פרקריה
 
  פְּרֶקָרִיָה (לטינית, precaria) הוא חוזה המעניק זכות שימוש והנאה מהכנסות בנכס כנסייתי למשך תקופה מסוימת או למשך כל חייו של הנהנה, בתמורה לשירותים המוענקים לכנסייה. פרקריה מתייחסת גם לנשוא החוזה, כלומר, לאדמה הניתנת בהתאם לחוזה. הפרקריה היא הגלגול הימי ביניימי של הפרקריוּם (precarium) בחוק הרומי, ושונה ממנו בכך שהפרקריום היה יכול להיות גם נכס לא קרקעי.

במערכת הפיאודלית הייתה הפרקריה דומה לפייף, מצד זה שגם היא הייתה הענקת אדמה לוסאל, אך הייתה שונה ממנו משום שהיא לא הוענקה על–ידי המלך אלא על–ידי הכנסייה, לרוב לבקשתו או צווֹ של המלך (precaria verbo regis, פרקריה כדבר המלך). השירות שקיבלה הכנסייה בתמורה לפרקריה היה לרוב הגנה מצד המלך או הסניור שקיבלו את האדמות.

במקרים רבים, הייתה הפרקריה דרך של החכרת אדמה לעיבוד על–ידי הכנסייה תמורת תשלום בכסף או ביבול, בכוונה להמנע מהעברת הזכויות בקרקע באופן קבוע לחוכר. הכנסייה השתמשה בשיטה של הענקות פרקריה גם כדי להמנע מהעברת הקרקע באופן קבוע לכנסייה מקומית (שכן לפי הכללים המקוריים, רכוש שהוענק לכנסייה כבנפיקיום היה אמור לעבור לרשות הבישוף). ויעוד מוז בשנת 825 ביקש למנוע צמצום הכנסות הכנסייה ואובדן אדמות בעקבות צווים כאלה וקבע כי את הסדר הפרקריה יש לחדש מדי חמש שנים וכי הוא יופסק עם מות הנהנה או עם תום התקופה.

נכתב: ינואר 2006.
 
 
מקורות: