כלכלה
 
  כַּלְכָּלָה הוא תחום הפעולה האנושית המכוון להשגת האמצעים החומריים הדרושים לאדם לצורך קיומו ורווחתו. כלכלה היא גם תחום חקר העוסק ביחסים האנושיים והחברתיים הקשורים בהשגת אמצעים חומריים, והחוקים והיחסים החברתיים הנוגעים לייצורו וחלוקתו של קניין המשמש לצורכי אדם. המחקר בתחום הכלכלה עוסק באופן בו משאבים נגישים במחסור משמשים, מעובדים, מיוצרים, מוקצים, מופצים ונצרכים כמוצרים. כמו כן עוסקת הכלכלה במגוון הקשרים ויחסי החליפין בין בני אדם במהלך ייצור מוצרים וצריכתם. בין השאר נוגעים תחומי חקר זה בהליכים של ייצור, הפצה, מסחר וצריכה של מוצרים ושירותים.

המונח "אקונומיה" או "אקונומיקה", שפירושו "כלכלה" ברוב שפות לועז, הוא מונח שטבע הפילוסוף היווני אריסטו לתיאור מדע העוסק בחקר חוקי משקי הבית. המילה אקונומיה מורכבת מהמילה היוונית οίκω (אוֹיקוֹ, בית או משק–בית) עם המילה νέμω (נֶמוֹ או נומוס, חוק). מונחים כמו "כלכלה מדינית", "כלכלה פוליטית", "כלכלה חברתית" או "כלכלה לאומית" שימשו החל המאה השבע–עשרה, אך במאה העשרים השתגר השימוש ב"כלכלה" (economics) לבדה, בהשראת הספר "עקרונות הכלכלה" של אלפרד מרשל משנת 1890.

מחקר כלכלי
ישנן הגדרות שונות וסותרות ביחס לתחום החקר שאליו שייכת הכלכלה ואמצעי החקר הצריכים לשמש בה. לפי הגדרה מקובלת אחת, הכלכלה היא מדע המעלה היפותזות, בודק אותן באמצעות מודלים ונוסחאות מתמטיות וסטטיסטיות המכילים מספר מוגבל של משתנים מדידים, מקיים תצפיות ומדידות, ומגיע למסקנות פוזיטיביות ביחס לקשרים שעל בסיס חומרי בין בני אדם.

לפי הגדרה זו מתפצל החקר הכלכלי לשני ענפים עיקריים: מיקרו-כלכלה העוסקת בהתנהלות ובקבלת החלטות הנוגעות למשאבים חומריים אצל פרטים, משקי–בית, ובתי–עסק; ומקרו-כלכלה העוסקת בהתנהלות הכלכלית של יחידות מרובות של פרטים, משקי–בית, ובתי–עסק, כשהיא בוחנת את ההיצע והביקוש המצטברים לכסף, הון, מוצרי צריכה, ועוד. מקרו כלכלה מתמקדת בתופעות רחבות היקף כמו ההכנסה הכוללת של יחידות כלכליות לאומיות, אינפלציה, תעסוקה, תוצר מקומי גולמי, ועוד.

הכלים המשמשים את החוקרים על–פי גישה זו הם בעיקר מודלים מתמטיים שונים, המנסים לגלות ולקבוע חוקיות מסויימת בפעולתה של מערכת כלכלית, כשלצורך הגעה למסקנות נעשה שימוש במדידות מדויקות של הצטברות של פעולות, המנותחות באמצעים סטטיסטיים, על פי יחסן למודלים המתמטיים.

מגישה זו נגזר באופן הכרחי צמצום שדה החקר בתחום הכלכלה רק למשתנים שניתן לכמת ולמדוד, ומאידך, יש טענה חזקה מצד החוקרים בגישה זו לרמה גבוהה של דיוק מדעי במסקנות החקר, עד כדי כך שניתן להעלות המלצות לקובעי מדיניות בנוגע לפעולות כלכליות רבות. מאידך, צמצום שדה החקר גוזר גם ניטרליות, לפחות לכאורה, בנוגע לערכיות ההכרעות. הכלכלה המדעית אינה יכולה לומר אם צעד מסוים מועיל או מזיק לחברה, נכון או לא נכון מבחינה פוליטית: היא יכולה רק לטעון כי צעד מסוים מועיל לצמיחה כלכלית או מזיק לה, מעודד או מדכא אינפלציה, וכדומה.

הגישה ה"מדעית" החלה מתפשטת בעולם החקר הכלכלי החל משנות העשרים של המאה העשרים ולקראת סוף שנות החמישים הפכה לגישה המובילה.

גישה אחרת לתחום חקר הכלכלה גורסת כי מספר המשתנים הכרוכים בפעולות כלכליות רב מדי ופעולתם צפויה פחות מדי מכדי שאפשר יהיה לבנות מודלים מתמטיים שייצגו בצורה נאמנה דיה את ההתרחשות הכלכלית בפועל. כדי לבנות מודלים מתמטיים או סטטיסטיים שניתן להשתמש בהם, גורסת גישה זו, יש צורך בפישוט המציאות והסרת משתנים רבים ממנה, עד כדי כך שהמודל המתמטי חדל מלייצג התרחשות כלכלית ממשית ולכן ערכו המעשי מועט. עבור הדוגלים בגישה זו, כלכלה היא בעיקרה תחום של הגות ולמידה, בו מנסה החוקר להשים כללי-אב בסיסיים ביחס להתנהגות אנושית להתרחשויות כלכליות, תוך שימוש בכלים של לוגיקה, הגיון, היסקים והיקשים. מטרת החוקר כאן היא לצאת מהנחות בסיס פשוטות יחסית ועל דרך ההגיון להגיע להבנת הכללים הרחבים יותר של התנהגות אנושית בתחום הכלכלי.

הגישה הרואה בכלכלה בעיקר תחום חקר עיוני רווחה בתקופות שלמין התגבשותה של הכלכלה כתחום חקר מובחן מתחומים כמו פוליטיקה או מדיניות. זו הגישה המאפיינת את רוב הוגי הכלכלה הקלאסית, אסכולת הערך השולי ובימינו, האסכולה האוסטרית. הגישה הרואה בכלכלה מדע בדומה לפיזיקה התפתחה במאה התשע עשרה והיא הגישה הדומיננטית היום ומהווה ציר מרכזי בלימודי כלכלה. רוב האסכולות המודרניות בכלכלה נוקטות גישה הרואה בכלכלה מדע מדויק, לפחות במידה מסוימת. חלק מענפי הידע הכלכלי, כמו אקונומטריה או תורת המשחקים מבוססים על הנחה זו. גישה שלישית, המשלבת בין חקר עיוני ונסיון להראות כי גם חקר מדעי מאשש את מסקנותיה, עוסקת בעיקר בהתפתחות ההיסטורית, החברתית והפוליטית של היחסים הכלכליים. תפישה כזו אופיינית למרקסיזם.

יסודות הכלכלה
כילכול (אקונומיזציה)
כל שיטה כלכלית מתמקדת בראש ובראשונה במוצרים (או תוצרים): חומרים שעובדו באופן כלשהו ביד אדם. המכנה המשותף לכל המוצרים הכלכליים הוא, שכולם נוצרו בעקבות מאמץ אנושי מכוון ליצירתם, ויש להם ערך כלשהו עבור היוצר או עבור בני אדם אחרים הצורכים את המוצר. המאמץ האנושי המכוון מודרך על ידי השאיפה להקנות ערך למוצר. כאשר קיים מאמץ כזה ולמוצר יש ערך בעיני יוצרו או בעיני אחרים, ניתן לומר שהוא עבר "כִּילְכּוּל" או "אקונומיזציה"—הוא הפך מעצם למוצר כלכלי.

חלק מן המוצרים הם פשוטים, מבחינת כמות הכִלְכּוּל שהושקעה בהם. לדוגמה: מים אגורים או פירות שנקטפו; מוצרים אחרים הם מורכבים יותר, שמבנם פשוט, אך בייצורם עסק מספר רב של אנשים שביצעו פעולות שונות. לדוגמה: לחם או מתכת מעובדת; וישנם מוצרים מורכבים מאוד, שבייצורם עסק מספר רב של אנשים שביצעו פעולות שונות, וגם המוצר עצמו הוא בעל מבנה מורכב. לדוגמה: בניין, מחשב, או מקרר. ישנם מוצרים שאינם חומריים, או שהוטמעו בהם ערכים לא חומריים, או שיש להם פן בלתי חומרי כמו שירה או מידע, פסל, רהיט מעוצב, ועוד.

משאבים נגישים
הגורמים הראשוניים המעצבים את כלכלתה של חברה מסויימת הם תנאי הסביבה: האקלים, הסביבה הטבעית, תנאי השטח, והמשאבים הטבעיים הנגישים; במסגרתם ותוך ניצולם או התמודדות עמם מופעלים אמצעי ייצור, כלים ועמל אנושי, כדי לעבד ולהפוך את המשאבים הנגישים למוצרים. בהקשר חברתי, משפיעים על הייצור, היצרנים והצרכנים גם משתנים נוספים כמו הרקע התרבותי של החברה בה הם פועלים, שיטת הממשל, החברות השכנות והיחס אליה, וכדומה. כל אלו, במצורף, מרכיבים את תמונת השיטה הכלכלית האופיינית לכל חברה.

בעלות על הקניין
אחד היסודות המרכזיים בכלכלה הוא הבעלות על אמצעי ייצור, שפירושה זכות אחזקה ושימוש בלעדית של אדם או ארגון על מוצר, משאב, אמצעי ייצור, יידע בעל ערך או יכולת אנושית. המושג "בעלות על אמצעי הייצור" או "בעלות על קניין" הובן ומובן באופן שונה לאורך ההיסטוריה ובחברות שונות. לדוגמה, בכל החברות בעבר היה מקובל כי הבעלות על קניין יכולה לכלול גם בעלות על אדם אחר (עבדות). קביעה זו אינה מקובלת היום בחברה מודרנית כלשהי. בחברות אחרות, היה מקובל כי ליישויות כמו אלים או אלילים יש בעלות על משאבים או נכסים מסויימים וכי השימוש בהם דורש קבלת הסכמה מהם (לרוב באמצעות כוהנים).

בחברות מודרניות, הבעלות מעוגנת בחוקים העוסקים בזכות הקניין ובנורמות חברתיות ואתיות, כשנקבעות לה מגבלות שונות. החוקים מגדירים את מגבלות השימוש באמצעי ייצור, כמו באיסור על שימוש בקניין כדי לפגוע בקניינו של אדם אחר (גניבה), אופן הורשת נכסים, חוקים המבטיחים זכויות יוצרים, ועוד.

משק
מושג מרכזי נוסף בכלכלה הוא המשק: מערכת כלכלית שבה פרטים רבים, הקשורה או מיוחסת לאותם פרטים כקבוצה ונמצאת בבעלותם. ישנם סוגים רבים של משקים, שונים בגודלם ובאופיים, המאופיינים בהתייחסות שונה לתחרות, מידת התחרותיות בהם, חלוקת התפקידים, עושרו או עוניו של המשק, מידת פתיחותו של המשק למשקים אחרים, וכן הלאה.

המשקים הכלכליים הפשוטים ביותר הם משקים שכל חבריהם עוסקים בייצור מוצרים אותם יצרכו בעצמם באופן בלבדי. רובינזון קרוזו על האי הבודד הוא דוגמה מובהקת למשק כזה. משקים פשוטים הם אוטרקיים, כלומר, הם חיים על אמצעיהם הם וסגורים בפני שווקים אחרים. במשקים פשוטים, לרוב, כל יצרן הוא גם צרכן, כל היצרנים-צרכנים עוסקים גם בניהול וגם בחישובים בעין הנוגעים לעלות (מבחינת מאמץ) בייצור מוצר.

במשקים מורכבים יותר נוצרת חלוקת עבודה: חלק מן האנשים מתמחים בעשיית דברים מסויימים, ואילו חלק אחר של האנשים מתמחה בעשיית דברים אחרים. פעולתם של האנשים השונים, לבד או במשולב, מביאה לייצור מוצרים. לדוגמה, כדי ליצור בגד צמר שישמש כסות בחורף, יכולה העבודה להתפצל בין רועה הדואג לכבשים ולתזונתן, גוזז צמר הגוזז את צמרן של הכבשים, אנשים הכובשים את הצמר לסיבים וכאלו האורגים מן הצמר את הבגד. קיום חלוקת עבודה הוא המבחין העיקרי בין משקים פשוטים למשקים מורכבים.

משקים בהם ישנה חלוקת עבודה אינם אוטרקיים לחלוטין, בדרך כלל. חלוקת העבודה דורשת התמחות, ולכן יש רווח ניכר ביצירת קשר עם אנשים המתמחים בעבודות מסוימות, כדי לבצע החלפה של מוצרים מסוג אחד במוצרים מסוג אחר.

מסחר
קשרים בין אנשים למטרת חליפין מכונים מסחר. קשרי המסחר יכולים להתקיים בחליפין ישירים או סחר חליפין, בהם אנשים מעבירים זה לזה מוצר תמורת מוצר אחר. לעתים קרובות, מבוצע הסחר תוך שימוש בכסף—מוצר ביניים בעל ערך מוסכם. בכלכלות מורכבות יותר, ישנם אנשים שהתמחותם בתיווך בין יצרנים לבין צרכנים באמצעות השוק. אנשים אלו מכונים "סוחרים".

ברוב החברות האנושיות ישנם אנשים שהתמחותם היא ניהול הפעולות הכלכליות של אנשים אחרים. אנשים אלו, מתוקף כשרונם, כוחם, היקף רכושם, או פעולה אחרת שלהם, ממלאים תפקיד שבו הם עוסקים בעיקר או באופן בלעדי בהנחיות לפעולה לאנשים אחרים. בכלכלות ובמשקים רבים, אותם מנחים הם גם בעלי רכוש ועוצמה אחרת. לדוגמה, המנהלים בשווקים פשוטים הם בדרך כלל ראשי-שבטים ואנשי אצולה. בכלכלות מודרניות, אנשים אלו עומדים בראש הממשלים המושלים בכלכלה ונעזרים במגוון רחב של עוזרים המכונה "ביורוקרטיה".

אמצעי תשלום
מרכיב חיוני אחר בכלכלה הוא הכסף. אף שקיימות מערכות כלכליות שאינן משתמשות בכסף, כמעט כל מערכת כלכלית מורכבת החורגת מקיום שבו יחידות כלכליות בסיסיות (אדם בודד, משפחה או שבט קטן) מספקות את צורכי עצמן, ובמיוחד כאשר ישנו סחר נרחב, עושה שימוש בכסף. הכסף הוא מוצר כשלעצמו, המשמש כלי נוח ליצירת אומדנים והערכות של שוויים של מוצרים ואמצעי ייצור שונים.

מהלך רוב ההיסטוריה האנושית השתמשו במטבעות כסף במתכות יקרות כמו כסף וזהב, משום שלאלו היה ערך רב ומוסכם בחברות שונות. לעתים, השתמשו בחלופות כסף שונות כמו מתכות יקרות פחות, מוצרים מסוימים או מחצבים נדירים כמו יהלומים. סוג כסף כזה מכונה כסף מוצרי, כיוון שהוא מוצר בעל ערך כשלעצמו. לדוגמה, אדם יכול להתיך מטבע זהב ולעשות בפיסת הזהב המותכת שימוש כאילו הייתה מוצר. סוג אחר של כסף הוא כסף ייצוגי: שטר או מטבע המייצג כמות מסוימת של מוצר (לרוב, זהב או כסף) וניתן לפדותו תמורתה.

במהלך המאה תשע עשרה כוננה הסכמה בינלאומית בין אומות המערב על שימוש בתקן אחיד לערך מטבעות, שכונה "תקן הזהב." אחרי מלחמת העולם הראשונה התנתקו רוב הכלכלות, מעשית ואחר כך חוקית מתקן זה כבסיס מוסכם לערך מטבע והחלו משתמשות במערכות אחרות לקביעת ערכו של מטבע, ובמיוחד מערכות סחר מטבעות או קביעת הבנקים הלאומיים. קביעות אלו נתונות תמיד לבחינה ושינוי על ידי הסוחרים, השווקים והמשקים השונים. בגלל הפסקת ההתבססות על זהב או כסף, נקבע ומנווט היום ערכו של הכסף גם על ידי מערכות חוק וממשל, המשתמשות בכסף נייר שערכו נקבע על–ידי הממשלות השונות ומשתנה בהתאם למערכת הסחר הבינלאומי.

מחירים, יצרנים, צרכנים היצע וביקוש
השימוש העיקרי בכסף הוא לצורך קביעת מחירים. לכל מטבע כסף יש ערך מסוים. כמות מסוימת של מטבעות מוסכמת על המשתתפים במערכת שוק כשווה בערכה לכמות מסויימת של מוצר אחד וכמות אחרת של מוצר אחר. ניתן לתאר מערכות כלכליות מורכבות, מכאן, כהתארגנויות חברתיות שבהן מקיימים בעלי אמצעי הייצור השונים מגעים וחליפין המתווכים באמצעות מחירים.

גובה המחירים בשוק כלשהו נקבע על פי כללי היצע וביקוש. בכל מערכת כלכלית כולל השוק לפחות שלושה גורמים: משאבים חומריים אותם ניתן להפוך למוצרים, יצרן ההופך את המשאבים לחומריים, וצרכן העושה שימוש במוצרים אלו. הצרכן מבקש להשיג מוצרים הדרושים לו לצורך קיומו ורווחתו. כדי לספק את צרכיו קם היצרן ומשקיע מאמץ בעיבוד המשאבים החומריים הגולמים למוצרים הדרושים לצרכן. מטרתו של היצרן היא להעביר את המוצרים הדרושים לצרכן אל הצרכן, ובתמורה לקבל מוצרים אחרים הדרושים לו או, כפי שקורה לעתים קרובות, סכום כסף מסוים שבאמצעותו ניתן יהיה לרכוש מוצרים אחרים.

מערכת יחסי החליפין שבין היצרן לצרכן עומדת ביסוד דגם "היצע וביקוש", שהוא אחד הדגמים הבסיסיים ביותר המגדירים יחסים כלכליים בין בני אדם. על פי דגם זה, ככל שהצורך של צרכן במוצר מסויים עז יותר, וככל שהמוצר נמצא בחסר גדול יותר, כן תהיה נכונותו לשלם כדי להשיגו גדולה יותר. עוצמת הצורך מגדירה את גובה הביקוש. היצרן, מצידו, מנסה לענות על צורכי הצרכן כדי לשרת את רווחתו הוא, באמצעות מכירת המוצר. מידת החסר במשאבים הדרושים לייצור המוצר, גובה ההכנסה הצפויה ממכירתו, וקלות ייצורו קובעים את גובה ההיצע למוצר.

הביקוש ביחס כלשהו להיצע קובע את המחיר שמוכן הצרכן לשלם כדי לרכוש מוצר. מאחר וגובה זה כרוך במידת הביקוש, התלויה מצידה בעוצמת הצורך (הממשי או הנתפש אצל הצרכן) ומידת החסר, המחיר נקבע על פי שיקולים סובייקטיביים, הקשורים בראש ובראשונה לצרכן. לדוגמה, מחירה של כוס מים בארץ שופעת נחלי מים זכים יהיה נמוך הרבה יותר ממחירה של כוס מים במדבר סהרה, למרות שהצורך בשתיית מים חיוני באותה מידה בשני המקומות. הסיבה לכך היא שמידת החסר שונה בשני המקומות.

על פי דגם "היצע וביקוש", כאשר הביקוש גדול יותר מן ההיצע—לדוגמה, כאשר הצרכנים רוצים לקנות אלף כיכרות לחם, אך היצרנים מציעים רק חמש מאות כיכרות לחם—עתיד מחיר המוצר לעלות, שכן במצב חסר כזה נדרשים הצרכנים להשקיע סכום גדול יותר של כסף כדי להשיג את המוצר הדרוש. לעומת זאת, כאשר ההיצע עולה על הביקוש—לדוגמה, כאשר הצרכנים רוצים לקנות אלף כיכרות לחם, אך היצרנים מציעים אלפיים כיכרות לחם—עתיד מחיר המוצר לרדת, משום שהביקוש אינו משיג את ההיצע. ישנם חילוקי דיעות בין כלכלנים אם הליכי הדגם של היצע וביקוש אכן חותרים להגעה לנקודת "שיווי משקל" שבה הביקוש וההיצע מאוזנים, או שהשוק נמצא בתהליך של הפרה מתמדת של שיווי משקל או אפילו שאי שיווי המשקל בשוק הוא חלק ממבנהו.

רווח והפסד
פעולה אנושית עשויה להצליח או להכשל בהשגת מטרותיה. עבור היצרן, משמעות הצלחה היא מכירתו של מוצר במחיר גבוה יותר מההשקעה (כלומר, המאמץ, הכסף, הידע, וכו') שהושקע בייצורו. כאשר היצרן מצליח בכך, ניתן לומר שיש לו רווח. כאשר היצרן נכשל בפעולתו, כלומר, כאשר הוא אינו מצליח למכור מוצר או כאשר המוצר נמכר במחיר נמוך יותר מההשקעה בו, ניתן לומר שהיצרן סובל מהפסד.

כדי להגביר את הסיכויים שלו לרווח עתידי ולהקטין את הסיכויים שלו להפסד עתידי, עוסק היצרן בחישוב כלכלי. חישוב זה מבוסס על ניסיון העבר (כלומר, עסקאות וייצור שבוצעו לפני ביצוע החישוב), אך מטרתו היא תמיד פעולה עתידית.

תועלת שולית
מושג כלכלי חשוב נוסף הוא ערך שולי ותועלת שולית. על פי תורת הערך השולי מחירו של מוצר ומכאן רווחיו של היצרן, נקבעים על פי העלות השולית והתועלת השולית. העלות השולית היא עלות ייצורו של המוצר האחרון שאנשים ירכשו. התועלת השולית היא המחיר שיהיו מוכנים אנשים לשלם לרכישת המוצר האחרון, בעל התועלת השולית ביותר מבחינתם.

לדוגמה, נניח שבשוק מציע רוכל מים עשרה ליטרים של מים למכירה. צרכן כלשהו בשוק מעוניין לרכוש מים. בליטר הראשון הוא מתכוון להרוות את צמאונו, בליטר השני, להרוות את צמאונו של סוסו, בשלישי, לשטוף את פניו ולהתרענן, ברביעי לנקות את עגלתו ובחמישי להשקות את הפרחים בביתו. בכמות נוספת של מים אין לו צורך. התועלת השולית, מכאן, היא המחיר שיהיה מוכן הצרכן לשלם עבור ליטר מים לסיפוק הצורך השולי ביותר מבחינתו: השקיית הפרחים שלו. הליטר השישי עד העשירי הם בעלי תועלת שולית אפס מבחינת הצרכן, ועל כן הוא לא ירכוש אותם. העלות השולית היא העלות שלה נדרש הרוכל כדי לשאוב את ליטר המים החמישי.

הון וריבית
מאפיין בולט של כלכלות מורכבות ומתקדמות הוא היווצרותו של הון: כסף או מקבילה בכסף של נכסים, בניכוי התחייבויות, העומדות לרשות אדם או חברה ויכולים לשמש לביצוע פעולה עסקית, השקעה, חסכון, או צריכה. כל אדם נדרש להשתמש בחלק מהונו לצריכה, כך שבפועל הון הוא כמות כסף המוקדשת או שניתן להקדישה לפעולות יצרניות, העשויות להגדיל את כמות ההון, כאשר פעולות המכוונות לשימור ההון בגובהו הנוכחי מכונות "שימור הון."

אחד השימושים הנפוצים בהון הוא הלוואה למוסד פיננסי. מוסד פיננסי כזה—המכונה בדרך כלל "בנק"—מסכים לקבל את הכסף מהמשקיע ולהחזיר לו סכום זה (המכונה לרוב "קרן") בתוספת סכום נוסף, המכונה ריבית, כעבור פרק זמן מסוים. לעתים קרובות, כיוון הדברים הפוך והבנק הוא שמעניק הלוואה לצרכן או ליצרן. במקרה כזה, הבנק דורש בדרך כלל ריבית בגובה רב יותר ולעתים אף גובה ריבית-דריבית: ריבית המוחלת על הקרן וגם על הקרן בצירוף תשלומי הריבית.

לגובה הריבית השפעה רבה על החלטותיהם של אנשים אם לחסוך את כספם, לצרוך אותו, להשקיע אותו ואפילו במה להשקיע אותו. כאשר הריבית גבוהה, ליותר אנשים משתלם לחסוך את כספם, שכן הם זוכים לתשלומי ריבית נאים מן הבנק בעבורה. במקביל, פחות משתלם לאנשים להוציא את כספם ולהשקיע, משום שתשלומי הריבית הגבוהים מכבידים עליהם. בכיוון ההפוך, גובה ריבית נמוך גורם לכך שצרכנים ירבו בצריכה ומשקיעים ירבו בהשקעות, משום שעלות הכסף נמוכה יותר.

ישנם חילוקי דעות בין כלכלנים בשאלה מה מבטא גובה הריבית. חלק מן הכלכלנים סבורים כי הריבית מבטאת את מידת הסיכון שהבנק (או הצרכן או היצרן) מעריכים שהם ניצבים בפניו כאשר הם מלווים את כספם: ככל שהסיכון למלווה גבוה יותר, כך הוא יתבע ריבית גבוהה יותר. חלק מהכלכלנים מרחיקים לכת וטוענים כי בגלל שבכלכלות מתקדמות ישנו סיכון מועט לאי-החזר הלוואה על–ידי הלווה, גובה הריבית צריך להיות נמוך מאוד גם לאורך זמן. לפי אסכולות כלכליות אחרות, מבטאת הריבית את "העדפת הזמן" של המלווה: כל אדם מעריך מוצר אותו הוא יכול לקבל באופן מיידי בערך גבוה יותר מאותו מוצר אם יקבל אותו כעבור פרק זמן. במטבע דומה, כל מלווה היה מעדיף לקבל את כספו בחזרה מיד, אך מוכן לדחות את קבלת הכסף למועד מאוחר יותר, בתמורה לתשלום נוסף. גובה תשלום נוסף זה מבטא את "העדפת הזמן" של המלווה וגובהו הוא כגובה הריבית.

בגלל ההשפעה הרבה שיש לשער הריבית על השקעות וצריכה במשק היא נשלטת ברוב המדינות על–ידי הממשלה או על ידי בנק מרכזי הפועל מטעמה. השליטה בגובה הריבית על ידי הממשלה משמעותה גובה הריבית שהממשלה מוכנה לשלם כדי לקבל כסף. לדוגמה, אם ממשלה מנפיקה איגרת חוב לעשר שנים עם ריבית של 5 אחוז, משמעות הדבר היא שקונה שירכוש אגרות כאלו באלף שקל, ייהנה מריבית של 5 אחוז לשנה על האיגרות שרכש, עם הגיע מועד הפדיון של האיגרת (כלומר, המועד בו הממשלה משלמת למלווה את סכום ההלוואה בתוספת ריבית).

בימים רגילים, חותרת הממשלה וחותר הבנק המרכזי לקבוע את הריבית בערך בגובה "הטבעי" שלה—כלומר, בגובה שאליו הייתה מגיעה לולא נקבעה על ידי הממשלה. במקרים בהם יש שינוי במצב הכלכלי, מנסה הממשלה להשפיע על הריבית באמצעות העלאתה או הורדתה כדי לתמרץ משק שהתפתחותו אטית, או להאט התפתחותו של משק הצומח במהירות "גבוהה מדי".

מסים ואינפלציה
לעתים, חותרת הממשלה להשיג מטרות אחרות. הממשלה, כמו כל אזרח, מנהלת תקציב שבו רשומים מצד אחד ההכנסות שלה ומן הצד השני הוצאותיה. את הכנסותיה שואבת הממשלה ממסים—תשלומים הנגבים מאזרחי המדינה על פי הכנסתם (כמו "מס הכנסה"), ועל פי צריכתם (כמו "מס ערך מוסף").

כאשר גובה הכנסותיה של הממשלה מתשלומי המסים של אזרחיה אינו מגיע לגובה ההוצאות שלה, נוצר מצב המכונה גרעון תקציבי או גרעון בתקציב השוטף. הממשלה צריכה לממן את הגרעון הזה. לעתים, היא מבצעת זאת באמצעות הגברת גביית המסים. במקרים אחרים, היא מבצעת זאת באמצעות נטילת הלוואות, אם מן הציבור במדינה ואם מבנקים או ממשלות אחרות. סך כל ההלוואות שהממשלה נוטלת מכונה חוב לאומי והוא מחולק ל"חוב פנימי" (כלומר, הלוואות שנוטלת הממשלה מאזרחיה) ו"חוב חיצוני" (כלומר, הלוואות שנוטלת הממשלה מגורמים מחוץ לארץ).

לעתים, אם כדי לממן את חובותיה ואם כדי לתמרץ משק הצומח באטיות, מורידה הממשלה את שיעור הריבית במשק לגובה נמוך מאוד. במצב כזה, לממשלה זול יותר ליטול הלוואות מן הבנקים והיא יכולה להשתמש בכסף העודף הזה כדי להגדיל את צריכתה או לממן הוצאות גבוהות יותר שלה. כאשר מבוצעת פעולה כזו על ידי הממשלה ניתן לומר שהיא מגדילה את "היצע הכסף" בשוק. היצע הכסף בשוק גדל באופן טבעי כאשר זורמים אנשים למדינה או כאשר ייעול ושיפור הליכי ייצור מאפשרים לספק צרכים רבים יותר בעלות נמוכה יותר. כאשר הממשלה מגדילה את "היצע הכסף" בשיעור גדול יותר מגידולו הטבעי—פעולה המכונה לעתים "הדפסת כסף"—נוצרת אינפלציה.

התפתחות המשטרים הכלכליים
משטרים כלכליים בסיסיים
משך רוב תולדותיה של האנושות התקיימו בני האדם תחת משטר כלכלי חד שלבי או דו שלבי פשוט. במשטרים מעין אלו, חיו בני אדם בחבורות לא הירארכיות או בעלות הירארכיה ראשונית בלבד כשהם מספקים את צורכי קיומם מליקוט מזון צמחי זמין, או מציד חיות (ציידים-לקטים). מאמץ הכילכול שהושקע בהפיכת המשאבים הזמינים למזון או לבוש היה חד-שלבי או דו-שלבי, ולרוב התמצה באיסוף ישיר של מזון זמין או כסות, או יצירת כלים פשוטים להשגת שתי מטרות אלו.

חברה מפותחת מעט יותר נוצרה כאשר הצליחו בני האדם לביית מספר סוגים של בעלי חיים, ולעשות שימוש בהם למטרות שונות לאורך זמן. בעלי חיים כמו סוסים, חמורים וגמלים שמשו לתעבורה, בעלי חיים כמו פרות, כבשים, עזים, למות, חזירים או תרנגולות שימשו מקור לחלב, לביצים, לבשר, ליצירת בגדים ושמיכות, וכדומה. גידול בעלי החיים אפשר לחבורות האנושיות להנות מאספקה שוטפת יחסית של צורכי הקיום הבסיסיים, אך תבעה מהם לרוב לנדוד ממקום למקום בהתאם לעונות השנה כדי לספק את צורכי המרעה לבעלי החיים.

השלב הבא בהתפתחות החברה האנושית בא עם היווצרות חברה חקלאית, ככל הנראה בתחילת האלף השלישי לפני הספירה. כאן, לא הסתפקו בני האדם בליקוט מזון שנקרה על דרכם, או בנדודים בעקבות מזון עבור בעלי חיים המספקים את צורכי מזונם, אלא התיישבו במקום אחד ובו זרעו זנים מסוימים של צמחים, גידלו אותם והשתמשו בהם כמזון עבורם ועבור חיות משק בית שסיפקו צרכים נוספים.

המהפכה החקלאית
המשטר הכלכלי החקלאי יצר מהפכה בתולדות האנושות. גידול תוצרת חקלאית אפשר ודרש מבני אדם להשאר לאורך זמן במקום אחד, לתכנן באופן מדוקדק את מעשיהם ואת שלבי העשייה, להמתין לאורך זמן רב עד שההשקעה בעיבוד האדמה תניב פרי, ולהתחשב במספר רחב יחסית של גורמים העשויים להועיל או להזיק לגידולי האדמה כמו סוג האדמה, מיקומה, טורפים, מזיקים, מזג האוויר, שינויי העונות, וכן הלאה. גידול התוצרת החקלאית גם העמיד את בני האדם בפעם הראשונה מול מצב בו הם מסוגלים לייצר מזון ומוצרים נלווים נוספים בכמות שעלתה על זו שהייתה דרושה להם לצורך קיומם הם. לדוגמה, איכר שגידל חיטה, יכול היה ללוש מן הקמח יותר כיכרות לחם משהוא ומשפחתו היו יכולים לאכול.

שינוי דרמטי זה במצב האנושי הוביל לשינויים מרחיקי לכת במשטרים הכלכליים שכוננו בני אדם. הצורך לשהות במקום אחד הוביל בהדרגה ליצירת יישובי קבע; עודף התוצרת על הצריכה המיידית אפשר מידה מסוימת של חלוקת עבודה, בה אנשים מסוימים חדלו מייצור מזון בעצמם והחלו עוסקים בעיבוד חומרי הגלם החקלאיים למוצרים סופיים. לדוגמה, האיכר קצר את התבואה, אך אדם אחר, הטוחן, טחן את הגרגירים לקמח, ואחריו בא אופה שהשתמש בקמח ללוש בצק ולאפות לחם.

בעלי מקצוע, כהנים ולוחמים
בהדרגה, נוצרה שורה חדשה של התמחויות, ועל בסיס התוצרת החקלאית החלה להבנות חלוקת עבודה: הטוחן טחן תבואה, האורג ארג בגדים מצמר הכבשים, הבורסקאי עיבד עורות בעלי–חיים, הנפח יצר ותיקן כלים חקלאיים, וכן הלאה.

האדם החל להתמודד אז גם עם גורמים נוספים כמו טורפים, מזיקים, מזג האוויר, ושינויי העונות, דבר שנתן תמריץ להגדלת הידע והתמחות בגידולים מסוימים, שחקלאים יכלו ללמוד על בוריים, וכן לכוהנים ומכשפים, שהציעו לחקלאים, בתמורה לפרנסתם ותזונתם, דרך להתמודד, להבין או לפחות אשליית התמודדות או הבנה, מול הכוחות שמעבר לשליטתם.

הכפרים החקלאיים הזעירים שנוצרו היו כמעט חסרי הגנה, והיוו פיתוי עבור הרועים והציידים הלקטים. חלק גדול מהם המשיך לעסוק ברעיית צאן ובציד, אך חבורות שונות החלו מוצאות את מזונן בשוד מזדמן של הכפרים ובמקרים אחרים, בהשתלטות קבועה יותר על האיכרים ושיעבוד חלקי או מלא שלהם לצורך הזנת בעלי כוח הזרוע. חבורות שודדים וגובי דמי חסות אלו התפתחו בהדרגה לחבורות לוחמים.

יצירת מסחר
שינוי אחר שחוללה המהפכה החקלאית הייתה צמיחתו של מסחר. בשלב הראשון, ניתן לשער, התבטא המסחר במעבר של בעלי מקצועות מסוימים כמו אורגים או נפחים מכפר לכפר, פשוט משום שלא יכלו למצוא פרנסה מלאה וקבועה בכפר מסוים. ייתכן מאוד כי גם חלק מהרועים או מן הציידים הלקטים החלו משלבים בין הנדודים שהיו אורח חייהם לעיסוק במקצועות שהיו דרושים במידה זו או אחרת לאיכרים, או שבעלי מקצועות מסוימים נספחו אליהם במסעותיהם.

עם הזמן, החלו בעלי המקצוע הנודדים להציע, נוסף על שירותיהם, גם מוצרים שיצרו בעצמם ושהיו עשויים להיות לתועלת או להנות את האיכרים. מאוחר יותר, הצטרפו גם מוצרים או חומרי גלם, שנוצרו על–ידי איכרים ובעלי מקצוע אחרים, ובעלי המקצוע הנודדים פשוט העבירו בשמם ומכרו אותם במקום אחר, כשהם משיבים את התמורה בניכוי טרחתם, אל יוצרי המוצרים—כך נוסף לאיכרים, לרועים, לבעלי המקצוע, לכוהנים וללוחמים בעל מקצוע מובחן נוסף: הסוחר.

משטרי סוחרים ולוחמים
בהדרגה, ובמיוחד במהלך האלף השני לפני הספירה, התעצבו שני משטרים כלכליים בולטים: משטר סוחרים, ומשטר לוחמים.

משטרי מסחר
משטרי הסוחרים הושתתו בדרך כלל על מסחר בתוצרת חקלאית, מוצרים לשימוש חקלאי וביתי, וכן מוצרים מתוחכמים יותר כמו תכשיטים וכלי נוי. היסוד המוסד לכל משטרי המסחר היה בעלות על הקניין וודאות יחסית ביכולת לשמור אותה. סוחרים, כמו איכרים, נשאו את סחורתם למרחק רב, וגם מי שמסר את הסחורה לידם, גם הסוחר וגם מי שקיבל את הסחורה, כולם דרשו מידה של בטחון בבעלותם על הקניין ובקבלת תמורה הולמת עבורו.

מאפיין בולט נוסף על משטרי הסחר היה השימוש בכסף. ככל שהתרחב הסחר והסתעף, כך היה קשה יותר לקיימו בשיטת סחר חליפין (ברטר) ובהדרגה החלו בני האדם לעשות שימוש בחלופה שערכה מוסכם: מתכת יקרת-מציאות שכל הצדדים במסחר הסכימו כי ערכה רב.

משטרי המסחר, בגלל הדרישה לבטחון יחסי בבעלות על הקניין, דחפו לכינון חוק ומשטר מוכרים ויציבים, דחפו לפיתוח נתיבי סחר קבועים ובטוחים, שיפור אמצעי התעבורה ביבשה ובים, והרחבה מתמדת של הידע האנושי על מקומות ותרבויות שונים וצורכיהם, ועל האופן בו ניתן לנהל מסעות ארוכים בבטחה יחסית באמצעות כלים וניווט משופרים. בנקודות מוצא והגעה נוחות, או בנקודות מפתח על נתיב הסחר, החלו נוצרים בהדרגה יישובים לא חקלאיים, שכל פרנסתם על יצירת מוצרים למסחר ואספקת שירותים לסוחרים. יישובים אלו היו הערים הראשונות.

הדוגמה המובהקת ביותר למשטר מסחר בעולם העתיק הייתה ככל הנראה יוון העתיקה, ובמידה מסוימת גם יורשתה, רומא העתיקה. משטרים אלו אופיינו תמיד בפתיחות יחסית לתרבויות אחרות, קיום חוק, סדר ובעלות על הקניין, מסחר בהיקף גבוה, ושוויון גדול יותר בין האזרחים בערים.

לצד אלו, מאחר ואוכלוסיית האיכרים לא הייתה מסוגלת להזין, גם עם סחר מפותח ושיפורים מסוימים בחקלאות, יותר מעשרה עד עשרים אחוז מהאוכלוסיה שאינה עובדי אדמה, הוגבלו החוק, הבעלות על הקניין, החירות והזכויות למעמדות העירוניים. רוב האיכרים היו איכרים משועבדים או עבדים. מצב זה הביא לכך שלחימה, פשיטות ומאבקים לצורך שימור או הגדלת מאגר העבדים, או להתמודדות עם מצבי מצוקה חקלאיים היו נפוצים למדי בחברות אלו.

משטרי לוחמים
משטרי הלוחמים הושתתו על חבורה מצומצמת יחסית של לוחמים, ששיעבדה את האיכרים לצורכי תזונתה ופרנסתה. הארגון הראשוני יותר של החברה הכתיב שגודלה של חבורת הלוחמים לא עלה בדרך כלל על חמישה או עשרה אחוז מהאוכלוסיה, כיוון שאוכלוסיית האיכרים המשועבדת לא יכלה להזין מספר רב יותר של לוחמים. משטרי הלוחמים, מתוך רצון להגן ולשמר את מעמדם המיוחס, פיתחו עקרונות שהדגישו אומץ, עוז רוח, ונאמנות בין הלוחמים ולצידם סגירות, קשיחות, ותביעה לציות ביחס לכל השאר.

לעתים קרובות, כאשר אוכלוסיית הלוחמים גדלה והאיכרים כבר לא יכלו להזינם, או כאשר התוצרת החקלאית הצטמצמה מסיבות שונות כמו מגיפות, בצורת או סערות, נהגו משטרי הלוחמים לצאת למסעות פשיטה קצרים וארוכים, כדי לחדש את מלאי האיכרים המשועבדים, או כדי להשיג לעצמם מזון. פעמים רבות נשאו מסעות אלו אופי של חלחול הדרגתי של אוכלוסיית רועים וציידים לקטים, אך עם חלוף הזמן, ובמיוחד באלף הראשון לפני הספירה, הם לבשו יותר ויותר אופי של פשיטות של קבוצות לוחמים מאורגנות.

סוג כזה של משטר של פשיטות ופלישות או כיבושים אפיין את רוב הממלכות החשובות של העולם העתיק. בגלל המרווח המועט שהותיר המלאי החקלאי העודף, נשאו רוב הממלכות הללו אופי דומה: התפשטות הדרגתית, או לעתים מהירה מאוד, עד לנקודת שיא, שאחריה באה התמוטטות, כיבוש הממלכה על-ידי כובש חדש, או שקיעה הדרגתית והשתלבות של הכובשים החדשים בתוך המרקם המקומי. בהיעדר סחר או פתיחות לידע שאפיינו רק משטרים מסחריים, לא הותירו אחריהם הפולשים, ברוב המקרים, השפעה מתמשכת על תרבות האיזור שנכבש.

משטרי סחר ולוחמים
אחרי נפילת האימפריה הרומית התמוטט משטר הסחר העיקרי של העולם העתיק ואת מקומו תפסו משטרי לוחמים שונים. משטרי סחר, או שילוב של משטרי סחר ולוחמים שררו במקומות אחרים בעולם, כשבולטים בהם אלו של האימפריה הערבית והאימפריה הסינית.

משטר הלוחמים במערב אופיין בהיעדר חוק וסדר, היעלמות הסחר והתפוררות הערים, כשהממלכות השונות שיצרו חברות לוחמים כמו הפרנקים, המרובינגים והקרולינגים נוטות להתפורר במהירות יחסית, אם בגלל היעדר יכולת לתמוך בחבורות הלוחמים ואם בגלל רצף של פשיטות של חבורות לוחמים מבחוץ (ובמיוחד הויקינגים). החברה אורגנה בשיטה הפיאודלית בקבוצות קטנות יחסית של איכרים, שהיו נתונים תחת שליטת אדון אחוזה.

משטרי לוחמים או לוחמים למחצה שררו באירופה בערך משנת 450 עד 1100, כאשר לקראת שלהי תקופה זו החלו להתפתח שוב מסלולי סחר והמשטר הפך מעורב יותר. בערך במאה הארבע עשרה החל המשטר הפיאודלי להתפורר, כשהוא מפנה את מקומו בהדרגה למשטר סחר מובהק יותר. התרבות האירופית אימצה שכלולים ורעיונות שונים שנוצרו או טופחו בתרבויות אחרות (במיוחד הערבית והסינית) ובזכות כמה שכלולים זוטרים יחסית בחקלאות החל להתפתח בה, לצד מעמד הלוחמים, גם מעמד הולך ומתרחב של בעלי מלאכה וסוחרים עירוניים, הבורגנות.

המהפכה הבורגנית
המשטרים המסחריים-בורגניים החדשים של אירופה התפתחו לצד ולרוב בעימות עם משטרי הלוחמים המשוכללים יותר. משטרי הסחר הבורגניים תבעו סחר חופשי יותר, הבטחה ואבטחה של זכויות הקניין, שיפור דרכי התעבורה, הידע והניווט, התפתחות תעשייה זעירה ביתית, ושוויון רב יותר בין תושבי המדינה. משטרי הלוחמים המשוכללים, לעומתם, תבעו לשמר את זכויות היתר של השליטים ולכונן משטר ריכוזי יותר, שישמר את ההון של המשטר (ה"בוליון") בידיהם של השליטים. ברובם, היו נסיונות לשמר חלקים מהשיטה הפיאודלית, להגביל את הניעות (מוביליות) החברתית ולמנוע השגת זכויות אזרח עבור חלקים נוספים באוכלוסייה.

בהדרגה, ניתן היה להבחין בהיווצרותם של שני סוגי משטרים כלכליים שונים: משטרי-סחר מפותחים שנוצרו במדינות קטנות, ערי נמל ונהר או ערים על נתיב הסחר כמו גנואה וונציה באיטליה, אנטוורפן ואמסטרדם בארצות השפלה, ומעט מאוחר יותר אנגליה. מולם, ניצבה שורה של ממלכות גדולות וריכוזיות, שאופיינו כמו משטרי לוחמים קודמים בנטייה לעלייה מהירה יחסית עד לנקודת שיא, ואחר כך שקיעה בגלל היעדר יכולת של השיטה הכלכלית להזין את המשטרים לאורך זמן. עם אלו נמנו ממלכות ספרד וצרפת ובמזרח - רוסיה.

במדינות הקטנות בהן הגיע המשטר המסחרי-בורגני להתפתחות מלאה יותר, ובמיוחד בהולנד ובאנגליה, נוצרה שכבה הולכת ומתרחבת של בורגנות, שקנתה לה עוצמה שלטונית הולכת וגוברת אל מול האצולה השלטת.

המהפכה התעשייתית
בשלהי התקופה המסחרית-בורגנית החלה להתפתח בקנה מידה רחב יותר תופעה של השקעת הון. בניגוד למשטרים הריכוזיים, שנקטו מדיניות של צבירת הון רב ככל האפשר ושימוש בו כדי להבטיח את מעמדו ושליטתו של המעמד השליט, נוצרה בחלק מהמדינות המסחריות-בורגניות יותר, ובמיוחד באנגליה, תופעה של השקעה חוזרת של ההון שנצבר מגידול חקלאי, מסחר או תעשייה זעירה לא רק ברכישת בתים ובגדים מפוארים, או סממני עושר אחרים, אלא בשיפור המקורות שמהם נבע ההון: חקלאות, מסחר ותעשייה. משטר זה, שביסודו ההשקעה החוזרת של ההון, זכה לשם "קפיטליזם."

במהלך המאה השמונה עשרה במיוחד, החל תהליך זה של השקעת הון חוזרת להניב שיפורים בייצור החקלאי והתעשייתי, שהגדילו עוד יותר את נתח ההכנסות אותו יכול היה הבורגני המשקיע לשוב ולהשקיע בשיפור נוסף של הייצור. במקביל, התחזקה והלכה התביעה של הבורגני המשקיע לסחר חופשי יותר ללא מכסים ומחסומי סחר, תחת הסיסמה "תנו לנו לעשות, תנו לנו לעבור" (בצרפתית: "לסה פר, לסה פסה"), למשטר דמוקרטי יותר, שאינו נמצא בשליטתו הבלעדית של הריבון ונתון לשרירות ליבו כדי להבטיח את זכות הקניין.

המשטרים הקפיטליסטיים שנוצרו באירופה, תחילה באנגליה ואחר כך במידות כאלו ואחרות במדינות אחרות, הובילו לשינוי שלא היה כדוגמתו גם במשטר הכלכלי וגם בחברה באירופה. החברה האנושית, שאופיינה תמיד בשכבה דקה יחסית של בעלי כוח שחיו על עבודה חקלאית של כתשעים אחוז מהאוכלוסיה, השתחררה בפעם הראשונה: אחוז עובדי האדמה שנדרש כדי להזין את האוכלוסיה בכללה הלך וירד, ובמקביל, האוכלוסייה בכללה שיפרה את תזונתה וצמחה בקצב שלא נודע כמותו קודם לכן. באנגליה החלה מתפתחת תעשייה כבדה ותעשייה לצריכה המונית, שסיפקו לחלק גדל והולך של האוכלוסיה מוצרים ואף מותרות שקודם לכן לא עמדו לרשותו.

שינוי זה במשטר הכלכלי באנגליה הפך אותה בתוך זמן לא רב למעצמה המובילה והחזקה בעולם ודחף משטרים רבים אחרים לנקוט צעדים דומים לכיוון תיעוש והשקעה חוזרת של הון. במקרים אחרים, שהפכו תכופים במאה התשע עשרה, התחוללו מהפכות והפיכות רבות, שיוזמיהן היו בעיקר הבורגנות והבורגנות הזעירה, שביקשה לשנות את תנאי חייה.

המשטרים הריכוזיים החדשים
כנגד השטפון שחוללה המהפכה התעשייתית במשטרים הכלכליים באירופה, קמו מספר תנועות שתבעו לכונן משטרים כלכליים המנוגדים לקפיטליזם. תנועות לאומיות רבות כמהו לעידן הפאודלי שאבד, וביקשו לכונן מחדש מדינה אוטרקית-מרקנטיליסטית עם סדרי העולם שאבדו. התנועה המרקסיסטית, לעומתה, טענה כי המהפכה התעשייתית שחוללה הבורגנות אין די בה: מדובר בשלב בדרכו של מעמד הפועלים—עובדי התעשייה—לשלטון מלא. תנועות חשובות רבות אחרות חתרו למימוש מיזוג כזה או אחר של רעיונות המרקסיזם עם רעיונות אוטרקיים-מרקנטיליסטיים, כשגישה זו בולטת במיוחד במדינה הגרמנית החדשה, שהתגבשה במרכז אירופה והפכה לכוח הדומיננטי במרכז היבשת האירופית.

אחרי מלחמת העולם הראשונה, שגרמה להתשת כוחה של אירופה, ובמיוחד אחרי המשבר הכלכלי העולמי של 1929 עלו ברוב מדינות היבשת משטרים אוטרקיים-מרקנטליסטיים ריכוזיים, שהיו נתונים תחת השפעה חזקה של רעיונות מרקסיסטיים. ברוסיה, צמח כבר אחרי מלחמת העולם הראשונה, משטר קומוניסטי שניסה לממש את עקרונות המרקסיזם. במדינות אחרות באירופה שנותרו דמוקרטיות חדרו השפעות ניכרות של רעיונות המרקסיזם והלאומנות, ובמיוחד קנתה לה שביתה התפישה של ניהול המדינה על–ידי מומחים. שיטה זו נחשבה בעיני רבים למוצלחת יותר מאשר שיטת "הניהול העצמי" של הכלכלה הקפיטליסטית.

אחרי מלחמת העולם השנייה
אחרי מלחמת העולם השנייה, עם התמוטטותם של המשטרים הלאומניים-אוטרקיים שכוננו ברוב מדינות אירופה ובראשן גרמניה ואיטליה, הייתה התפכחות כללית מהרעיון של כינון מדינה אוטרקית, המספקת את כל צרכיה בעצמה, וברוב מדינות המערב צמחה ההכרה בצורך החיוני בסחר ובערוצי סחר פתוחים.

במקביל, ברוח התפישה כי ניתן לכונן משטר כלכלי שינוהל על–ידי מומחים כונן במרבית מדינות המערב משטר "מדינת הרווחה", משטר כלכלי שאופיין בנסיון להבטיח לרוב האוכלוסיה מגוון זכויות, באמצעות מיסוי כבד של המסחר והתעשייה ובהתאם להדרכתם של מומחים. שני הגורמים הבולטים ביותר תחת משטר זה היו ארצות הברית ומדינות אירופה, שיצרו איחוד מכסים ביניהן.

בחלקים רבים אחרים של העולם, התפשט המשטר הקומוניסטי, בווריאציות שונות על הנוסח שנוצר בברית המועצות, כשמשטרים ברוח זו נוצרים באמריקה הדרומית, דרום מזרח אסיה ואפריקה.

החל באמצע שנות השבעים חל שינוי הדרגתי אך משמעותי באופי המשטרים במערב ובמשטרים הקומוניסטיים. משנת 1976 ועד שנת 1991 פשטו את הרגל והתמוטטו בזה אחר זה כמעט כל המשטרים הקומוניסטיים. במקביל, אף כי בעוצמה פחותה, הגיעו גם מדינות רבות במערב שנקטו מדיניות של מדינת רווחה לשקיעה כלכלית, ורבות מהן החלו מפסיקות להעניק את מגוון השירותים האופייני למדינה כזו.

נכתב: אוקטובר 2005.