הפרטה
 
  הַפְרָטָה היא תהליך בו מועבר או נמכר רכוש בבעלות ציבורית לבעלות פרטית. ההליך ההפוך מכונה הלאמה.

המונח מקושר לעתים קרובות עם מכירתם של חברות ממשלתיות או שירותים ציבוריים לחברות פרטיות. שירותים וחברות כאלו כוללים בין השאר ארגונים העוסקים באספקת שירותי תשתית ותעשייה, כמו חברות העוסקות במחצבים, חשמל ואנרגיה, מים, תחבורה, ותקשורת. תחומים אחרים בהם מתקיימות פעולות הפרטה הם בשירותי הבריאות והחינוך וכן בבנקאות וכספים.

המונח הפרטה נטבע בשנת 1948 ונכנס לשפה המדוברת בין השאר בעקבות שימוש תכוף בו במגזין האקונומיסט הבריטי בשנות השמונים.

פעולות ההפרטה הבולטות הראשונות בוצעו בתקופת שלטונה של מרגרט תאצ'ר, ראש הממשלה הבריטית בין השנים 1979 ו-1990. במהלך שלטונה הביאה תאצ'ר להפרטת עשרות חברות. בעקבות ההפרטה בבריטניה הופיעו יוזמות הפרטה במדינות רבות, תחילה בעיקר במדינות האנגלו-סקסיות ומאוחר יותר בכל רחבי העולם. כיום, יש לרוב מדינות העולם תוכנית הפרטה כלשהי.

סוגי שירותים הניתנים להפרטה
השירותים הציבוריים הניתנים להפרטה שייכים בעיקר לאחד מארבעה סוגים של גופים, שכולם קמו או נוצרו החל משנות השלושים ובעיקר אחרי מלחמת העולם השנייה:
  • חברות מולאמות: גופים, מתקנים, או חברות שהיו בבעלות פרטית או פרטית למחצה, אך הולאמו. לדוגמה, הבנקים בישראל הולאמו אחרי משבר הבנקים בשנת 1983.
  • שירותי רווחה: שירותים שנוסדו במסגרת מה שמכונה מדינת הרווחה. שירותים אלו כוללים גם שירותים שיצרה המדינה בעצמה וגם שירותים שהופעלו על ידי מלכ"ר והולאמו באופן מלא או חלקי.
  • מוסדות חדשים: שירותים או מוסדות שנוצרו בעקבות התפתחויות חדשות (בעיקר טכנולוגיות) והולאמו על ידי המדינה או נוצרו במתכונת ממשלתית מלכתחילה. שידורי הטלויזיה בישראל הם דוגמה למוסד חדש כזה.
  • אחוזי בעלות: שירותים או מוסדות פרטיים שבהם יש לממשלה אחוז מסויים ויכולת להשפעה על מדיניות וניהול החברה.
סוגי הפרטה
יש מגוון רחב של שיטות וסוגי הפרטה. העיקריים שבהם הם:
  • מכירת והחכרת נכסים: מכירה או החכרה לטווח ארוך של נכסי נדל"ן, מפעלים, או שירותים כמו שדות תעופה או חשמל, לחברות פרטיות. ישנם הסדרים נוספים ככאן כמו מכירת הנכס לגורם פרטי והחכרתו חזרה לממשלה; קנייה על ידי העובדים; וקנייה דרך אופציות על-ידי ההנהלה הציבורית.
  • פיתוח והפעלת תשתית: המגזר הפרטי בונה, מממן ומפעיל תשתית ציבורית (במיוחד כבישים או בנייה) ומממן את עלות הבנייה באמצעות אגרות הנגבות מאזרחים המשתמשים בתשתית זו. ישנן כמה טכניקות נפוצות כאן:
    • בנה-הפעל-העבר (BOT): המגזר הפרטי מתכנן, מממן, בונה ומפעיל את המתקן למשך החוזה. בסוף התקופה, הבעלות חוזרת לממשלה (לרוב, לצורך מכירה או החכרה חוזרת).
    • בנה-העבר-הפעל (BTO): לפי שיטה זו המגזר הפרטי בונה את המתקן ומעבירו לרשות הממשלה עם סיום הבנייה.
    • בנה-החזק-הפעל (BOO): המגזר הפרטי מקבל בעלות מלאה על המתקן עם סיום הבנייה ומפעילו בהתאם לחוזה הראשוני.
  • מיסחור: הממשלה מפסיקה לספק שירות מסויים ומאפשרת למגזר הפרטי לספקו. פעולה זו מכונה 'השרת שירות' ואינה מלווה בהכרח במכירה של נכס ממשלתי כלשהו, אך פעמים רבות כרוכה בפירוקו של שירות ממשלתי שעסק בתחום זה. וריאציה של גישה זו היא פעולה של הקטנת אחוזי בעלות שבה הממשלה מקטינה במידה ניכרת את אחוזי הבעלות שלה בגוף והופכת אותו בכך לפרטי.
  • זכיון: מתן זכות בלעדית לחברה פרטית לספק שירות בשטח גיאוגרפי מסויים, במקום או שלא במקום שירות ציבורי.
  • מיקוד חוץ (Outsourcing): חתימה על חוזה עם ארגון פרטי לאספקת שירות או חלק משירות. שיטה זו נפוצה ברמה העירונית והארצית. וריאציה של שיטה זו מאפשרת תחרות בין גורמי פנים בגוף הציבורי לגורמי חוץ על אספקת שירותים מסויימים או חלקם.
  • קורפורטיזציה: ארגון גוף ממשלתי כגוף עסקי. גוף זה הופך לחברה ממשלתית ונדרש לשלם מסים, לגייס הון מהציבור (בלי גיבוי ממשלתי) ולפעול בהתאם לעקרונות שוק רגילים וללא התערבות ממשלתית בענייני כוח אדם, השקעה ותקציב.
  • ניהול חיצוני: חתימה על חוזה להפעלת מתקן או שירות באמצעות חברה פרטית. נפוץ במיוחד ביחס למתקנים כמו שדות תעופה, אולמות ואצטדיונים, אולמי ועידות, וכדומה.
  • תחרות מעורבת: פתיחת התחרות במתן רשיון לאספקת שירות ציבורי לתחרות בין גופים ציבוריים ופרטיים. תחרות כזו מיועדת במקרים רבים לכפות על גורם פנים בתוך הגוף הציבורי לעמוד בתקנים מחייבים מסויימים.
  • עזרה עצמית: שירות ציבורי מועבר מטיפול ממשלתי או ציבורי לטיפולו של ארגון שלא למטרות רווח או קבוצת תושבים. פעולה זו אינה הפרטה בפועל ומיושמת לרוב כשיטה להגבלת הקצאת תקציבים שקשה לבצעה בתוך הארגון הממשלתי.
טיעונים בעד ונגד הפרטה

תומכי ההפרטה
תומכי ההפרטה מעלים שורה של טיעונים כלכליים ומוסריים בתמיכה בה:
  • גופים בניהול ממשלתי אינם פועלים ביעילות, נוטים לשחיתות וחשופים להשפעה פוליטית הרבה יותר מגופים פרטיים.
  • הדאגה לרווח פרטי של בעלים פרטיים היא המתכון הטוב ביותר המוכר לנו להבטחת יעילות התנהלותו של מוסד.
  • הפרטתו של גוף או שירות מובילה בדרך כלל להורדת מחיריו ושיפור באיכות השירות בהשוואה למצב לפני ההפרטה.
  • הפרטה מניבה הכנסות גדולות לממשלה, בעיקר דרך עצם פעולת המכירה והחזקה במניות. שיתוף העובדים והציבור במכירת המניות מבטיח המשך הנאה של הציבור מרווחי החברה המופרטת.
  • המשך החזקה ממשלתית בחברה מולאמת פסול מבחינה מוסרית וסותר את עקרונות חופש הפרט.
מתנגדי ההפרטה
מתנגדי ההפרטה מעלים שורה של טיעונים כלכליים ומוסריים כנגד הפרטה:
  • הפרטה פוגעת במחוייבות של המדינה, כמדינת רווחה, כלפי אזרחיה.
  • איום ההצבעה בבחירות נגד ממשלות שינהלו גופים ציבוריים שלא ביעילות יפחית את סכנת אי-היעילות בגופים כאלו.
  • גופים מופרטים אינם נתונים לפיקוח או שהפיקוח אינו יעיל דיו כדי למנוע מקרים של שחיתות וגניבה.
  • האמונה בשוק הפרטי של חסידי ההפרטה מופרזת. ישנם שירותים ציבוריים שאי אפשר להפריט משום שאין אפשרות לרווח כלכלי בהפעלתם.
  • ההכנסות מגופים ממשלתיים זורמות לכיס הציבור בעוד שהכנסות מגופים מופרטים זורמות לכיסי הבעלים.
קפיטליזם פרוטקציוניסטי
טיעונים חשובים מעלים מתנגדי ההפרטה נגד תהליך ההפרטה עצמו. לטענתם, במצבים רבים תהליך ההפרטה מושחת וכולל "מכרזים תפורים," העדפה שלא ממין העניין לגורמים מסויימים, ניהול כושל של ההפרטה, מכירת שירותים במחירים של "מכירת חיסול," והשפעה מופרזת ולא הוגנת של "מקורבים לשלטון" על הליך המכירה. כתוצאה מכך, מובילה ההפרטה ברוב המקרים לריכוז החברות המופרטות בידיהם של קומץ בעלי הון, ההופכים לבעלי הכוח האמיתי במדינה.

תגובתם של תומכי ההפרטה מצביעה על כך שהפתרון להליך מכירה מושחת מצד הממשלה אינו בהשארת השירותים בידי אותה ממשלה מושחתת, אלא בחתירה להפיכת תהליך המכירה למושחת פחות, במיוחד באמצעות הקפדה על שקיפות וגילוי נאות בתהליך המכירה כדי לצמצם את האפשרות להשפעה לא ראויה של "מקורבים לשלטון" על הליך המכירה; ובאמצעות בחירה בשיטת הפרטה נכונה: העדפה של מכירה מלאה ופתיחת השוק לתחרות על פני זכיונות זמניים וקורפורטיזם, המשמרים את כוחה של הממשלה גם בגוף המופרט לכאורה.

נכתב: נובמבר 2005.