חלק ג': אקלים-גייט, איי החום העירוניים וסיכום |
||||
|
||||
 |
||||
|
איי החום הנעלמים
סוגיה נוספת שבאה על 'פתרונה' בדוח "הוועדה הבינממשלתית לשינוי אקלימי" (IPCC) של האו"ם לשנת 2001 הייתה זו של "איי החום העירוניים." בעיית איי החום העירוניים הייתה חשובה מאוד, שכן אם נדרשת התאמה מיוחדת כלפי מטה של הטמפרטורות באזורים שעוירו, 'נעלמת' למעשה ההתחממות הגלובלית בשלהי המאה העשרים. בעמוד 105-106 של הדוח (חלק שני) מסתמך הדוח על שני מחקרים: האחד של ג'ונס ואחרים (משנת 1990) והשני של איסטרלינג ואחרים (משנת 1997) וקובע כי השפעת "איי החום העירוניים" בטלה בשישים ומסתכמת בסך הכל בחצי עשירית המעלה. כיצד בוצעה 'הפיכת חצר' כזו לדחיית תאוריה שהייתה מקובלת, בקווים כלליים, על רוב חוקרי האקלים? התשובה: היא פשוט בוצעה. מחקריהם של ג'ונס ואחרים ושל איסטרלינג ואחרים הספיקו לדוח. ג'ונס ואחרים השתמשו בסין בשיטה פשוטה: הם השוו את נתוניהן של תחנות באזורים עירוניים לתחנות באזורים כפריים סמוכים. במאמר אחר נגעתי בסוגיית אמינותם של המחקרים עליהם הסתמכו ג'ונס ואחרים. מחקר אחר, של טאו שיאן ואחרים (במסגרת מכון בראשות וואנג), שהסתמך על אותם נתונים כמו ג'ונס, הגיע למסקנה כי בסין, בה הושוו אזורים כפריים (עד 150,000 איש) עם עירוניים (1.7 מליון):
ג'ונס לא הגיע למסקנות שונות, הוא פשוט בחר להתעלם מהן. המאמר ב-Nature הוא אחת הדוגמאות המפליאות ביותר לשטחיות מחקרית, ולנכונות להתעלם מנתונים לא נוחים בכל מחיר. בתחילת המאמר מציינים ג'ונס ואחרים כי בארצות־הברית הייתה, לפי מחקרים קודמים, התחממות רבה בהרבה באזורים העירוניים בהשוואה לאזורים הכפריים (0.31 מעלות לעומת 0.16 מעלות). גם בסין, מורים הנתונים שבידי החוקרים, התחממו האזורים העירוניים בקצב מהיר בהרבה מהאזורים הכפריים (0.39 מעלות לעומת 0.23 מעלות). בשני אזורים נוספים, מזרח אוסטרליה ומערב ברה"מ, לא הייתה השוואה בין אזורים מעוירים וכפריים אלא בין איזור כפרי לממוצע האזורי—כלומר, ספק אם היו צריכים להיכלל בהשוואה שמטרתה להעריך השפעת "איי חום עירוניים." שני המחקרים היחידים שבידי ג'ונס, שהשוו אזורים עירוניים לכפריים, הצביעו על השפעה ניכרת של "איי החום העירוניים" על המדידה. כיצד פתרו ג'ונס ואחרים את הבעיה שהנתונים היחידים שבידו סותרים את התאוריה? הם פשוט התעלמו מהם. הסדרה הסינית, גרסו, אינה תקינה, שכן תחנות רבות "אולי" הועברו מאזור כפרי אל שדות תעופה (טענה ביזארית במקצת בהתחשב במצב הפיתוח של סין בשנות החמישים והשישים). חוץ מזה, גרסו ג'ונס ואחרים, "נתוני הטמפרטורות מאתרים רבים הם שילוב של מידע ממקומות שונים בתוך עיר או עיירה." כלומר, הנתונים הסיניים הם חסרי ערך, ומכאן שלהטיית ההתחממות העירונית בהם אין לייחס חשיבות, ולכן מוקש כי אין בהם הטייה כלל להתחממות! לא יאומן כי יתוכמן. האזורים הסיניים הפסולים שבים ומופיעים כחיזוק למסקנה של ג'ונס: "באף אחד משלושת האזורים שנבחנו כאן אין סימן כלשהו להשפעה עירונית משמעותית... בהשוואה לאזורים כפריים." מחקרים קודמים הצביעו על השפעה ניכרת כזו בארצות הברית ולכן, מגיעים ג'ונס ואחרים למסקנה, מדובר במקרה "מעט לא טיפוסי בהשוואה לאזורים מתועשים אחרים בעולם." לבד מזאת, ידוע כי במקומות אחרים העיור בולט פחות ולכן, בהסתכלות גלובלית, לא ניתן להניח כי ההטייה לכיוון התחממות בגלל העיור גורמת לסטייה של יותר מ-0.05 מעלה לאורך המאה העשרים. קלטתם את הטריק? לא? ובכן, אני אסביר. השאלה המחקרית שבפניה ניצבו ג'ונס ואחרים הייתה האם כאשר אזור סביב תחנה הופך מעוייר משפיע העיור על הטמפרטורות הנמדדות בתחנה. הנתון הזה חשוב כדי לברר את מידת ההטייה כלפי מטה שצריך להחיל על תחנות עירוניות. נתוניו של ג'ונס הצביעו על השפעה בקצב של כ-0.8 מעלות לאורך מאה שנה בסין, והשפעה של 0.2 מעלות בארצות־הברית, כך שצריך היה לתקנן במידה ניכרת. אבל ג'ונס הצביע על־כך ששטחן של אוסטרליה, ברה"מ וסין גדול מאוד, ואם נצרף את המדידות מחצי הכדור הדרומי, הפחות מעויר, ומתחנות בים, ממוצע ההטייה הכולל של תחנות אלו יקטן. לכן, המסקנה היא כי יש להחיל הטיה מזערית כלפי מטה בתחנות באזורים מתעיירים. עכשיו קלטתם? בגלל שתחנות רבות נמצאות באזורים לא מעוירים, אין צורך לבצע תיקון כלפי מטה באזורים מעוירים. יתר על־כן, הטיעון לגבי הצמצום שיוצרים האזורים המעוירים בפחות בהיקף ההטייה הגלובלית מפוקפק כשלעצמו, שהרי רוב מכריע של התחנות דווקא כן שאוב מאזורים מעוירים במערב, ובמיוחד מארצות־הברית. לא יאומן כי יתוחמן כבר אמרתי? על מאמר זה בן שלושה עמודים מפוקפקים נשענה התאוריה. לא מפתיע לגלות את התגובות הפראיות של חוקרי היחידה לחקר האקלים (CRU) באוניברסיטת מזרח אנגליה במכתבים לגילויים ההולכים ותוכפים של הממצאים המפוקפקים של ג'ונס ואחרים. התיאוריה נשענה גם על מחקר נוסף, מפורסם פחות, שעליו נשען הדוח הבינממשלתי היה זה של איסטרלינג ואחרים. אחד הטיעונים הידועים בקשר ל"איי חום עירוניים" הוא שהם אחראים לקיטון שנצפה בפערי הטמפרטורה בין יום ללילה (פי"ל). קיטון זה נובע מכך שבעיר החום יורד בלילה במתינות רבה הרבה יותר. ידוע גם כי עיקר ההתחממות הגלובלית שנמדדה במאה העשרים הייתה של טמפרטורת הלילה: הטמפרטורה ביום עלתה אך במעט, ואילו טמפרטורת הלילה עלתה במידה ניכרת. ברור כי הסבר המעגן את הקיטון בפי"ל בעיור הגובר סביב תחנות המדידה לא היה יכול להתקבל על דעתם של המבקשים להוכיח כי יש התחממות גלובלית משמעותית, וכדי להפריך הסבר זה נוצר מאמרם של איסטרלינג ואחרים. שיטתם של איסטרלינג ואחרים הייתה לחלק את תחנות המדידה ברחבי העולם לתחנות "עירוניות" ו"לא עירוניות" והשוואה בין מגמות הצטמצמות פי"ל בין השניים. זו הייתה גם ה'עבירה' הראשונה של איסטרלינג ואחרים. נתוני התחנות בהם השתמש המחקר מחלקים את התחנות לשני סוגים: "כפריות" ו"עירוניות." תחנה כפרית היא תחנה באזור כפרי או לא מיושב; ואילו תחנה עירונית נמצאת בעיר. איסטרלינג ואחרים נקטו על דעת עצמם שיטת חלוקה אחרת: הם חילקו את התחנות לשלושה סוגים: כאלו עם אוכלוסיה של עד 9,000 תושבים נחשבה כפרית, עם אוכלוסיה עד 50,000 ל"לא עירונית" ואילו תחנות באזור עם יותר מ-50,000 תושבים נחשבה "עירונית." באופן טבעי, היכולת למיין עיירה ובה 45,000 תושבים כ"לא עירונית" תרמה הרבה לאיון השפעת "איי החום העירוניים." אם התחנה נמצאת בעיר, אך לעיר קוראים "לא עיר," קל להבין כי התוצאה שתושג מההשוואה תהיה מעוותת. יתר על־כן, ידוע כי השפעת "איי החום העירוניים" אינה לינארית. השפעת העיור גדלה בקצב מהיר בתחילה, אך קצב הגידול מצטמצם במידה ניכרת כשהאוכלוסיה גדלה מעבר ל-30,000 איש. קרל ואחרים הראו כי השפעת העיור ניכרת כבר כשהעיירה מונה 10,000 תושבים. במלים אחרות, ההבדל בהשפעת "אי החום העירוני" בעיירה של 45,000 תושבים לעומת עיר של 500,000 תושבים הוא קטן יחסית להבדל בין אזור כפרי ממש לאזור של עיר קטנה. איסטרלינג ואחרים לא הסתפקו במיון המשונה הזה, הם גם היטו את הנתונים באופנים נוספים. הדוגמה הבולטת ביותר היא שבתחנות רבות המספר המצוין של תושבים במקום בו מוצבת התחנה היה מוטה באופן חריף כלפי מטה. ערים בנות למעלה ממאה אלף תושבים הפכו לכפרים קטנים, ועיירות הפכו לשממה כפרית. הניסיון למחוק את "איי החום העירוניים"—כל כמה שהסימוכין לו היו דלים—היה מוצלח למדי. בניגוד למקל ההוקי, שעורר תרעומת מחקרית נרחבת, "איי החום העירוניים" עוררו מהומה פחותה. עם זאת, ההכחשה המוחלטת שלהם נראתה ביזארית אפילו לחבריהם של ג'ונס ואיסטרלינג. קווין טרנברת', אחד מעורכיו הראשיים של דוח הוועדה הבינממשלתית, העיר לג'ונס: טרנברת' הציע להכיר בקיומם, אך לציין כי איי החום אינם תורמים למגמות התחממות, משום שהשפעות העיור לא השתנו משמעותית לאורך זמן, כפי שאפשר ללמוד מהמתרחש בערים כמו לונדון ו־ווינה. מאוחר יותר הכיר בכך גם ג'ונס ואימץ את הטיעון של טרנברת', בהצביעו על־כך שהשפעת אי החום העירוני בלונדון לא השתנתה מאז שנת 1900. הנתון הזה אינו מפתיע, כמובן, בהתחשב בכך שלונדון הייתה עיר של מליוני בני אדם גם בשנת 1900. סיכום זה יצא קצת-הרבה ארוך מדי, אבל הנקודה העיקרית הובהרה, אני מקווה. חוקרי אקלים העלו תאוריה לפיה הגורם היחידי שיש לו השפעה ממשית על התחממות או התקררות הוא ריכוז הפחמן הדו־חמצני באטמוספרה, זאת אף שריכוזו של הגז באטמוספרה הוא זניח (0.028 אחוז). יתר על־כן, הטענה שאומצה היא כי עליית ריכוז הפחמן הדו־חמצני כתוצאה משריפת דלקים על־ידי האדם (0.005 אחוז) היא הגורם העיקרי להתחממות שנמדדה במחצית השנייה של המאה העשרים. כדי לחזק את התאוריה הזו, שקיומה התבסס על דגמים ממוחשבים, נדרשה תמיכה מדעית באמצעות ממצאים משכנעים המראים קיומו של קשר סיבתי בין העליה בריכוז הפחמן הדו־חמצני להתחממות. עדויות כאלו ניתן היה לקבל רק מענפי חקר הנמצאים בראשית דרכם, ובראש ובראשונה פליאו-אקלים—חקר ההיסטוריה של האקלים. לפיכך, הופעל לחץ עצום מצד גורמים פוליטיים, במיוחד באו"ם, על חוקרי אקלים בתחום זה להנפיק עדויות מדעיות משכנעות וחד־משמעיות, שיורו כי ההתחממות במאה העשרים היא ללא תקדים, ונמצאת במתאם הדוק לעליה בריכוז הפחמן הדו־חמצני. קבוצה קטנה של מדענים, שעמדה בראש "הוועד הבינממשלתי לשינוי אקלים" של האו"ם, הצליחה להנפיק עדויות מדעיות משכנעות וחד־משמעיות כאלו: מחקריהם הורו כי ההתחממות במאה העשרים היא ללא תקדים באלף השנים האחרונות. הנפקת עדויות אלו הייתה כרוכה בשבירת כמה אתוסים מדעיים מקובלים, ובמידה של הטעייה. העדויות המדעיות התבססו על קומץ קטן מאוד של מחקרים, שהראו כי תקופות חום וקור שהיו בעבר, והיו מקובלות כממשות על רוב חוקרי האקלים, נעלמו מן העין, ותופעות אקלימיות מוכרות בעידן המודרני, כמו "איי חום עירוניים," נדחו כבלתי משמעותיות לצורכי מדידה. שערוריית "אקלים-גייט" מוקדה בניסיונותיהם של קומץ החוקרים—בראשם מייקל מאן ופיל ג'ונס—לגונן על תקפות מחקריהם נוכח התקפות חוזרות ונשנות על איכותם ותקפותם, לדחוק מן הזירה את רגלי יריביהם, ולהציג את טיעוניהם כבלתי־קבילים ואחרון, וחשוב מכל, בהונאה ובתרמית מודעת שנקטו, כדי להציג טיעונים שלא הצליחו לעמוד בביקורת כאילו עמדו בה. |
||||
רשימת תגובות (11)
נכתב על ידי י.ד.
אנחנו רוצים קורבנות מובאים למדאם גיליוטינה. אנחנו רוצים לינצ'ים ליליים, אנחנו רוצים גילגול בזפת ונוצות. בקצרה אנחנו רוצים סיכום קצת יותר אטרקטיבי מאשר הסיכום הפושר שלך. ועכשיו שתי שאלות שמסקרנות אותי: א. מה קרה בבאג 2000? האם זה עוד דוגמא להיסטריית המונים מהסוג שתיארת כאן? ב. האם יש אצלך מקום לאפשרות של קריסה אקולוגית מקומית או גלובאלית? |
||||
נכתב על ידי אורי רדלר
לגבי באג אלפיים: זו בהחלט דוגמה להיסטריה, אך לא היסטריית המונים. הבהלה הייתה כאן "פונקציונלית" וכוונה בעיקר לגרום למנהלי מערכות להוציא כסף. לגבי קריסה אקולוגית מקומית או גלובלית: זו בהחלט אפשרות, היא רק לא קשורה אלינו ולא בשליטתנו. |
||||
נכתב על ידי י.ד.
למשל האיום של בהמה דקה (במיוחד עיזים) עם שטחי הצמחיה במזרח התיכון. |
||||
נכתב על ידי אורי רדלר
אפשר ששינויי אקלים קשורים גם בייעור ובהורקה שההתיישבות בישראל הביאה. אפשר שבירוא יערות אירופה חולל שינוי. כל פעולה עשויה להיות שינוי. מה המסקנה מכך? |
||||
נכתב על ידי משה
בתור מי שדעתו עדיין לא נקבעה, עולה הרושם שאתה משתמש לעתים (אך לא תמיד) בטיעונים מעט-דמגוגיים. דוגמה אחת למשל היא הקביעה שלך (בסיכום) כי "...ריכוזו של הגז באטמוספרה הוא זניח (0.028 אחוז)". לערכו המוחלט של האחוז אין בהכרח משמעות עדיפה על הגידול בערכו של האחוז הזה; ואם האחוז גדל פי שניים, כלומר עדיין נשאר זניח כדבריך, אין הדבר אומר שהגידול חסר משמעות (לפחות לא בליווי הסברים נוספים). |
||||
נכתב על ידי dugmanegdit
שני דברים - א. דבר ידוע הוא שתוספת ספיגת החום של CO2 יורדת עם עליית הריכוז לפי סקאלה לוגריתמית. לפיכך, הכפלת הריכוז לא אמורה לשנות משמעותית את הטמפרטורות. ב. דבר ידוע הוא שהיו על כדורנו תקופות שבהן ריכוז ה-CO2 היה גבוה פי כמה מזה הקיים היום והטמפרטורות היו זהות לטמפרטורה היום. בנוסף, כאשר בוחנים את עליית הטמפרטורות לעומת ריכוזי CO2 בסקאלה הפרה-היסטורית מסתבר שעלית הטמפרטורות לוותה לאחר זמן מסויים בעליה בריכוזי CO2 לאחר כמה מאות שנים ולא להיפך. אנו יודעים שעליה בטמפרטורות יכולה להעלות את ריכוז ה-CO2 באטמוספירה, ומסתבר שזה מה שאכן התרחש על פני כדור הארץ לאורך השנים. יש שתי מסקנות מהנ"ל - א. עליית ריכוז ה-CO2 באטמוספירה אינו יכול להגדיל לבדו באופן משמעותי על הטמפרטורה בשל הדעיכה המהירה בספיגת החום עם עליית הריכוז, ב. התרומה האנושית לעלית ריכוזי ה-CO2 לא ברורה (בעיקר כי לא ברור מה זמן מחצית החיים של CO2 באטמוספירה!), אולם ברור שלעליית הטמפרטורה במאתיים השנים האחרונות תרומה לא מבוטלת לעליה בריכוזים, כך שתרומת האדם הופכת להיות שולית אף יותר. |
||||
נכתב על ידי אורי רדלר
משה, אתה צודק כשאתה מציין כי עליית אחוז הפחמן הדו־חמצני, אף שהיא זניחה בהקשר הכולל של הגזים באטמוספרה, אין משמעותה שהעלייה אינה מחוללת שינוי משמעותי. היא בהחלט יכולה להיות שינוי משמעותי, והיא אף יכולה להיות השינוי המשמעותי ביותר או, אולי, אפילו היחידי שיש לו משמעות. אין לפסול אפשרות כזו, כל כמה שהיא נראית (לי, ואני חושב שגם לאחרים) לא סבירה. הנקודה שביקשתי להדגיש (וכך עשיתי בחלק הראשון היא כי התאוריה מבקשת לאכוף על מערכת מורכבת מאוד, עם היזונים חוזרים לא צפויים וקשים מאוד לחיזוי, תסריט לינארי פשוט. בלי קשר לאפשרות נכונותו, פסולה ההנחה כי (ואני מצטט את עצמי):
ואני ממשיך:
למעשה, מרגע שזו ההנחה, לכל התאוריה אין שום משמעות, כי היא כוללת אלמנט מרכזי מאוד של כשל "הנחת הטעון הוכחה." הבעיה אינה עם עצם ההנחה הלגיטימית שלפחמן דו־חמצני יש השפעה על ההתחממות, אלא עם ההנחה הלא לגיטימית שרק לפחמן דו-חמצני יש השפעה על ההתחממות. כשאתה מניח הנחה כזו, אתה עתיד כמעט בוודאות לקבל את התוצאה המבוקשת. לדוגמה, נניח שיש לנו תקופה א' בה ריכוז הפד"ח עולה והטמפרטורה עולה, תקופה ב' בה ריכוז הפד"ח יורד והטמפרטורה עולה, ותקופה ג' בה ריכוז הפד"ח עולה והטמפרטורה יורדת. אם מניחים כי הגורם היחידי היכול לגרום לעליית הטמפרטורה הוא הפד"ח, המודל יכול להניח כי תקופה א' מאשרת את הנחת המחקר, תקופה ב' היא אנומליה הנובעת מתופעות טבעיות ולכן אפשר להתעלם ממנה, ואילו תקופה ג' היא סוג של מקרה בו ההתחממות מחוללת שינוי המוביל להתקררות, ובכך מאושרת שוב הנחת המחקר שלנו. עבור רוב החוקרים, אם התוצאות סותרות את המודל, האפשרות לוותר על המודל אינה יישימה ולכן כל סתירה מוסברת או באפקט לא חזוי המאשר את המודל, או באפקט לא חזוי אך זמני שאינו שייך למודל. כך או כך, כל התופעות הסותרות אותו נדחות. הדבר שהיה חשוב לי להדגיש הוא שאקלים הוא התרחשות מורכבת ומחקרים המצביעים על כך שהספיגה הטבעית של פחמן דו-חמצני עולה (בניגוד לתחזיות) ושהרגישות של המערכת האקלימית לשינויים הרבה פחות גדולה מששוער מצביעים על מידת המורכבות של התהליכים. החוקרים כאן פשוט חרגו במידה ניכרת מהמנדט שניתן לתת למודלים. |
||||
נכתב על ידי איש התרנגולת האיום
עוד לא חקרתי לעומקו של הנושא, אבל פיטר סינקלייר פרסם סרטון הנוגד את הטענות של אנתוני ווטס לפיהן מרבית תחנות המדידה בארה"ב מוטות באופן שלא ניתן להפיק מהן אינפורמציה. בסרטון הוא מראה שהמדידות ממכלול התחנות מניבות נתונים דומים מאוד לאלו המתקבלים מתחנות הנבחרו בקפידה ככשירות ע"י ווטס. (החומר הרלוונטי הוא ב: 6~4) http://www.youtube.com/watch?v=P_0-gX7aUKk מישהו מכיר את הסיפור לעומקו? |
||||
נכתב על ידי אורי רדלר
קצת רקע בנושא. הווידאו הזה היה נושא לסיפור של זכויות יוצרים מסוים (כפי שניתן לראות כאן). לפי וואטס, הליבה של הטיעון - הטענה כי השוואה של התחנות שוואטס אמר שהן תקינות - והממוצע הכולל של הטמפרטורה בעייתית מכמה בחינות: א) היא השתמשה בנתונים מיושנים שלו ולא בנתונים העדכניים. ב) הנתונים של הממוצע הכולל היו נתונים שעברו התאמה והומוגניזציה (כלומר, מיצעו בין תחנות באזור מסוים). כל זה בצד, מה שמעניין בעיני במיוחד הוא הבלבול: וואטס כלל אינו מעלה כאן טענה לגבי איי החום העירוניים, ולכן בהפרכת טענותיו אין שום טענת נגד לכך. וואטס ערך באתר הבוחן את תחנות המדידה בדיקה של מידת האמינות של תחנות מדידה בארצות-הברית באופן כולל (הוא והמתנדבים שחברו לו בדקו עד עכשיו 1003 מתוך 1221 תחנות במדגם האיכותי ברשת USHCN). התוצאות של וואטס מצביעות על כך שהמדידה מבוצעת רע ובאופן לא אמין - אבל הדבר אינו מוכיח או מפריך את הסוגיה של "איי חום עירוניים" - כלומר, לא רלוונטי לטענה שהעיור גורם לעליה מסוימת בטמפרטורה הנמדדת. והסרט, למעוניינים: |
||||
נכתב על ידי dugmanegdit
הטענה שעולה מהמאמר שאליו מתייחס הסרטון היא שאין הבדל כאשר האלגוריתם ההומוגניזציה מופעל על נתונים מכל התחנות לעומת מה שקורה כשהוא מופעל על נתונים מהתחנות הטובות ביותר. צריך לשאול את עצמנו שאלה פשוטה - מה סביר יותר כאן? האם סביר יותר ש: א. יש שגיאה במדידות שביצעו ווטס וצוותו (מדידות שתועדו וכו'). ב. ההומוגניזציה הצליחה להחליק החוצה את כל הבעיות במדידה. ג. העובדה שהתקבלו תוצאות דומות נובעת מהאלגוריתם עצמו בלי כל קשר למדידה. אפשרות א' קיימת כמובן, אלא שעצם ההתעלמות ממנה במאמר ההוא מראה שלאפשרות זו סבירות נמוכה (הכי קל לבדוק את שיטות המדידה ולטעון שפישלו שם). לכן נותרו רק שתי האחרונות. יש לי שלוש סיבות טובות להאמין שמדובר באפשרות ג'; 1. ווטס עצמו מתייחס לטענה ומראה שבתחנות מדידה שונות האלגוריתם לא מצליח להחליק החוצה את השינוי בתנאי הסביבה. 2. אחד הדברים שראוי לעשות במאמרים שמדגימים כאלה דברים הוא לבדוק מה עושה האלגוריתם על בחירות מקריות של מדידות. החוקרים לא עשו זאת וזה מאוד תמוה. והעניין הבעייתי מכל שמדגיש את הבעייתיות ב-2- 3. נניח שהאלגוריתם עובד נהדר. אם יש 1200 תחנות מדידה שמפוזרות באופן די אחיד על השטח היבשתי של ארה"ב (כ-7.5 מליון קמ"ר) הרי שהמרחק הממוצע בין שתי תחנות יהיה קטן או שווה ל-45 ק"מ. אם ניקח תת קבוצה של 70 תחנות, אפילו אם היא מפוזרת אחיד, נקבל מרחק ממוצע של 185 ק"מ לכל היותר. ההפרש הזה בין המרחקים צריך לבוא לידי ביטוי בהפרשי טמפרטורות בין מקומות, קרי - אפילו אם האלגורית מדוייק מאין כמותו, היינו צריכים לצפות לכך שיהיו פערים מסויימים בין הממוצעים כי גודל המדגם השתנה. העובדה שלא רואים כמעט שום הבדל היא חשודה מאין כמותה! |
||||
נכתב על ידי איש התרנגולת האיום
סעיפים 1 ו 2 נשמעים הגיוניים, אבל עם 3 יש לי בעיה. יש שוני מסוים בין הדגימות (5:45 בסרטון), הוא אמנם קטן ביחס לשנתות מעלת הפרנהייט של ציר Y, אבל הוא שם. אם אני מבין אותך נכון, אתה טוען שהוא קטן מדי. האם חשבת, אפילו חישוב גס, את השוני הצפוי שם ביחס לשוני במרחק הממוצע בין שני המקרים (1200 דגימות לעומת 70)? אגב, המרחקים יוצאים לי כפולים משלך (90 ק"מ לעומת 370), המרחק אמור להיות פעמיים הרדיוס, לא? |
||||
כל הזכויות שמורות לאורי רדלר
