית היה לכך ערך רב מאוד (אפילו רב יותר). דוגמא מעניינת היא הביקורת על המאמר של שטיגליץ על רגולציה. אני דווקא חושב שלו היו האוסטרים מצליחים לקחת את טיעוניהם (הצודקים!) כנגד המאמר הזה והופכים אותם לטיעון מתמטי שהיה מראה כמה המאמר הזה חלול הם היו מצליחים לחדור ללבם של צעירים רבים שגדלים במחלקות הללו.
     
     
     
     
    שאלות מעניינות
    29/9/2010
    נכתב על ידי אורי רדלר

    זה ללא ספק מעורר שאלות מעניינות מאוד. כפי שאני מבין את הדברים, אתה יכול למדל מתמטית אם יש לך נתון עוגן שאתה יכול להסתמך עליו (לדוגמה, הנחה שיש "מחיר נכון") או אם יש לך לפחות טווח אפשרויות נתון. לדעתי, האוסטרים ניסחו במלים פשוטות ובהירות את הכללים הבסיסיים של שוק - ולדעתי לא הייתה שום בעיה לצעירים הגדלים במחלקות לכלכלה לחיות עם זה.

    החולשה האמיתית של האוסטרים הייתה בכך שהם הציעו כלכלה בה לכלכלנים אין תפקיד מספיק חשוב, ולכן, בפועל, לא היו עוזרים שום מודלים.