קפיטליזם
 
  קפיטליזם הוא שיטה כלכלית וחברתית שהתפתחה באירופה בין המאה השש עשרה והמאה התשע עשרה, המבוססת בעיקרה על הזכות של פרטים וקבוצות לבעלות פרטית על הקניין ולשימוש בו באופן חופשי, תוך הסתמכות על אכיפת זכויות הקניין באמצעות הרשות השופטת. תחת מונח זה נכללות גם תאוריות שכוונתן העיקרית להצדיק את זכות הבעלות הפרטית על הקניין והכוונה או ביטול של הגבלות ממשלתיות על יישומה.

אטימולוגיה
המונח קפיטליזם מבוסס על השורש הלטיני capitalis, שמשמעותו ראש, שכן הונו של אדם בתקופה העתיקה נמנה במונחים של צאן, בקר, ועבדים. אף שאדם סמית' נחשב לאבי הליברליזם, הוא לא השתמש במונח מעולם ותיאר את המערכת הכלכלית המועדפת עליו כ"מערכת החירות הטבעית". סמית, עם זאת, עשה שימוש נרחב במילה "הון" (Capital) בתארו את שיפור ההון כמטרה המרכזית של המערכת הכלכלית והפוליטית.

השימוש הראשון המוכר במונח בא אצל ויליאם מייקפיס תאקרי בשנת 1854, במשמעות בעלות על הון. השימוש המודרני הרחב הראשון במונח בא בספר "הקפיטל" של קרל מרקס ופרידריך אנגלס, המתייחס למערכת הייצור הקפיטליסטית ול"קפיטליסט" במובן של בעלים של אמצעי הייצור. המונח החל לשמש בהרחבה לתיאור השיטה הכלכלית הקפיטליסטית, כפי שניתן ללמוד מהשימוש של מאקס וובר במונח בכותרת חיבורו הידוע "האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם" משנת 1904 ומכותרת ספרו של הכלכלן ורנר זומברט "קפיטליזם מודרני" משנת 1906. שימושם המקורי של מרקס ואנגלס במונח היה ככינוי גנאי, אך המונח אומץ גם על ידי התומכים בקפיטליזם לתיאור השיטה הכלכלית בה הם דוגלים.

המערכת הכלכלית והחברתית הקפיטליסטית
התאוריה הקפיטליסטית היא בראש ובראשונה דגם העוסק באמצעים ולא במטרות. התורה הקפיטליסטית מגדירה מספר תנאי יסוד חשובים הקובעים את אופן התפתחותו של מה שמכונה על–ידי פרידריך האייק "סדר מתפתח מאליו" — אופן ארגון והתפתחות כלכלי וחברתי, הנוצר על–ידי בני–אדם באופן וולונטרי וללא הכוונה.

התמקדות באמצעים ולא במטרות
העיסוק באופן בלעדי באמצעים ולא במטרות משמעותו היא שהקפיטליזם מגדיר מהם השינויים שיתחוללו אם תבוצענה פעולות מסוימות ולא אחרות, אך אינו עוסק בהערכת טיבם, איכותם או מידת מוסריותם של השינויים. קפיטליזם אינו תורת מוסר. הוא עוסק במה שיש ומה שיכול להיות, לא במה שצריך להיות. תחום זה של הערכת השינויים וקביעת המטרות מסור לתאוריות אחרות, כלליות יותר, העשויות לקבוע כי התנאים שקובעת התאוריה הקפיטליסטית להתפתחות "סדר מתפתח מאליו" או התוצאות המושגות עקב הפעלתם או אי הפעלתם הם טבעיים או לא טבעיים, נכונים או לא נכונים, ומוסריים או לא מוסריים.

ההבחנה בין אמצעים למטרות, תיאור מצב והערכת מצב, עשויה להיות דקה. לדוגמה, כאשר אדם סמית מדבר על "היד הנעלמה" הגורמת לכך שפעולתו האנוכית של כל אדם מקדמת את תועלת הכלל, הוא מציג את תפישתו ביחס לאחד מהמנגנונים הקפיטליסטיים. כאשר הוא ממשיך וטוען כי טוב שכך הדבר, הוא עובר לתחום התורה הליברלית. במטבע דומה, כאשר מרקס טוען כי הקפיטליסט שואף תמיד להגדלת הרווח, הוא מנסה לנסח את מנגנון הפעולה של הקפיטליזם לפי הבנתו. כאשר הוא עובר לטענה שזו פעולה בלתי–מוסרית, הוא עובר לתוצאות ומטרות, ולמעשה מתווה את תורת המוסר המרקסיסטית שלו, אך חדל מלעסוק בקפיטליזם.

בעלות פרטית על הקניין
קפיטליזם הוא שיטה כלכלית וחברתית שבסיסה הרעיוני הוא התפישה שהתפקוד היעיל ביותר של מערכת כלכלית וחברתית יושג כאשר תשמר החירות האישית של הפרט, ובמיוחד תכונת הזכות לבעלות פרטית על אמצעי הקניין. שאר עקרונותיה של התאוריה נובעים מתפישת יסוד זו.

בעלות פרטית על הקניין מוגדרת באופנים שונים, לעתים באופן מצמצם ככלל הרכוש הנמצא בבעלותו של אדם, אך בתאוריה הקפיטליסטית הכוונה היא ליכולתו של פרט לעשות כל שימוש ראוי בעיניו בגופו, מוחו, הונו ורכושו. הסייג היחיד שמציב הקפיטליזם לשימוש זה הוא כלל אי הפגיעה, המסייג את חירותו של הפרט בנקודה בה הוא פוגע בחירותו של פרט אחר לפעול באופן דומה. במלים אחרות, על–פי הקפיטליזם בעלות פרטית על הקניין משמעה היכולת לעשות כל שימוש ראוי בעיניו ברכושו, גופו ומוחו, כל עוד שימוש זה אינו פוגע בבעלות הפרטית על הקניין של אדם אחר.

פעולה רציונלית
לפי התפישה הקפיטליסטית, רוב בני האדם יעדיפו רוב הזמן ליצור קשרים זה עם זה בדרכים של שלום ושלווה, על פני שימוש באלימות מהטעם הפשוט שעבור רוב בני האדם, ברוב המצבים הסבירים, פעולה בדרכי שלום ושלווה משתלמת יותר מאשר שימוש באלימות. הקפיטליזם, מכאן, הוא שיטה הגורסת כי רוב בני האדם פועלים באופן רציונלי ותועלתני.

פעולה רציונלית אינה זהה, כמובן, לפעולה על–פי שיקול שכלי "קר" או על בסיס שקלול מושלם של כל החלופות: פעולה רציונלית היא בחירה בין אפשרויות נתונות, על–פי מה שאדם כלשהו סבור שהוא הפעולה הנכונה במצב מסוים. הבחירה עשויה להיות שגויה, והביצוע עשוי להיות כושל, אך הפעולה עדיין תוגדר רציונלית. כמו כן, אופי הפעולה אינו מוערך. אדם הבוחר למות למען מולדתו או דתו, מי שמעדיף להרוויח כמות מרבית של כסף, ומי שתורם את כל רכושו לצדקה — כולם פועלים באופן רציונלי ותועלתני, משום שפעולתם מודרכת על–ידי מה שהם רואים כבחירה הנכונה.

פעולה רציונלית המבוססת על בחירה חופשית אינה יכולה להתקיים, כמובן, כאשר אדם אינו יכול לבחור. סוג אחד של מניעת בחירה כזו הוא דברים שלאדם כלשהו או לבני אדם בכלל אין יכולת למנוע או שאינם בשליטתו. לדוגמה, סופת טורנדו אינה בשליטתו של אדם, ולכן אינה מהווה פגיעה בחופש הפרט וחופש הבחירה.

הגבלת שימוש באלימות וכוח המדינה
סוג אחר של מניעת בחירה חופשית קיים כאשר אדם אחד מונע מאדם או בני אדם אחרים לבחור באופן חופשי. מאחר ואנשים אינם מוותרים בדרך כלל על חופש הבחירה שלהם מרצונם, מניעה כזו מתבצעת בדרך כלל באמצעות שימוש באלימות ישירה או משתמעת. לרוב, קל לאתר ולהצביע על מניעה אלימה (או, כפייה) כאשר היא פשוטה וחד–משמעית. לדוגמה, כאשר אדם אחד פורץ לביתו של אדם אחר וגונב את כספו, ברור כי הייתה כאן פעולה אלימה שתוצאתה היא מניעת יכולתו של אדם לבחור באופן חופשי (במקרה זה, לבחור באופן חופשי מה לעשות בכספו). במקרים אחרים, כמו למשל מיסוי, הכפייה עקיפה וברורה פחות, אך מנקודת המבט של התאוריה הקפיטליסטית אין כלל הבדל בין השתיים.

על–פי התאוריה הקפיטליסטית, כדי לאפשר מימוש של בחירה חופשית ובעלות פרטית על הקניין יש ליצור חסם בפני שימוש באלימות. חסם זה צריך להיות יעיל דיו כדי להפוך התנהגות אלימה המכוונת לפגיעה בזכויות הקניין הפרטי למשתלמת פחות מאשר התנהגות שלווה. לשם כך, תובעת התורה הקפיטליסטית כינון מערכת חוק וסדר יעילה, שבמרכזה מערכת משפטית חזקה המבוססת על מערכת חוקים או חוקה, המבטיחה באופן מקיף ומשמעותי את ההגנה על הפרט וזכויותיו מפני פגיעה שרירותית של פרט אחר.

מערכת משפטית ומערכת חוקים יכולה ואף נוצרת באופן אוטונומי. בפועל, ברוב המקומות וברוב המקרים, מי שמופקדת על יישום ההגנה בפועל על הפרט ועל שמירת זכויותיו היא קבוצת בעלי–כוח המחזיקה כבר בזכות היתר למנוע בחירה מאנשים אחרים, המדינה. מאחר וגם ואולי במיוחד המדינה נשלטת על–ידי אנשים שהגיעו למעמד השליטה באמצעות הפעלה ושימוש בכפייה ואלימות, גורסת התאוריה הקפיטליסטית כי על מערכת המשפט ומערכת החוקים לממש שני עקרונות חשובים:
  • הגבלה: חוקים ותקנות העוסקים בתחומים בהם ניתנה למדינה דריסת רגל, שמטרתם להגביל או לסייג את יכולת בעלי הכוח לממש את כוחם בתחומים אלו באופן שרירותי. לדוגמה, ייתכן ולמדינה ניתנת בלעדיות בהפעלת אלימות כלפי אזרחיה (משטרה). במקרה כזה, החוקים יעסקו בהגבלת היכולת לעשות שימוש באלימות משטרתית, מעצרים בלתי מוצדקים, וכדומה.
  • מניעה: חוקים ותקנות המגדירים תחומים מסוימים של פעילות אנושית, ובמיוחד פעילות כלכלית, ככאלו שבהם אין למדינה דריסת רגל מלכתחילה.

    השיטה הקפיטליסטית מגדירה, אם כן, ארבעה עקרונות בסיסיים:
  • החירות היא זכות היסוד החשובה ביותר של האדם, וממנה נובעת זכותו לבעלות פרטית על קניין.
  • חברה היא תוצר של שיתוף פעולה בדרכי שלום ומרצון בין פרטים.
  • הבטחת הקניין, שיתוף הפעולה והשלום תלויים במערכת משפטית חזקה.
  • את כוח המדינה יש להגביל ככל האפשר, גם בעוצמתו וגם בתחומי תחולתו.

    הבחנה בין סוגי משטרים קפיטליסטיים
    התמקדות הקפיטליזם באמצעים ולא במטרות הפכה את התאוריה נוחה במיוחד לשימוש עבור משטרים שונים. במקביל, פתח מאפיין זה של התורה דלת בפני הבנות שגויות וערבוב הגדרות ומהויות בהתייחסות לקפיטליזם.

    משטרים שונים בעבר ובהווה עשו שימוש חלקי בתורה הקפיטליסטית, כשהם מקבלים ומממשים חלק מדרישות היסוד שלו, אך נמנעים ממימוש חלק אחר שלהן. לרוב, ההכרעה אילו חלקים ימומשו ואלו לא קשורה בשיקולים פוליטיים של בעלי הכוח במדינה, ולא בתפישה התאורטית של הקפיטליזם ביחס לחשיבות החלקים השונים.

    שאלה מהותית יותר קשורה במידת הסתירה בין החלקים הממומשים ואלו שאינם ממומשים. מובן מאליו כי הימנעות מיישום חלק מסוים בתאוריה הקפיטליסטית יביא לפגיעה בהתפתחותה והתגשמותה של מערכת חברתית וכלכלית קפיטליסטית. אופיה של ההימנעות מגדיר בתורו את המידה בה הקפיטליזם ביחידת שוק או יחידה מדינית כלשהי ייפגע מכך. בעקיפין, אופי ההימנעות מגדיר גם באיזו מידה נוכל לראות יחידת שוק או יחידה מדינית כלשהי כקפיטליסטית יותר או פחות.

    שני הצעדים המעשיים העיקריים בהם דוגלת התורה הקפיטליסטית הם הקמת מערכת משפטית חזקה והגבלת כוחה של המדינה — שני צעדים שאופיים מגננתי (או, נגטיבי). במלים אחרות, הקפיטליזם נמנע מהצבת יעדי יישום התקפתיים (פוזיטיביים). עניינו הוא במניעת מנגנונים הסותרים התפתחות שוק וחברה חופשיים, לא בכינון צעדים להגברת החופש. הקפיטליזם מתמקד באמצעים, לא במטרות, ולכן התורה הקפיטליסטית תהיה מנוגדת בדרך כלל לפעולה אקטיבית המכוונת להשגת מטרות, משום שהתורה אינה יכולה לומר אם מטרות אלו ראויות, טובות או אפילו ניתנות להשגה. ידיעה כזו, על–פי התפישה הקפיטליסטית, אינה ממידתו של אדם.

    הבחנה זו יכולה להיות כלי יעיל לצורך הבדלה בין פעולות קפיטליסטיות ואנטי-קפיטליסטיות באופיין שנוקטת מדינה מסוימת. לדוגמה, כאשר מדינה אחת כובשת מדינה אחרת וטוענת כי עשתה זאת כדי להגביר את החירות והדמוקרטיה באותה מדינה, ניתן יהיה לומר במידה גדולה של ודאות כי הפעולה מנוגדת לתורה הקפיטליסטית. המדינה הכובשת מפעילה לצורך מימון הכיבוש אמצעי כפייה והגבלת חירות כלפי אזרחיה היא, למען מטרה מסוימת, הנקובה ביושר או שלא ביושר וניתנת או לא ניתנת למימוש. הגישה המגננתית והמניעתית של התורה הקפיטליסטית תגדיר פעולה כזו כמעט בכל מקרה כאנטי-קפיטליסטית.

    גישות להגדרת חברה קפיטליסטית
    ישנן שלוש גישות עיקריות לרעיונות היסוד הקפיטליסטיים, המכתיבות במידה רבה את הגישה לרעיון הקפיטליסטי ולאופן מימושו:
  • הגישה המרקסיסטית: גם המרקסיזם מאמין בהיתכנותו של שיתוף פעולה בדרכי שלום ושלווה בין פרטים, אך לגישתו דווקא קיומה של בעלות פרטית על הקניין הוא החסם העיקרי למימוש שיתוף פעולה כזה. על–פי תפישה זו, לקניין הפרטי (ובמיוחד לעבודה) יש ערך אינטרינסי ומהותני, שאינו תלוי בהקשר היחסים בין בני אדם. קיומו מייצר או יוצר באופן טבעי מערכת יחסים של תלות, כפיה והגבלת החירות בין בני אדם, משום שזהו אופן היחסים היחיד שבני אדם מכירים. במלים אחרות, קיומו של קניין פרטי מביא באופן בלתי–נמנע להיווצרות "תודעה כוזבת" אצל פרטים, המונעת מהם להבין כי החירות שיש בידם כביכול אינה חירות כלל בפועל. החירות האמיתית תושג, לפי גישה זו, רק כאשר תחוסל הבעלות הפרטית על הקניין ותושלט דיקטטורה לתקופת זמן מסוימת. תקופת דיקטטורה זו תביא למות "דור המדבר" או הגמלות מלאה ושלמה של האנשים מרצונם בקניין ובחירות לעבוד, לפעול, ליצור, וכדומה. הגמלות זו מתודעה כוזבת תביא להיווצרות מצב של חופש אמיתי, נטול רכוש או שאיפות ארציות. המייצג הקלאסי של גישה זו הוא מרקס, וישנם כמובן רבים ההולכים בעקבותיו.
  • הגישה הפונקציונליסטית: לפי גישה זו לעבודה ולהון יש ערך אינטרינסי כלשהו, כמו בתפישה המרקסיסטית, אך ערך זה אינו יוצר באופן הכרחי או טבעי מערכת שיש בה תלות, כפיה והגבלת החירות. להיפך, עד נקודה מסוימת העצמת הבעלות הפרטית על הקניין פועלת ל"שיטוח" פערי הזכויות בין פרטים. מיקומה של אותה נקודה שנוי במחלוקת, כאשר יש כאלו הגורסים שהיא ממוקמת במקום בו קיימים פערים טבעיים ביכולתם של בני אדם, ואילו אחרים גורסים כי ישנה נקודת עצירה טבעית של השיטוח הנובעת בכל זאת מהשפעה של מערכות תלות, הגבלה וכפייה קיימות או היסטוריות. חילוקי הדיעות בין הגישה הפונקציונליסטית והמרקסיסטית נעוצים בעיקר בשאלה האם הקפיטליזם כשיטה פועל להגדלתה או הקטנתה של החירות והחופש, ולא בטעמים עקרוניים, ולכן ישנן גישות פונקציונליסטיות רבות הקובעות סייגים לבעלות הפרטית על הקניין בנקודות בהן דומה שהיא אינה "עובדת" או אינה רצויה מטעמים תועלתניים. דוגמה אופיינית לתפישה פונקציונליסטית יכול לשמש הכלכלן מילטון פרידמן ובמידה מסויימת גם אדם סמית'. גם הסוציאל דמוקרטים מאמצים גישה פונקציונליסטית במהותה, אם כי מכיוון שונה: הם מקבלים את הקפיטליזם בחירוק שן כי "הוא עובד" אך סבורים כי יש להגבילו במידת האפשר.
  • הגישה הליברלית-קלאסית: לפי גישה זו הבעלות הפרטית על הקניין היא זכותו היסודית של אדם קודם כל מטעמים עקרוניים ומוסריים ורק אחר כך, באופן הכרחי, מטעמים מעשיים. לפי הגישה הליברלית-קלאסית לקניין הפרטי או לעבודה אין ערך אינטרינסי וערכן תלוי באופן בלעדי במצב שיתוף הפעולה וברצונם של הפרטים הבאים במגע בטובין או בשירותים. ובמלים אחרות, לקניין אין ערך אובייקטיבי אלא רק ערך סובייקטיבי התלוי בהערכה של כל צד בעסקה בין פרטים לטובין או השירותים הנסחרים. לדוגמה, קילו בננות יתומחר באופן שונה על אי טרופי שופע פירות ובאוניה שמלחיה נפגעו מצפדינה; כישוריו של דייג, מהנדס מכרות או ימאי יהיו בעלי ערך שונה לחלוטין על אי-בודד, במכרה או על ספינה. מכאן נובע כי כאשר אין הגבלה של זכות הקניין ואין קביעה חיצונית של ערך, כל הערכים ייטו להתכנס לגובהם הטבעי ופערי הזכויות, אם התקיימו קודם מתוקף הגבלה חיצונית (לדוגמה, משטר של דיכוי או שיטה פיאודלית) ייטו להתאפס כאשר הדיכוי החיצוני יוסר. דוגמה אופיינית לדוגלים בגישה הליברלית הקלאסית הם כלכלני האסכולה האוסטרית כמו לודוויג פון מיזס ופרידריך האייק ובמידה מסויימת גם אדם סמית' (השייך גם לאסכולה הפונקציונליסטית).

    בהתאם לגישות אלו, מתעצבות הגישות לשאלה מהו קפיטליזם ומהי מדינה קפיטליסטית:
  • על פי הגישה המרקסיסטית כל מדינה בה מתקיימת בעלות פרטית על הקניין, ואפילו חלקית, היא מדינה קפיטליסטית ביסודה המקיימת מערכת יחסים של תלות, כפיה והגבלת החירות בין פרטים.
  • על פי הגישה הפונקציונליסטית כל מדינה בה מתקיימת בעלות פרטית על הקניין יכולה להיחשב מדינה קפיטליסטית, בכפוף להיקף בו מיושמת בעלות פרטית זו בפועל. כך, לדוגמה, גם מדינות בהן ישנו משק מעורב, כמו ברוב מדינות מערב אירופה, יכולות להחשב קפיטליסטיות במהותן, ומדינות תחת שלטון אוטוקרטי אך עם מאפיינים של שוק חופשי כמו סין, סינגפור או צ'ילה תחת שלטון אוגוסטו פינושה יכולות להחשב, לפחות באופן חלקי, קפיטליסטיות.
  • על פי הגישה הליברלית-קלאסית מדינה שאינה מקדשת את זכות הבעלות הפרטית על הקניין אינה יכולה להחשב קפיטליסטית. אפשר לראות בהגנה טובה יותר על זכויות הפרט וזכויות הקניין סימנים מעודדים, אך חשוב שלא לראות בחברות בעלות מאפיינים קפיטליסטיים מסויימים קפיטליסטיות ממש. הדברים נכונים במיוחד ביחס לבלבול הנפוץ בין גישות קורפורטיסטיות לקפיטליזם במדינות כמו ארצות הברית.

    מהי כלכלה קפיטליסטית

    ישנן אמות מידה שונות לבחינת השאלה מהי חברה קפיטליסטית ולדרג את מידת הקפיטליסטיות של חברות שונות. דירוגים אלו מתייחסים לארבע נקודות היסוד של הגישה הקפיטליסטית: בעלות פרטית על הקניין, מידת הוולונטריות בארגון החברה, הגיבוי המשפטי לחופש הקניין, ובמיוחד ההגבלות על כוח המדינה.
    ישנן מספר שיטות לקביעת מידת הקפיטליסטיות של מדינות:
    מידת החופש הכלכלי
    גישה מקובלת אחת לקביעת מידת הקפיטליסטיות של מדינה מנסה להגדיר את מידת החופש הכלכלי לו זוכים אזרחים באותה מדינה, במנותק מחירויות אזרחיות באופן כללי. כך, לדוגמה, בוחנים מכון הריטג' וה"וול סטריט ג'ורנל" ו"מוסד פרייזר" הקנדי נקודות שונות הנחשבות בעיניהם ל"אתתים" חזקים לחופש כלכלי ומכאן למידת הקפיטליסטיות של מדינה, ובעיקר:
  • מעורבות ממשלתית ישירה בתחומים כמו תשלומי העברה וסובסידיות, גובה מיסוי, שוק העבודה, בקרת מחירים, אינפלציה, וגובה החוב הממשלתי.
  • מעורבות ממשלתית "עקיפה" בדמות הגבלות על סחר, ניהול עסקים והמערכת הבנקאית (במיוחד דרך רגולציה), תקנות ממשלתיות ופיקוח ממשלתי, והסבך הביורוקרטי הכרוך ביצירת עסקים חדשים, וכדומה.
  • איתנות המערכת המשפטית בנקודות כמו אבטחת זכויות רכוש, עצמאות הרשות השופטת, הגנה על זכויות יוצרים ויושרת המערכת השיפוטית.

    לפי תוצאות מדדים אלו יוצא כי שלוש המדינות הקפיטליסטיות ביותר בעולם הן הונג קונג, סינגפור וניו זילנד, כאשר לדירוג גבוה זוכות גם בריטניה, אירלנד, שווייץ, לוקסמבורג וארצות הברית. בתחתית טבלת החופש הכלכלי מדורגות מדינות כמו זימבבואה, דרום קוריאה, בורמה, ונצואלה, ואחרות.

    מדידת החופש הכלכלי מאפשרת גם להבחין כי מידת הקפיטליסטיות של מדינה היא לעתים קרובות אילוץ, לא פחות משהיא בחירה. לדוגמה, במדידת מכון הריטג' אפשר לראות כי מבין 30 המדינות המובילות בחופש כלכלי 22 הן כלכלות קטנות, רבות מהן בצילה של כלכלה סמוכה גדולה יותר (לדוגמה, הונג-קונג, אירלנד או ניו-זילנד), או נטולות משאבים טבעיים (שווייץ, אסטוניה, קפריסין). בתחתית הרשימה אפשר למצוא שפע מדינות חדשות ונטולות נסיון דמוקרטי מאפריקה, מדינות ברית-המועצות לשעבר או מדינות מוסלמיות.

    חשוב לציין כי כאן, כמו גם בצורות השוואה אחרות, אין טענה כי המדינות בעלות החופש הכלכלי הרב ביותר הן קפיטליסטיות. למעשה, הדירוג הוא יחסי, כשרוב המדינות אינן קפיטליסטיות בלבד אלא מהוות "כלכלה מעורבת" שבה דרים זה לצד זה אלמנטים קפיטליסטיים ואלמנטים סוציאליסטיים. ההבדלים בין המדינות, לפיכך, הם קודם כל הבדלים של מינון.

    חופש כלכלי ודמוקרטיות
    שיטת בחינה אחרת אינה דוחה לחלוטין את המיון לפי חופש כלכלי, אך מכניסה לחישוב גם את סוגיית החירות האישית לה זוכים אזרחי המדינה. לפי גישה זו, ישנן ארבע קטגוריות רחבות של דירוג קפיטליזם למדינות:
  • מדינות דמוקרטיות וקפיטליסטיות: מדינות שבהן יש מסורת של דמוקרטיה (כלומר, שמירה על חירויות אישיות בתחום הלא כלכלי) וחופש באופן כללי. מבין 30 המדינות בעלות החופש הכלכלי הגדול ביותר לפי נתוני מכון הריטג' 2 אינן דמוקרטיות (סינגפור ובחריין), ו-28 הן דמוקרטיות (חלקן חדשות). בין המדינות הבולטות ברשימה זו ניתן למנות את בריטניה, אירלנד, ניו-זילנד, צ'ילה, פינלנד, דנמרק, שווייץ, אוסטרליה, ארצות הברית, שוודיה, וגרמניה (כולן בין עשרים המובילות מבחינת החופש הכלכלי). כמובן שמידת החופש הכלכלי (או הדמוקרטי) אינה זהה בכולן, ואפשר להבחין בין מדינות עם מורשת ענפה של מדינת רווחה כמו דנמרק או שוודיה; כאלו שביצעו "סיבוב פרסה" ונסוגו במידה זו או אחרת ממדיניות כזו כמו בריטניה, אירלנד או אוסטרליה; ומדינות שבאו ממורשת שונה כמו שוויץ, ארצות הברית או צ'ילה.
  • מדינות לא דמוקרטיות וקפיטליסטיות: מדינות שבהן אין דמוקרטיה, אך נשמר חופש כלכלי רב. ישנו מספר מצומצם של מדינות כאלו, שביניהן בולטות סינגפור (מקום שני לפי דירוג הריטג'), בחריין (20), איחוד האמירויות (42), ארמניה (44), כוויית (48), עומן (54). מאחר ואין מדינה לא דמוקרטית וקפיטליסטית בינונית או גדולה (מעל 10 מליון תושבים) בין המדינות המוגדרות חופשיות מבחינה כלכלית, אפשר לצרף להגדרה גם את התיאור "קטנה".
  • מדינות דמוקרטיות ולא קפיטליסטיות: מדינות שבהן יש שלטון דמוקרטי ושמירה על חירויות אישיות, אך המדיניות הכלכלית אינה קפיטליסטית או אנטי-קפיטליסטית. הדוגמאות למדינות כאלו הן מועטות, ובמקרים רבים גם מידת הדמוקרטיות שלהן מפוקפקת. המדינה הדמוקרטית המובהקת היחידה ברשימה מהצד הבלתי-קפיטליסטי של דירוג הריטג' היא הודו (מקום 121, אם כי היא עוברת מהפך לכיוון קפיטליסטי הרבה יותר בשנים האחרונות). ניתן לציין כדוגמאות למדינות דמוקרטיות למחצה את רומניה (129), אוקראינה (118), ארגנטינה (116), רוסיה (115), טורקיה (106), בוסניה (99), גרוזיה (91), קרואטיה (82) וברזיל (80) (שלוש האחרונות נמצאות כמעט בקו האמצע בין חופש ואי חופש כלכלי).
  • מדינות לא דמוקרטיות ולא קפיטליסטיות: מדינות שבהן אין שלטון דמוקרטי ואין מדיניות קפיטליסטית. כאן ניתן להבחין במספר קטגוריות משנה: מדינות קומוניסטיות (כמו צפון קוריאה, קובה וסין), מדינות ברית המועצות לשעבר (טג'יקיסטן, אוזבקיסטן, טורקמניסטן, ועוד), מדינות מוסלמיות (לוב, תימן, איראן, ועוד), מדינות אפריקה (זימבבואה, ניגריה, גמביה, קמרון, ועוד), מדינות מרכז אמריקה (האיטי, הרפובליקה הדומיניקנית, הונדורס, סורינאם, ועוד), מדינות מזרח אסיה (וייטנאם, בורמה, לאוס, אינדונזיה, ועוד).

    מדינות קפיטליסטיות ומדינות רווחה
    גישה שלישית, המתמקדת כמעט בלעדית במדינות המערב, מבחינה בתוך המדינות הדמוקרטיות והקפיטליסטיות בעיקרן בין שתי סוגות:
  • מדינות רווחה: מדינות שבהן יש שילוב של מנגנונים קפיטליסטיים של שוק חופשי, במיוחד ברמה האישית, עם מנגנונים סוציאליסטיים באופן חלקי או מלא, במיוחד בתחומים כמו ביטוח אבטלה וביטוח פנסיוני, תמיכה באוכלוסיות נזקקות, שוק עבודה קשיח יותר (כלומר, הגבלה של האפשרות לפטר עובדים) והלאמת חלק מהעסקים או השירותים הנחשבים חיוניים או חשובים. עם מדינות אלו מונים במיוחד את מדינות סקנדינביה.
  • מדינות קפיטליסטיות: מדינות דומות, שבהן מנגנוני הרווחה מפותחים פחות או אינם מפותחים כמעט. עם מדינות אלו מונים רבים את ארצות הברית, שווייץ והונג-קונג.

    הבעיה העיקרית עם שיטת השוואה זו היא מידת הנכונות של הטענה כי מדינות הרווחה נותרו כאלו. השוואה על פי נתוני "מוסד פרייזר", המגיעים עד שנת 1975 מעלה כי במבחר של מדינות שהיו או עדיין נחשבות מדינות רווחה מובהקות (נבדקו דנמרק, שוודיה, פינלנד, נורווגיה, הולנד, בלגיה ובריטניה) היה שינוי מממוצע של 6.05 בשנת 1975 לממוצע של 7.74 בשנת 2000. הממוצע שלהן בשנת 1975 היה מדרג אותן אז לצד איראן והאיטי של היום, במקום ה-78. הממוצע שלהן בשנת 2000 היה מדרג אותן במקום התשיעי, לצד לוקסמבורג ואירלנד. כלומר, במונחים של חופש כלכלי אותן מדינות רווחה הפכו ב-25 השנים האחרונות לקפיטליסטיות הרבה יותר, כך שהקו המבחין בין הקטגוריות מטושטש הרבה יותר.

    כלכלות קפיטליסטיות, מאפיינים וביקורת
    ישנם מספר מאפיינים המופיעים בתכיפות רבה ובאופן מובהק בכלכלות היותר קפיטליסטיות.

    צמיחה כלכלית ורמת חיים גבוהה
    אחד המאפיינים הבולטים של כלכלות קפיטליסטיות יותר הוא צמיחה בתוצר המקומי הגולמי או תמ"ג וב"רמת חיים". כך, לדוגמה, נתוני הבנק העולמי מגלים כי במדינות בעלות החופש הכלכלי הפחות ביותר (היינו, הפחות קפיטליסטיות לפי המדידה המקובלת) ישנו קיטון של 0.5 אחוז בממוצע בתוצר, לעומת גידול של 2.4 אחוז בממוצע במדינות בעלות החופש הכלכלי הרב יותר. ההפרש בולט עוד יותר כאשר משווים את גובה התמ"ג במדינות הבלתי קפיטליסטיות (2,828 דולר בממוצע) לזו שבמדינות הקפיטליסטיות יותר (26,106 דולר לשנה).

    מתאם דומה בין רמת חיים ומידת הקפיטליסטיות של מדינה ניתן לגלות גם בנתונים אחרים. לדוגמה, ישנו מתאם מובהק בין תוחלת החיים ומידת הקפיטליסטיות של מדינה (53.7 בפחות קפיטליסטיות, 75.9 שנה ביותר קפיטליסטיות); בגובה ההכנסה של עשרת האחוזים העניים ביותר במדינה, ברמת האלפבתיות, בתמותת תינוקות (מתאם הפוך, כמובן), עבודת ילדים (מתאם הפוך), גישה למקורות מים באיכות סבירה, שחיתות (מתאם הפוך), כלכלה שחורה (מתאם הפוך), ומדד הפיתוח האנושי של האו"ם.

    דגש אינדבידואליסטי
    חברות שבהן נהוגה כלכלה קפיטליסטית יותר מאופיינות בהדגשה רבה של הפרט ופעולותיו. העקרונות הקפיטליסטיים מתייחסים לחברה במובן הבסיסי והמוגבל ביותר -- כשיתוף פעולה מרצון בין פרטים, שהמניע לו הוא הרצון של אותם פרטים בהשגת מטרותיהם האישיות.

    השיטה הקפיטליסטית אינה מגלה עניין, לטוב או לרע, בטיב שיתוף הפעולה בין הפרטים. הם יכולים לשתף פעולה בבניית בית תפילה, מפעל לנעליים, מכון לחיזוי אסטרולוגי או אנציקלופדיה חופשית. כל עוד הפעולות נעשות מרצון ואינן פוגעות בזכויותיהם של אנשים אחרים, טיבן הספציפי של הפעולות אינו מעלה או מוריד.

    מסיבות שונות, הקשורות ככל הנראה לאופיו של האדם, הענקת חופש זה לבחור עם מי, איך ובמה לשתף פעולה מחוללת תוצאת לוואי של נטייה לפירוק מסגרות חברתיות מסורתיות המבוססות על חיברות וכפייה. הקפיטליזם אינו נותן עדיפות מובנית כלשהי למסורת, תבונה, כוח, מעמד, גיל, וותק או כל תכונה אחרת. כל אדם נדרש להשתתף ב"משחק החיים" בעצמו ולעמוד מול העולם בזכות עצמו ויכולותיו.

    פירוק מסגרות מסורתיות זה ו"אטומיזציה" של החברה עוררו ביקורת חריפה על הקפיטליזם מצד אנשי דת, שטענו כי הבחירה החופשית שמציע הקפיטליזם חותרת תחת ערכיה המסורתיים של החברה. אם אנשים יוכלו לבחור, כך הטענה, הם יבחרו לעשות את "הרע בעיני אלוהים" ומכאן שבחירה חופשית תחת הקפיטליזם תוביל בהכרח להדרדרות מוסרית. כדי למנוע זאת אמצו חלק מאנשי הדת תפישה המפרידה בין "החיים הכלכליים" ל"חיים מוסריים", כך שאדם יוכל לפעול מרצון ובאופן חופשי בספירה הכלכלית של חייו, ועדיין לשמר ערכים "מסורתיים" בספירה האישית.

    ביקורת חריפה עוד יותר הוטחה בקפיטליזם מחוגים סוציאליסטיים. טענות אלו אפשר למיין לשלושה סוגים עיקריים:
  • היעדר רצון חופשי של הפרט: לפי טענה זו, בעולם אידאלי (האוטופיה הקומוניסטית) בני האדם יבחרו לעשות טוב, אך מאחר ועולמנו אינו אידאלי, קרוב לוודאי שהם יבחרו לעשות רע. לכן, מתן חופש פעולה לבני האדם במצב לא אידאלי יביא בהכרח לפעולות רעות (בלתי מוסריות) מצידם. לא ניתן לשאול אדם מהו רצונו, משום שבמצב הנתון הרצון החופשי של הפרט אינו מתקיים בדרך כלל. לכן, כך הטענה, עדיף מצב זמני של דיקטטורה, שבה המיעוט הקטן שיודע מה נכון עבור הרוב יכריע בכל הסוגיות.
  • חופש לעשירים ולא לעניים: לפי טענה זו, החופש הוא אשליה עבור רוב האנשים ומתקיים בפועל רק עבור קומץ של "בעלי הון". רוב האנשים, גם אם הם רוצים לעשות שימוש ברצונם החופשי, אינם יכולים לעשות זאת משום שנגזלה מהם "זכותם הטבעית" לחלק שווה בנכסי החברה. לכן, עד שלא יתקיים מצב של שוויון מלא בין בני האדם, אין טעם להעניק חופש לאף גורם, ויש להעביר את הזכות להחליט מ"בעלי ההון" לקבוצת המיעוט האינטלקטואלי והמומחים מתוכה, כדי שתיצור שוויון זה ותחליט עבור האזרחים נטולי היכולת לבחור מה רצוי עבורם.
  • עדיפות החברה: הפרט אינו צריך להיות גורם בעלי יכולת להחליט בזכות עצמו משום שצריכה להיות עדיפות לקולקטיב, החברה. זו, מבטאת את הרצון האמיתי של האדם, גם אם הוא אינו יודע זאת, והחלטותיה, גם אם הן סותרות לכאורה את רצון האזרחים, הן תמיד הנכונות.

    חשוב לשים לב, בהקשר זה, כי גם הטיעון הדתי וגם הטיעון הסוציאליסטי אינם מעלים טענה לגבי יעילות פעולתו של המנגנון הקפיטליסטי כי אם לגבי תוצאותיו החברתיות. הפתרונות המוצעים בשני המקרים אינם מכוונים, על כן, להציע מנגנון טוב יותר מבחינה כלכלית, אלא לוותר על המנגנון ועל החופש האישי באופן חלקי או מלא לטובת השגת יעדים אחרים, חשובים יותר לדעת הטוענים.

    זכויות פוליטיות וזכויות אזרח
    במובנים רבים ניתן לומר כי ישנו מתאם כמעט מלא בין מידת הקפיטליסטיות של מדינה למידת הדמוקרטיות שלה. לפי נתוני Freedom House (המופיעים כאן) דירוג החמישון הקפיטליסטי ביותר בתחום הזכויות הפוליטיות וזכויות האזרח הוא 1.8 (בשני המדדים, כש-1 הוא הרמה הגבוהה ביותר של זכויות ו-7 הוא הרמה הנמוכה ביותר של זכויות). דירוג החמישון התחתון מבחינת הקפיטליסטיות שלו הוא 4.3 לזכויות אזרח ו-4.6 לזכויות פוליטיות.

    ישנם הטוענים כי יש במתאם זה משום אי-הגינות, כיוון שרוב המדינות הקפיטליסטיות יותר הן דמוקרטיות מערביות וותיקות. הקפיטליזם נולד וצמח במערב יד ביד עם הדמוקרטיזציה, ולכן מתאם כזה יתקיים שם. עם זאת, אין הכרח כי מתאם כזה יימצא גם בהשוואה של מדינות צעירות יותר ובעלות מסורת דמוקרטית קצרת ימים יותר.

    כנגד טיעון זה ניתן להראות כי כשליש משלושים המדינות הקפיטליסטיות ביותר ומחצית מ-50 המובילות הן דמוקרטיות צעירות או מדינות צעירות שנוסדו לפני שנים לא רבות.

    לגליזם והגנה משפטית
    הגנה משפטית חזקה על הבעלות הפרטית על הקניין היא אחד מעקרונות היסוד של הקפיטליזם, ומהווה חלק חשוב בכל כלכלה וחברה בעלות מאפיינים קפיטליסטיים. בחברות שבהן יש כלכלה קפיטליסטית קיימת הפרדה ברורה בין הרשות השופטת לרשות המבצעת והמחוקקת, ישנו מבנה-על משפטי (לרוב, חוקה או אסופת חוקי יסוד) שמהווה מדריך לרשות השופטת וישנה מסורת המעניקה כוח לרשות השופטת לבטל או לערער על פעולות של הרשות המבצעת ועל חוקים סותרי-חוקה של הרשות המחוקקת.

    ניעות כלכלית
    אחד המאפיינים הטיפוסיים לחברות "ייזמיות" קפיטליסטיות היא מידה רבה של ניעות (מוביליות) חברתית. בניגוד לחברות מסורתיות יותר, כמו חברות שבטיות, פיאודליות או חברות אריסטוקרטיות, מאופיינות הכלכלות הקפיטליסטיות בשינויים מהירים בכל דרגי החברה, משום שניעות כזו היא חלק בלתי נפרד ואף בלתי נמנע מהדינמיקה הקפיטליסטית.
    האתוס המריטוקרטי של הקפיטליזם מהלל את יכולתו של כל פרט, אם רק ברצונו או ביכולתו לעשות זאת, לעבור מעוני לעושר וגם, בכיוון ההפוך, לרדת במהירות מנכסיו ולאבד את עושרו, אם אינו מקפיד להמשיך ולפתח את עושרו באמצעות התחדשות ייזמית, השקעה והתפתחות. העושר שנוצר על ידי מייסד חברה אינו מתפוגג במהירות, אך הוא משנה את אופיו כאשר היורשים עוברים מעמדה של ייזם מוביל בשוק לעמדה של משקיע ומממן של יזמים אחרים באמצעות השקעה בחברות צומחות.

    לדוגמה, אם משווים את רשימת החברות הפרטיות הגדולות ביותר בארצות הברית המופיעה במגזין "פורבס" מגלים כי רק 8 מבין 25 הראשונות שימרו את מקומן משנת 1996 עד 2004. בין 25 העשירים ביותר בעולם לשנת 2004, לפי נתוני "פורבס" 14 מתוך 17 הראשונים (הרשימה מנוכה "כפל יורשים") לא ירשו את הונם אלא צברו אותו במהלך חייהם.

    למעשה, נדירים למדי המקרים בהם אבות מורישים לבנים ומשם לנכדים חברה הנותרת חזקה ומשפיעה. משפחותיהם של העשירים הגדולים ביותר בראשית המאה הזו, כמו מורגן, קרופ, דיימלר, או קרנגי, כלל אינם מופיעים ברשימה. אחרים, כמו קלוג (515), פורד (552), דיסני (552), רוקפלר (472) או הרסט (472) מדורגים בשוליה.

    עם זאת, סוציולוגים רבים מבקרים את אותו אתוס מריטוקרטי עליו נשען הטיעון הקפיטליסטי. אומנם, חסמי הכניסה למעמד חברתי אינם קשיחים כבעבר, או עוברים בירושה. אך עלייה בהיררכיה המעמדית אינה כה קלה, ומושפעת מסיכויי החיים של כל פרט ונגישותו להון חברתי ותרבותי, ולא רק כלכלי. עם זאת, מדובר בטיעון שהוא במידה מסויימת מעגלי, כדי לזכות להון חברתי ותרבותי (למשל, חינוך טוב יותר) צריך הון כלכלי לממן זאת. כך, שעשירים תמיד ימצאו בנקודת זינוק עדיפה על פני אלו שידם אינה משגת הון זה.

    הטייה צרכנית
    חברות קפיטליסטיות נוטות להיות חברות בעלות הטייה צרכנית חזקה. הייצור בכלכלה קפיטליסטית מכוון בראש ובראשונה לצריכה המונית של מוצרים. ישנם יצרנים המתמחים בייצור עבור קבוצות קטנות של עשירים, כמובן, אך רוב היצרנים בכלכלה קפיטליסטית תלויים כמעט לחלוטין בשיווק מוצריהם בקנה מידה רחב (ייצור המוני).

    ישנם רבים הרואים בהטייה הצרכנית הזו בכלכלות קפיטליסטיות וולגריזציה ורידוד תרבותי. הייזמים חותרים לייצר מוצרים שאינם קולעים דווקא לטעמן של האליטות אנינות הטעם אלא מכוונים לציבור הרחב ובהכרח, גם ליכולתו של ציבור זה לספוג מוצרי תרבות.

    אותם מבקרים גם טוענים כי הייצור ההמוני, בין אם של מוצרי תרבות ובין אם של מוצרי צריכה, אינו משקף את רצונו האמיתי של הציבור הרחב, אלא את רצונם של הייצרנים למכור את המוצרים. באמצעות פרסום מתוחכם, נטען, גורמים היצרנים לצרכנים לרצות מוצרים שאין להם צורך או רצון אמיתי בהם ולמעשה "מייצרים" בו זמנית גם את הצורך בצריכה וגם את המוצרים לצריכה, כאשר הם מציגים את הצריכה כסמן מעמד וכדבר לעצמו, מנותק מצורך אמיתי במוצר.

    רבים ממבקרים אלו בעידן הפוסט מודרני הם חסידי האנטי גלובליזציה, הטוענים כי הקפיטליסטים תכליתם ליצור עוד ועוד עושר גם במחיר של שינויי דפוסי החיים של רבים בעולם המערבי ובעולם השלישי. לפיכך, הם מנסים ליצור מודעות לצריכה העודפת בעזרת פעילות כמו מחאה ומאבק בתאגידים שלדעתם פוגעים באקולוגיה של כדור הארץ. או ניסיונות ליצירת אלטרנטיביות לדרך החיים הקפיטליסטית על ידי קניות המבוססות על סחר חליפין, ויום ללא קניות שהפך לנוהג במדינות שונות במערב, וגם בישראל.

    התשובה לטיעון זה באה בדרך כלל באמצעות הצבעה על כך שהביקורת מתעלמת מהבדלים בין מוצרים ומפריזה בכוחו של הפרסום לשכנע אנשים לצרוך מוצר שאין להם צורך בו. אנשים עשויים להעדיף, לפחות באופן ראשוני, סוג אחד של ביטוח על פני סוג אחר של ביטוח בזכות פרסום טוב יותר של חברה מסויימת, אך עצם הצורך לבטח מעוגן בצורך ממשי של צרכנים, לא בתעמולה פרסומית מתוחכמת. הרכישות העיקריות שמבצעים אנשים כמו דירה, מכונית, ריהוט, מכשירי חשמל, השכלה, וכדומה, מעוגנות בצורך במוצרים אלו וביכולת הכספית לרכוש אותם, לא בפרסום ששכנע אנשים לרכוש דירה. אנשים קונים כמובן גם מוצרים שעיקר יעדם הוא לשמש סמל סטטוס, אך רכישת סמלי סטטוס כאלו לפי הקפיטליסטים, מעוגנת בצורך של אנשים בשכנוע אחרים בסביבתם בשייכותם למעמד מסויים. צורך זה לפי מצדדי הגישה, אינו מיוצר על ידי "הקפיטליסטים" אלא הוא חלק מאופיים של בני האדם מאז ומתמיד.

    מעבר לכך, טוענים חסידי הקפיטליזם, העוינות למוצרים בייצור המוני משקפת מידה של אליטיזם והתנשאות. מבקרי הצריכה ההמונית, במסווה של דאגה "סוציאליסטית" לצרכנים האומללים המתומרנים על ידי בעלי ההון, מתיימרים למעשה לדעת בעצמם מה טוב יותר עבור הצרכנים ומה הם צריכים לרצות או מה הם רוצים "באמת". או, במלים אחרות, המבקרים אינם מבקשים לבטל את השליטה בצרכנים, הם פשוט מאמינים שהם אלו שצריכים לשלוט בהם.

    חלוקת הכנסות
    אחת הביקורות החריפות ביותר על הקפיטליזם היא שבחברות בהן הוא בולט, קיים אי שוויון חריף בעושר בין עניים לעשירים. חלק קטן מאוד באוכלוסיה, המאיון העליון, מחזיק בחלק גדול מאוד מההכנסות, ואילו רוב האזרחים האחרים, ובייחוד העניים, מחזיקים בהרבה פחות. מובן שישנם הבדלי כשרון ויכולת בין אנשים, שבגללם אפשר לקבל מידה כלשהי של אי-שוויון, אך הבדלים אלו אינם יכולים להסביר או להצדיק את ההבדלים העצומים בין המאיון העליון למאיון התחתון. יש כאן, כך הטענה, לא רק עניין של הבדל בכשרון אלא גם הבדל בהזדמנויות ובסיכויי החיים.

    בחינה של חלוקת ההכנסות בחברות שונות, בעלות מידה שונה של משטר קפיטליסטי, אינה נותנת חיזוק לטענה העובדתית שבשורש טיעון זה. בממוצע עולמי, נהנה העשירון התחתון מבחינת הכנסה מ-2.26 אחוז מכלל ההכנסות. הממוצע במדינות הקפיטליסטיות יותר הוא 2.5 ובקפיטליסטיות פחות 2.1. כלומר, אין למעשה קשר בין סוג המשטר הכלכלי, קפיטליסטי או לא, לגובה הכנסותיהם של העניים כחלק מכלל ההכנסות. השוואה של עשר המדינות הראשונות והאחרונות (שלגביהן יש נתונים כאן) לפי מידת החופש הכלכלי בהן מעלה הפרש קטן (2.6 לעומת 2.1 אחוז) לטובת המדינות הפחות קפיטליסטיות.

    בדיקה של גובה הכנסותיו של העשירון העליון מעלה תוצאות מאלפות אף יותר. בחזרה על ההשוואה הקודמת בין עשר המדינות היותר ופחות קפיטליסטיות עולה כי במדינות היותר קפיטליסטיות נהנה העשירון העליון מ-28.54 אחוז מההכנסות, לעומת 32 אחוז בפחות קפיטליסטיות. נתונים של עשר מדינות מאמצע הטבלה (מקום שמונים ואילך) מעלות נתון של 36.76 אחוז לעשירון העליון.

    נתונים אלו נותנים מקום להניח כי הביקורת על הקפיטליזם בגלל הפער בהכנסות בין עשירים לעניים מחטיאה את המטרה, ולמידת הקפיטליסטיות של מדינה אין קשר ממשי או שיש קשר הפוך בכיוונו למידת עוניים של העניים ויותר מזה, עושרם של העשירים.

    תשובה אחרת לטיעון כנגד עושרם של העשירים כ"אי צדק" היא שהטענה מבוססת על הנחה פשטנית שהזירה הכלכלית היא "משחק סכום אפס" שבו מחלקים עוגה נתונה לחלקים והנתח ממנו נהנים העשירים בא "על חשבון" העניים. בפועל, העשירים הופכים עשירים בזכות יכולתם ליזום ונכונותם ליטול על עצמם סיכונים שאחרים אינם מוכנים ליטול, כאשר מן התוצאה הסופית -- שוק רחב יותר ועושר רב יותר -- נהנים כל המשתתפים בשוק. לדוגמה, לפי נתוני הבנק העולמי, נהנה העשירון התחתון במדינות הפחות קפיטליסטיות מהכנסה שנתית ממוצעת של 823 דולר. אותו עשירון במדינות היותר קפיטליסטיות נהנה מהכנסה של 6,877 דולר לשנה (פי 8.3).

    תנודתיות ומשברים כלכליים
    ככל משטר כלכלי, גם במשטרים קפיטליסטיים מתרחשים משברים כלכליים בגלל סיבות שונות, מאסונות טבע ומגיפות ועד מלחמות, מחסור בחומרי גלם נדרשים או משברים במדינות ייעד לייצוא. לטענת קרל מרקס, קיימת בקפיטליזם בעיה מבנית של נטיה למשבריות, וכי המשברים הכלכליים שהוא סובל מהם יהפכו חריפים יותר ויותר בעתיד.

    השקפה זו שהקפיטליזם נוטה למשברים מטבעו הייתה בין הסיבות לטענה כי השפל הכלכלי הגדול בארצות הברית ובעולם בשנות השלושים נבע מכשל מבני כזה בקפיטליזם. בעקבות המשבר, ומסיבות נוספות, נוצרו במדינות רבות מנגנונים אנטי-משבריים שהיו מנוגדים לגישות קפיטליסטיות. עיקרם של מנגנונים אלו היה הזרמת כספים לשוק על ידי הממשלה, באמצעות סובסידיות, עבודות יזומות וצעדים אחרים, כדי לגרום להאצה מלאכותית בצמיחה הכלכלית.

    החל מאמצע שנות השבעים, עם זאת, סר חינו של טיעון זה נגד הקפיטליזם והוא אינו מקובל היום אלא על מתי-מעט מבין הכלכלנים. הסיבות לכך היו הצטברות עדויות רבות לכך שהנטייה המשברית שאובחנה בקפיטליזם אינה נובעת למעשה ממנגנונים קפיטליסטיים אלא ממנגנונים אנטי-קפיטליסטיים של רגולציה בשווקים (טיעון זה נכון במיוחד ביחס לשפל הכלכלי הגדול). יתר על כן, הסטגפלציה במערב בשנות השבעים הפריכה במידה רבה את הטיעון שניתן להשתמש לאורך זמן במנגנונים נוגדי משבר באמצעות הזרמת כספים לשוק.

    היום, מקובלת יותר הדיעה כי שווקים קפיטליסטיים אינם נוטים יותר משווקים אחרים לחוות משברים, אך התנהגותם בעת משבר שונה. משבר בשוק קפיטליסטי מאופיין בתנודה מהירה כלפי מטה ומעלה, עם כניסה מהירה ויציאה מהירה ממשבר. הגמישות בשוק העבודה, למשל, מובילה לפיטורים רחבים ומהירים בעת התעוררות משבר ולהתאוששות והגברת התעסוקה מייד עם סיומו. כך, לדוגמה, בהונג קונג הביא משבר הסארס לגידול חריף באבטלה עד 8.6 אחוז, עם ירידה מהירה מאוד, בתוך שנה, לשיעור של 6.7 אחוז (נתונים: כאן). בשווקים לא קפיטליסטיים, הכניסה למשבר דומה בדרך כלל, שכן אירוע משברי פוגע באופן דומה בכל משטר כלכלי, אך היציאה ממנו ארוכה ואיטית הרבה יותר.

    קפיטליזם ואימפריאליזם

    ניאו-אימפריאליזם
    ג'ון א. הובסון, העלה בראשית המאה העשרים את התאוריה שהאימפריאליזם של סוף המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים (במיוחד "המרוץ לאפריקה") הוא תוצר של הקפיטליזם. לפי הובסון, בגלל תהליך ריכוז העושר בידיים מועטות יותר ויצירת מונופולים תחת המשטר הקפיטליסטי נוצרה תת-צריכה באירופה ובצפון אמריקה, והצריכה התפשטות של הקפיטליזם לשווקים חדשים מעבר לים וכיבוש אימפריאלי.

    על הרעיון עט כמוצא שלל רב ולדימיר איליץ' לנין בספרו "אימפריאליזם: השלב האחרון של הקפיטליזם". חסידי המרקסיזם התלבטו אז בקשיים שנבעו מכשלון חוק הדלות הגוברת של מרקס. לטענתו של מרקס היה מצבו של מעמד אמור להחמיר בהדרגה עם התפתחות הקפיטליזם. בפועל, מצבו הלך והשתפר. לפי לנין, ההסבר לכך הוא האימפריאליזם. כך הוא כותב בפרק שבע של "אימפריאליזם":

    :"הקפיטליזם הופך לקפיטליזם-אימפריאליסטי בשלב מתקדם של התפתחותו, כאשר כמה ממאפייניו הבסיסיים מתהפכים... כלכלית, התהליך העיקרי הוא החלפת התחרות החופשית במונופול קפיטליסטי... המונופול הוא המעבר מקפיטליזם לשיטה מדרג גבוה יותר.... אימפריאליזם הוא השלב המונופוליסטי של הקפיטליזם."

    כנגד תאוריה זו של לנין והובסון הועלו מספר הסתייגויות. ראשית, נטען כי שאיפות אימפריאליסטיות אפיינו לא רק מדינות בשלב "קפיטליזם מתקדם" אלא גם מדינות מפותחות פחות כמו איטליה, רוסיה או יפן, שעל פי התאוריה לא היו אמורות להידרש לכך בשלב זה.

    שנית, אם השאיפה האימפריאלית נועדה למצוא שווקים חדשים של צרכנים בגלל תת-הצריכה במערב, היינו צריכים להבחין בשתי תופעות: עוני הולך ומתגבר במערב, והתעשרות גוברת בעולם האימפריאלי, שכן בלי התעשרות אין צרכנים. התופעה הראשונה נסתרה כבר בשלב הקודם (כשל חוק הדלות הגוברת של מרקס) ואילו השנייה לא תאמה את אופן הפעולה של המעצמות האימפריאליסטיות, שכוון לניצול פשוט של משאבי הטבע במדינות עליהן השתלטו.

    אם המטרה הייתה ניצול משאבים בגלל העלות הפחותה של הפקתם או היצע גדול יותר של חומרי גלם במדינות האימפריה, הרי שהאימפריאליזם סתר כל הגיון כלכלי קפיטליסטי, שכן ברוב המקרים הייתה עלות הכיבוש האימפריאלי והניהול האדמיניסטרטיבי רבה מהרווחים שהופקו ממנו.

    ברמה עקרונית יותר, נטען כי הכיבוש האימפריאלי בוצע על ידי מדינות ותוך הרחבה של כוח הממשלה והפרת הכלל הקפיטליסטי של סחר חופשי מרצון. קפיטליסטים וליברלים התנגדו לאימפריאליזם בדיוק מסיבות אלו ולמעשה, נטען, עצם הכיבוש האימפריאלי על ידי המדינה ובחסותה מעיד על היעדר קפיטליזם או היחלשותו. אם בכלל, שיקף האימפריאליזם תפישות בתר-קפיטליסטיות מרקנטליסטיות, שראו ערך בצבירת "בוליון" בדמות משאבי טבע ושטחי אדמה, רעיון שהקפיטליזם מנוגד לו לחלוטין.

    גלובליזציה
    החל מראשית שנות התשעים זכו רעיונותיו של לנין לתחיה מחודשת במסגרת תנועות האנטי-גלובליזציה. תנועות אלו טוענות כי חברות גדולות במערב, בתמיכה ובגיבוי ממשלתי או דמוי-ממשלתי (כמו באמצעות הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית) מכוננות במסגרת הגלובליזציה הגוברת כיבוש אימפריאלי כלכלי של העולם השלישי.

    כיבוש זה מתבטא בכך שהחברות מוזילות את הייצור של מוצרים שונים באמצעות פתיחת מפעלים בעולם השלישי והעסקת עובדים בעלות נמוכה יותר ובתנאים ירודים יותר בהשוואה למפעלים מקבילים במערב. מפעלים אלו מושכים את אזרחי המדינות העניות בעולם השלישי בגלל שהשכר והתנאים בהם טובים מאלו הזמינים להם באופן אחר ומוכנים, תמורת הפיתוי הכספי, לזנוח את דרכי החיים המסורתיות שלהם.

    תומכי הקפיטליזם טוענים כאן כי תנועות האנטי-גלובליזציה טועות פעמיים. הן טועות פעם ראשונה בסברתן כי פעילי התנועות האנטי-גלובליות יודעים טוב יותר מתושבי העולם השלישי מה נכון וטוב עבורם. הן טועות פעם נוספת כאשר הן מבלבלות בין תופעות של קורפורטיזם ובמיוחד כזה שבין חברות גדולות לממשלות בעולם השלישי, לפעולה קפיטליסטית. בין השתיים אין קשר ולמעשה, הן סותרות זו את זו.

    סוגים של משטרים קפיטליסטיים
    תורות קפיטליסטיות
    כמה אידאולוגיות פוליטיות תומכות ברעיונות קפיטליסטיים כחלק מהותי מזהותן:
  • ליברטריאניות: תנועה פוליטית אמריקנית בת-ימינו, שאימצה את שמה של תנועת המעמד הבינוני במלחמת האזרחים בספרד. יכולה להחשב ענף של הליברליזם הקלאסי בתמיכתה בשוק חופשי עם התערבות מזערית של המדינה. מינארכיסטים-ליברטריאנים רואים את תפקיד הממשלה כהגנה על האזרחים מפני אלימות, גניבה, רמיה ונזקים כמו זיהום.
  • שמרנות: מתייחס בעיקר לגישה לפעולת השוק של כמה גורמים שמרניים. אצל רובם, עם זאת, ישנה בדרך כלל תמיכה בכלכלה מעורבת ברמה כזו או אחרת וכן נסיון לתחימה של הקפיטליזם בתחום האישי.
  • ליברליזם: במשמעותו המקורית, בנוסח הליברליזם הקלאסי, תומך בקפיטליזם כשיטה הכלכלית העיקרית. בגרסה האנגלית והאמריקנית, ליברליזם משמעו כאן הוא סוציאל דמוקרטיה.
  • אנרכו-קפיטליזם: אינה רואה שום תפקיד לממשלה ומאמינה כי כל תפקידיה, כולל בטחון פיסי והכרעה בחילוקי דיעות מסחריים ניתנת להשגה באמצעות מנגנוני השוק, כמו בוררות פרטית וצבא שכיר.
  • אובייקטיביזם: טוען כי מנקודת מבטו של הפרט, המערכת הכלכלית המוסרית היחידה היא קפיטליזם אמיתי, וזה תלוי בקיומם של אנשים חופשיים הפועלים באופן רציונלי במסגרת זכויותיהם.

    תורות אנטי קפיטליסטיות
  • סוציאליזם: טוען כי כדי להשיג יותר שוויוניות יש לבטל את החירות האישית בתחום הכלכלי. לשם כך על המדינה להפקיע את הקניין הפרטי, ולנהל את חיי הכלכלה בעצמה. זן משנה של הסוציאליזם הוא הקומוניזם.
  • פשיזם או נאציזם: טוען כי הלאום נעלה על הפרט ולמנהיגי הלאום צריכה להיות זכות לא מעורערת לפעול בהתאם לשיפוטם לטובת הלאום.
  • סוציאליזם ליברטריאני או אנרכיזם: תנועת המעמד הבינוני בספרד במלחמת האזרחים. חברה לגופים אנטי-פשיסטיים שונים, ביניהם אנרכיסטים וסוציאליסטים. טוען כי נדרשת שליטה קולקטיבית בכלכלה בלי שליטה של גורם כלשהו או מעורבות של המדינה.
  • סוציאל דמוקרטיה: טוען בזכות רגולציה נרחבת של המדינה ומעורבות עמוקה שלה בתחומים שונים כדי ליצור יותר שוויוניות. תומכת בדרך כלל בהלאמת תעשיות מסויימות.
  • קפיטליזם מרקנטליסטי או קורפורטיזם: תומך בכינון שוק חופשי בתוך המדינה, אך תומך בהגנה פרוטקציוניסטית מתחרות מבחוץ.
  • דיריגיזם: תומך בכינון שוק חופשי ברובו בתוך המדינה, לצד מעורבות של המדינה להכוונת התעשיה בכיוונים החשובים יותר או לייעולה.
  • דיסטריביוציניזם: מטיף לחלוקה שוויונית של כל הרכוש וחזרה לכלכלה קיומית בסיסית.

    נכתב: יולי 2005.
  •