המרד צולע
 


"מרד הנפילים," לפי ספרה של איין ראנד, יצא בחודש אפריל השנה אל מסכי הקולנוע (ראו הערתי הקודמת בנושא כאן) בהצלחה מאוד לא משכנעת בקופות. יש אתר המבשר לנו כי בסתיו 2012 יוקרן החלק השני... אבל לי יש ספקות בנושא.

אז מה קרה שם, בעצם? "מרד הנפילים" היה, לדעתה של איין ראנד, המגנום אופוס שלה—היצירה בה ראתה סיכום מושלם של השקפותיה ותפישותיה. ראנד הקדישה לכתיבת היצירה שנים רבות, ובנאום הנודע שבסוף הספר (לא אקלקל למי שטרם קרא) עסקה לא פחות משנתיים.

מטרה נכבדת זו מעיקה על הרומן. הדמויות בו מייצגות ארכיטיפים של תפישות עולם או דעות ואינן משתנות או מתפתחות באמת במהלכו ובגלל המפנה המפתיע בסופו, גם האינטריגה הרומנטית שלו מאוד פשוטה ולא משכנעת במיוחד.

מאפיין מרכזי נוסף של הרומן שכתבה ראנד הוא התרחשותו בסוג של "שומקום." ראנד אמנם מיקמה אותו בארצות־הברית של שנות השלושים או הארבעים, אך מבחינות רבות הרומן הוא על־זמני ואל־זמני. הדמות הראשית בו, דאגני טאגארט, מנהלת חברת רכבות—תעשייה שימי זוהרה היו בסוף המאה התשע־עשרה, ושבזמן כתיבת הרומן כבר החלו רגליה נדחקות מפני המכונית, המשאית והמטוס. האנק רירדן, גיבור נוסף, הוא מנהל מפעל פלדה נוסח קארנגי, עשרות שנים אחרי שהוצגו החידושים המרכזיים בתחום. גיבור שלישי הוא שודד־ים, בימים בהם כבר לא ניתן היה להיות שודד־ים באופן כזה. גיבורים אחרים עוסקים בכריית מחצבים או בקידוח נפט—תעשיות שתור הזהב שלהן כבר חלף, במובנים ידועים.

ראנד, במלים אחרות, אינה מבקשת כי נקרא את הרומן שלה כתיאור של התפתחות היסטורית במועד מסוים, אלא כמעין משל (גרגנטואי), שבו הדמויות אינן אמריקנים בני התקופה אלא סכימטה קאנטיאנית נטועים באינזמן בעל מאפיינים תקופתיים מסוימים.

ראנד הייתה משוכנעת כי המאגנום אופוס שלה הוא סוג של אופוס טסלטום—פסיפס של אבנים רבועות, בו כל אבן משתבצת כהלכה לתמונה שלמה וקוהרנטית. בפועל, הקריאה יוצרת חוויה המזכירה יותר אופוס סיגניטוּם—מלאכת ריצוף פשוטה, בה חוויית העולם הראנדי נוצרת מאינספור תיאורים ואירועים החוזרים על עצמם, כשההבדל ביניהם מזערי, עם החמרה הדרגתית של המצב, אך בתגובות זהות לכל אירוע. החוויה שהרומן מעורר אצל הקורא אינה של תמונה הולכת ומתבהרת של הדברים אלא של סיוט קפקאי הולך ומתממש: התפוררות הולכת ונמשכת בדרך אל החידלון המוחלט. במובן בסיסי זה, הגיבורים ה'טובים' של הסיפור הם סטטיסטים—צופים מן הצד שפרשו מן העולם—והגיבורה הראשית בו היא, קודם לכל, צופה בתהליך של גוויעה ושקיעה, שהוא מרכזו של הסיפור.

קשה להסריט את זה
תכונות אלו של הרומן מקשות מאוד על יצירת סרט 'נכון' מ"מרד הנפילים." לשון אחר, הן תובעות יוצר בעל יכולת ושיעור קומה. קוראי הרומן, ועל אחת כמה וכמה חסידי איין ראנד, ציפו כי הסרט יהיה עיבוד של הסיפור המרכזי ברומן ודומה כי זה גם מה שניסו יוצרי הסרט לעשות. אבל ידו של אמן אמיתי נדרשה לא לשיעתוק הסיפור אל הבד, אלא להעברת ההווייה של שקיעה והתפוררות.

לדוגמה, כלל בסיסי הוא כי כדי שנבין מדוע התפישות של 'הרעים' הן אכן רעות ומדוע מה שנעשה ל'טובים' הוא אכן עוול, עלינו לראות את המצב שלפני תחילת הדברים—את השלב בו ה'טובים' עדיין חשים כי הם מושלים בעולמם ועולמם של 'הרעים' עדיין נראה כאסופת פטפוטים בלתי־מזיקים. כלומר, הנגדה. כלומר, היכולת לראות את חשרת העבים מתקבצת באופק. הסיפור בסרט, לעומת זאת, מתחיל כמעט מיד עם המצב בשיא הבשלתו: בנקודה בה ה'רעים' איבדו כל רסן וסבורים כי הם יכולים לחוקק כל חוק העולה על דעתם. במצב כזה לא רק שלא לגמרי ברור מאילו נימוקים ה'רעים' פועלים (אנחנו מבינים שהם 'הרעים', אבל אין שום התהוות של המצב), גם לא ברור על מה ה'טובים' מלינים. אין תחושה של עוול מצטבר, של רדיפה נמשכת ושל התמוטטות הולכת ומתממשת.

קושי נוסף בעיבוד הוא המבנה הרפטטיבי של הרומן. האירועים החשובים ברומן אינם סלילת קו ג'ון גאלט וחנוכתו או הבלות מכרות הנחושת של ד'אנקוניה אלא שיחות הסלון, האינטריגה הוושינגטונית, הדעות, ההגיגים והמחשבות של אויבי הגיבורים. זהו הלב האמיתי—מרכז כובד המשקל של הרומן. הסרט מנסה לתעד את האירועים ברומן, בעיקר מנקודת המבט של הגיבורים, אבל מדלג כמעט לחלוטין על ההתהוות והאווירה. הוא מניח—הנחה שגויה ורעה—שאנחנו כבר מכירים את הרומן, ולכן כל שעליו לעשות הוא 'להמחיש' לנו בתמונות נעות את מהלך הסיפור.

בעיה שלישית עולה מחלל האלזמן בו מתרחש הסיפור. החלטתם של התסריטאים והמפיקים הייתה להעביר את הסיפור לזמננו—למעשה, לשנת 2016—ולנמק את מרכזיות חברת הרכבות בו בתירוץ שמטוסים התרסקו ולכן אנשים ויתרו על תעבורה אווירית ועברו לשימוש בתעבורה רכבתית. גיבורי הסיפור משתמשים בטלפונים סלולריים ועל השולחנות נראים מחשבים, וכותרות חוזרות ונשנות מעגנות אותנו אל הזמן, אך במקביל הגיבורים חיים בחברה סינתטית, בה נערכים "סוּאָרֶה" בנוסח המאה התשע־עשרה, עם נשים עוטות שמלות ערב זוהרות וענקי פנינים, עולם של מסמכי נייר, בו לא ניתן לאסור ייצור חומר על־פי תקינה ממשלתית, בו העיתונים הם מבשרי הבשורה העדכנית ביותר ובעלי־הון צעירים הם עדיין הפלייבוייז מבוקשים—כאילו סן־טרוֹפֶּה לא שייכת למאה אחרת. כלומר, במקום להעצים את הממד הפנטסטי ואת תחושת האלזמן או, לחילופין, לעדכן את זמן ההתרחשות בכל מובן למאה העשרים ואחת, הבחירה נפלה לעגן את הגיבורים לסוג של "גמזמן" לא מוגדר.

לבעיות העקרוניות האלו צריך להוסיף גם בעיות מעשיות. כמו סרטים אחרים בתקציב מצומצם, גם כאן נבחרה האפשרות הנדושה של שימוש בכרומטיות מוגבלת ובהנפשת מחשב לא מאוד משכנעת. סרטים משכנעים מאוד—לדוגמה, מכתבים מאיוו-ג'ימה של קלינט איסטווד—הופקו בתקציבים דומים. כאן, במקום אנשים מדברים בחדר—שיטה יעילה מאוד לעקוף מגבלות תקציביות ולתת תחושה של 'עושר'—ניסו היוצרים (במאי: השחקן פול ג'ונסון; תסריטאי ומפיק, ג'ון אגליאלורו) 'לרמות' באמצעות הצגת אירועים רבי־משתתפים בלי משתתפים, הצגת פיצוצים 'מאחורי ההר' ושטיקים דומים, הרחוקים מלהיות אמינים.

מכשלה אחרת הייתה בחירת השחקנים והבימוי. כמעט כל השחקנים, כולל השחקנית המובילה, הם שחקני טלוויזיה בעיקרם, עם תפקידים שוליים בסרטים. גם ניסיונו העיקרי של הבמאי הוא בסדרת טלוויזיה. הבימוי, בהתאם, נראה כמעט תמיד כאילו השוטים נבחרו אך ורק מתוך הצילום שנערך 'לבטחון', לכל צרה שלא תבוא: שחקן א' אומר את דברו, שחקן ב' עונה לו, שחקן ג' אומר את שלו, שוט תגובה, שחקן א' אומר עוד משהו, שחקן ב' עונה לו, וכו' וכו'. יאללה, זטס א ראפ. סגרנו וגמרנו. כמעט תמיד הצילום הוא מין פשרה: מדיום שוט, טו שוט, צילום חזית של השחקן, צילום מסך הטלוויזיה בו הוא צופה, צילום חזית של השחקן—כמעט בלי ניסיונות לנצל עומק שדה, זוויות מיוחדות, ושאר דברים שהקולנוע חי מהם, ובטלוויזיה 'לא רואים ברור'. הכל לפי הספר, הכל טלוויזיוני, הכל די משעמם.

אפשר, כמובן, להגיד "חבל" אבל תחושת הבטן שלי היא שזה היה כמעט בלתי־נמנע. הסרט שממשיכיה ובעלי הזכויות על עיזבונה של איין ראנד רצו לראות (ואולי גם הסרט שראנד עצמה ביקשה לראות) והעיבוד הנכון יותר, לדעתי, לרומן שלה הם שני דברים סותרים. דברים שקל לבקש מקורא בספר, בלתי אפשרי לבקש מצופה בסרט.

הערה: יהיו קוראים שיגיבו (או יחשבו) מטעם עמדתם כלפי איין ראנד או כלפי הספר. זו תגובה טבעית, אבל ממש לא מוצדקת.


הצטרפו לקבוצת הקוראים המרגשת בפייסבוק וזכו בעדכונים


 
 
רשימת תגובות (6)
 
 
רק היום ראיתי את הסרט
13/11/2011
נכתב על ידי אפי

ולפני שאני מתחיל לחשוב עליו, אני רוצה להבין משהו: הסרט אשכרה הכניס רק 5 מיליון דולר מתוך 20 מיליון דולר תקציב?

אני טועה או שזה באמת מוזר?
 
 
 
 
אתה לא טועה, וזה באמת מאוד מוזר
13/11/2011
נכתב על ידי אורי רדלר

ההכנסות, עם זאת, אינן כוללות הכנסות שבאו מערוצים כמו השכרה, איי-טונז, וכו'. אין לי ידיעה מה היקפם.
 
 
 
 
Domestic Total Gross
14/11/2011
נכתב על ידי גרי

השאלה האם מדובר בהכנסות של בתי הקולנוע ממכירת כרטיסים (ואז המצב גרוע יותר) או שמדובר בתקבולים שקיבלה ההפקה מבתי הקולנוע.
 
 
 
 
אחרי שישנתי על הסרט
14/11/2011
נכתב על ידי אפי

אני חושב שהביקורת של אורי היתה נסלחת לו היו מצליחים ליצור את התחושה של ההתפוררות (נו, הדבר הזה שראנד קראה לו: atlas shrugged). הבעיה היא לא רק בהנגדה. אולי גם. אלא שאפילו ב"הווה" אין תחושה של התרסקות (ההעלמות של הנפילים בסרט למשל, עם כל המאמץ לתת את התחושה הנכונה, פשוט נראית לא קשורה לעלילה), ואיפה שכבר כן יש נסיון לתת את התחושה הזו, זה נעשה בעזרת טקסטים מאולצים ומביכים.

מה שמעורר לשאול למה באמת לא היתה השקעה יותר רצינית בסרט (תקציב, בימאים ותסריטאים), במיוחד לאור העניין החדש שנוצר לפילוסופיה של ראנד?
 
 
 
 
אפי, התגובה לשאלתך
14/11/2011
נכתב על ידי אורי רדלר

הגוף האמון על עזבונה של ראנד הוא המכשול העיקרי. ההגנה הניתנת לשמה וליצירתה אינה מתמצה בשמירה על זכויות היוצרים אלא בניסיון לבנות את דמותה של ראנד - לעתים ברגל גסה - כמי שמעולם לא טעתה, לא שגתה ולכן אינה דורשת תיקון, שיפור או פרשנות לא מוסמכת.
 
 
 
 
תפקיד מכון איין ראנד
16/11/2011
נכתב על ידי בועז

אתה יכול להעריך באופן שלילי את תפקוד מכון איין ראנד ויורשה של ראנד, ד״ר פיקוף, אך לא על בסיס הסרט הזה שצילומיו החלו יום אחד לפני פקיעת האופציה במאמץ של הרגע האחרון למנוע מהם את השליטה בניהול וקביעת אופן ההפקה.

סביר יותר להניח שאם אמנם הם היו יכולים להיות מעורבים הסרט לא היה מופק כפי שהופק.

כנחמה אני ממליץ לצפות בסרט התיעודי ״איין ראנד ונבואת מרד הנפילים״ המוקרן בישראל לפי הזמנה.
http://www.liberal.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=210123

בועז