רדוקטיו אד אבסורדום
 
  רֶדוּקְטיוֹ אַד אָבְּסוּרְדוּם (לטינית, reductio ad absurdum, צמצום עד פירכה ובמקור ביוונית, ἡ εις άτοπον απαγωγη, צמצום עד הבלתי האפשרי) הוא טיעון לוגי שבו מקבלים טענה מסוימת לצורך פיתוח טיעון נכון לוגית המביא לתוצאה מופרכת, שמביאה לדחיית התוצאה הטיעון שהועלה תחילה. טיעון כזה ידוע גם בשם "טיעון אפגוגי," "הוכחה באמצעות סתירה" או "הוכחה על־דרך השלילה." הטיעון משתמש בחוק אי הסתירה הקובע כי הכרזה אינה יכולה להיות נכונה ובלתי נכונה בו זמנית. לעתים נעשה בטיעון זה שימוש בחוק שלישי מן הנמנע ובעקרון השניות.

דוגמאות
שימוש ברדוקטיו אד אבסורדום יכול לשמש כלי לוגי רב עוצמה, כאשר נעשה בו שימוש נבון. לדוגמה:
  • טוען א': אסור לשלול שום השקפה. כל השקפה נכונה באותה מידה.
  • טוען ב': האם השקפתו של היטלר שיש צורך להשמיד את היהודים משום שהם מסכנים את העולם תקפה נכונה בעיניך?
  • טוען א: לא. אני חושב שהיא שגויה.
  • טוען ב': יש, אם כן, השקפות שאינן נכונות או שאינן נכונות באותה מידה. טענתך עכשיו סותרת את טענתך המקורית.
או בדוגמה חזקה יותר:
  • טוען א': אסור לשלול שום השקפה. כל השקפה נכונה באותה מידה.
  • טוען ב': השקפתי היא שהשקפתך שגויה. מאחר שאתה טוען שכל השקפה נכונה באותה מידה, יוצא שהשקפתך שכל עמדה נכונה, וההשקפה שלי, לפיה השקפתך שגויה, צריכות להיות נכונות בו זמנית.

    נכתב: דצמבר 2005.
  •