ז'יל דה רז
 
  זִ'יל דֶה רֶז (Gilles de Montmorency-Laval, baron de Rais‏) או ז'יל דה רֶץ (1404 - 26 באוקטובר 1440) היה אציל צרפתי ומרשל צרפת, שהוצא להורג באשמת כישוף ורצח מאות ילדים.

ילדות ושירות צבאי
ז'יל נולד בשנת 1404 במשקול (Machecoul) ליד הגבול שבין ברטני ופואטו בצרפת. אביו, גי דה לאוואל (Guy de Montmorency-Laval), הסכים ארבע שנים לפני כן לוותר על השם לאוואל לטובת רז ונישא בשנת 1404 למרי דה קראון, בתו של ז'ן דה קראון (ז'ן החכם), היורש האחרון של משפחת רז. תמורת הנישואים, זכה לאוואל בברונות ברטני ובאדמות משקול, סנט-אטיין-דה-מר-מורט, פורניק, פרינסה, וו ובואן.

כילד ניצב ז'יל ניצב לצידו של דוכסי מונפור של ברטני, כנגד אוליביה דה בלואה רוזן פנתיברה, ששבה את ז'ן השישי, דוכס בריטני. הוא הצליח להבטיח את שחרורו וזכה בעקבות זאת במענקי אדמה נדיבים שהומרו על ידי הפרלמנט הברטוני בכסף. אחרי מותם של הוריו, בערך בשנת 1415, הופקד ז'יל באחריות סבו, ז'ן דה קראון, שהעניק לו את תואר הברון של רז.

בשנת 1420 הגיע לחצרו של יורש העצר הצרפתי. ז'ן דה קראון ניסה להשיא את ז'יל ליורשת ז'ן דה פיינול ואחר כך לביאטריס דה רוהן, אחיינית דוכס בריטני. בשני המקרים, מצאו הנשים את מותן זמן לא רב אחרי כן. לאחר מכן, חטף ז'ן דה קראון את קתרין דה טואר מברטני והשיא אותה לז'יל. מותן של נשותיו המיועדות של ז'יל היה אחר כך המקור לקישור שלו לאגדת "כחול הזקן."[1]

בין השנים 1427 ו-1435 שרת רז כמפקד בצבא צרפת ואף נטל חלק במסע המלחמה של ז'אן ד'ארק בשנת 1429. אף שתואר לעתים כמפקד בכיר או הבכיר ביותר בצבא הצרפתי וכשומר הראש של ז'אן ד'ארק, הייתה בתיאורים אלו הפרזה יתרה. היחידה עליה פיקד כללה רק כארבעים אנשים, ועמדת הפיקוד שלו הייתה שווה לזו של עשרות אחרים. רז אף לא היה שומר ראשה של ז'אן ד'ארק—משרה אותה מילא ז'ן ד'אולון. הכיבוד הגדול ביותר לו זכה היה התואר "מרשל," תואר הכפוף למפקד הצבאי המלכותי העליון, אותו קיבל בעת הכתרתו של שרל השביעי ב-1429.

פרישה מן הצבא
אחרי מותו של סבו בשנת 1432 החליט רז לפרוש מהשירות הצבאי בשנת 1435 והתמסר לקידום מופעי תיאטרון ולבזבוז ההון המשפחתי הניכר. בתוך תקופה קצרה, כלה חלק גדול מההון. רז מכר את מלאון, סנט-אטיין-דה-מר-מורט, לורו-בוטרו, פורניק ושנטולה לז'ן החמישי, דוכס ברטני, וויתר על הזכויות הסניוריאליות שלו באדמות אחרות לטובת הבישופות של נאנט. בתקופה זו, לפי עדויות אנשיו במשפטו, החל לעסוק בתורת הנסתר בהדרכתו של אדם בשם פרנצ'סקו פרלטי, שאמר לרז כי יוכל להרוויח מחדש את ההון שבזבז באמצעות הקרבת ילדים לשד ששמו ברון (Barron).

ב-15 במאי 1440, נטען, חטף רז אדם בשם ז'ן לפרון, בעקבות ויכוח ביניהם בכנסיית סנט-אטיין-דה-מר-מורט בנוגע לאדמות סנט-אטיין-דה-מר-מורט (מלמור). לפרון רכש את האדמות, אך סרב לשלם עבורן. החטיפה הובילה לחקירה של בישוף נאנט, ז'ן דו שטוז'ירון, והגרן-סנשל של ברטני פייר דה ל'הוספיטל. ב-29 ביולי פרסם הבישוף את ממצאיו, בהם תוארו מקרים רבים של היעלמות ילדים בכפרים שסביב אחוזתו של רז במשקול, כשהסימנים הובילו בחלק מהמקרים לאחוזה. בעקבות הפרסום זכה בשיתוף פעולה מצד תומכו של רז, דוכס ברטני, שקודם לכן דחה את השמועות שסבבו את רז.

משפטו של רז
ב-24 באוגוסט שחררו כוחות מלכותיים את ז'ן לה פרון ורז נעצר ב-15 בספטמבר. ב-18 בספטמבר נפתחה חקירה לא כנסייתית בנושא, ומספר רב של בני כפרים, ובמיוחד בכפר משקול ובסביבתו, החלו מעידים על היעלמות בניהם, כשחלק מהם מצביעים על האחוזה כמקום ההיעלמות ואחרים מדברים על "מכשפה" שנטלה את בניהם. החקירה הושלמה ב-2 באוקטובר ובעוד דוכס ברטני חוכך בדעתו מה לעשות, כתב רז אל הדוכס וביקש כי ינתן לו לפרוש למנזר כרמליטי ולהוריש את כל רכושו לעניים (כלומר, לכנסייה).

מפנה זה, בתמרוצם של הבישוף של נאנט והגראן-סנשל, הוביל את הדוכס לפעולה ובתחילת אוקטובר הואשם רז ברציחתם של עשרות נערים ובשריפת גופותיהם, ובפגיעה באיש הדוכס ז'ן רוסו. העונש שנתבע היה הלקאה והעברת אדמותיו ונכסיו של רז לרשות דוכס ברטני. המשפט החל ב-21 באוקטובר, כשרז מכחיש את ההאשמות נגדו. לאחר מכן עלו לדוכן שניים ממשרתיו, הנרייט ופונטו, ולאחר שאיימו על שניהם כי יעונו אם לא יודו מרצונם, תיארו עשרות מקרי רצח שביצע רז, שנהנה מחיתוך גרונם של הילדים, מצפיה בהם מדממים עד מוות, מהשתכשכות בדמם, ואף שאב הנאה מינית מהריגתם של הילדים ומהצפיה בגופותיהם. שניהם הודו גם בכך ששימשו כשליחיו לחטיפת ילדים ואף ביצעו מספר לא מבוטל של מעשי הרצח בעצמם.

ההאשמות הוצגו בפני רז, והגראן-סנשל אף איים עליו בעינויים, אם לא יודה. בעקבות זאת, החל רז מודה אף הוא באשמה. לטענתו, פיתח את התשוקה החולנית להתעלל ולהרוג ילדים בעקבות קריאה בספרי שנים עשר הקיסרים של הכותב הרומי סווטוניוס: "קראתי את תולדותיהם המקסימים של טיבריוס, קרקלה וקיסרים אחרים, וההנאה שהם שאבו מהתבוננות בסבלם של ילדים מעונים. בשל כך החלטתי לחקות ולהתעלות על אותם קיסרים, ובאותו לילה התחלתי לעשות כן."[2]

רז הודה בהריגתם של לפחות מאה ועשרים ילדים בשנה אחת ובתום היום השני למשפטו הורשע. הוא ביקש להשפט גם בפני בית דין כנסייתי, ככל הנראה במאמץ להרוויח זמן, אך המשפט הכנסייתי המזורז נמשך רק כמה שעות ובסופו, ב-25 באוקטובר, הוא הורשע בכל ההאשמות נגדו. למחרת היום, ב-26 באוקטובר, הוצאו להורג בתליה רז, הנריט ופואטו.

מחלוקת
כמה כותבים גרסו כי רז לא היה אשם למעשה ברצח ובכפירה וכי הרשעתו הייתה חלק ממזימה של הכנסיה להשיג את אדמותיו. אצבע מאשימה אפשר לשלוח גם לעברו של דוכס ברטני, שכן הוא היה זה שנהנה בסופו של דבר מאדמותיו של רז. סביר להניח כי בטענות אלו אין ממש, שכן דוכס ברטני היה מגינו של רז עד אז ואילו הכנסיה לא נהנתה בסופו של דבר מן האדמות. ייתכן, עם זאת, כי רז עצמו החמיר את מצבו כאשר הכריז על כוונתו להעביר את רכושו לכנסיה ולפרוש למנזר. הכרזה זו הציבה את הדוכס בסכנת אבדן אדמותיו ותרמה, מן הסתם, להוספת ההאשמות בבגידה בדוכס, שבעטיין, כביכול, הועבר רכושו של רז לרשותו.

האנתרופולוגית מרגרט מרי ואיש תורת הנסתר אליסטר קרולי טענו כי המשפט היה חלק מציד מכשפות, וכי ז'יל דה רז עמד למשפט על שעסק בפולחן דיאני (פולחן דיאנה). רוב ההיסטוריונים מן הזרם המרכזי דוחים טיעונים אלו לחלוטין.

הערות
1 ז'יל היה אז נער בן שש עשרה.
2 ''ספר אנשי הזאב'', עמ' 229. העובדה המעניינת ביחס לסיפור זה היא שתיאורים בנוסח זה אינם מופיעים אצל סווטוניוס. יתר על–כן, סווטוניוס אף לא כתב על הקיסר קרקלה, שכן הוא מת יותר מחמישים שנה לפני הולדתו של קיסר זה. לא ברור אם ביקש רז לתת עדות מופרכת, או שהתבלבל בין קרקלה וקליגולה.
 
 
מקורות: