חלק ב': אקלים-גייט, מקל ההוקי והטריק |
||||
|
||||
 |
||||
|
מקל ההוקי
כל הבעיות באו על פתרונן בדוח "הוועדה הבינממשלתית לשינוי אקלימי" (IPCC) של האו"ם לשנת 2001. אופן פתרון הבעיות בדוח הפך לסלע המחלוקת הבולט ביותר בין התומכים והמפקפקים בתיאוריה שההתחממות הגלובלית היא מעשה ידי אדם, ולנושא החשוב ביותר בתכתובת הדואר האלקטרוני והמסמכים שנחשפו באחרונה. הפתרון הראשון היה "מקל ההוקי" הנודע. בעמוד 134 של הדוח הופיעו שני איורים מרשימים: 
ניתן לראות את האיורים בגודל מחמיא יותר כאן וכאן. האיור הראשון רכש לו פרסום רב: הוא הופיע על כריכת "תקציר לקובעי מדיניות" של הדוח והפך לסמל ההתחממות הפראית שהתחוללה בסוף המאה העשרים ולדגלם של המזהירים כי יש לנקוט פעולה דחופה ומידית כדי לעצרה. על בסיס מחקריהם של שלושה חוקרים—מייקל מאן, פיל ג'ונס וקית' בריפה—הראו התרשימים מצב מרעיש ומעורר דאגה. "התחממות ימי־הביניים" כלל לא הייתה בדוח. גם "עידן הקרח הקטן" נעלם. העולם, מסתבר, התקרר לו לאטו באלף השנים האחרונות, עד להתפרצות מעוררת דאגה בתחילת המאה העשרים, ירידה קלה באמצע, ואחר כך זינוק מעורר פלצות כלפי מעלה. המסקנות היו ברורות: העליה בריכוז הפחמן הדו־חמצני בעקבות פליטות מעשה ידי־אדם היא הגורם לזינוק המדאיג כלפי מעלה של הטמפרטורות. הזינוק המדאיג והיעלמותם של "התחממות ימי־הביניים" ו"עידן הקרח הקטן" היו מפתיעים למדי, שכן הזינוק לא ניכר בדוחות קודמים, ואילו האחרונים דווקא הופיעו בו. דוגמה טיפוסית לדיעה הרווחת ניתן למצוא גם בנתוני ליבות הקרח של שירות מזג האוויר האמריקני (NOAA): 
בתרשים זה (נתוני המקור כאן; עותק גדול יותר כאן) קל לראות כי "חום ימי־הביניים" כמו גם "עידן הקרח הקטן" היו תופעה ממשית מאוד בנתוני מחקרים קודמים, ולא רעיון מעורפל, מפוקפק ובלתי־מקובל. יתר על־כן, הרעיון היה מקובל גם על הדוגלים בהתחממות מעשה ידי־אדם. שנתיים לפני חתימת דוח הוועדה הבינממשלתית, במאמר משותף של חוקרים מבריטניה, שוויץ, רוסיה ושוודיה, גרסו בריפה ואחרים כי "התחממות ימי־הביניים" ו"עידן הקרח הקטן" דווקא התקיימו, אם כי באופן מקיף וגלובלי פחות משגרסו קודם. חשוב מזה, הנתונים שליקט בריפה הצביעו על ירידה ברורה בעובי טבעות העצים—סימן להתקררות—שעה שהטמפרטורות הנמדדות הצביעו דווקא על התחממות: 
ברור היה כי נתון זה אינו מחזק את ההשערה שההתחממות הגלובלית נובעת מפעילות אנושית אלא דווקא מחליש אותה. בריפה ואחרים העלו אפשרויות שונות לסתירה, אך ברור היה כי גם עם הסבר משכנע, הטיעון בכללו אינו מתחזק. בספטמבר 1999, ערב סיכום תכני דוח 2001 של IPCC, עמד כריס פולנד מהמרכז לחיזוי מזג האוויר של בריטניה (Met Office) על פוטנציאל ההיזק של הירידה באחד המכתבים שנחשפו: בריפה, שמחקריו הם שפגעו בתמונה הנאה שתוכננה לתקציר קובעי המדיניות, הגיב בהערה זהירה, מבוהלת משהו, על מידת היהירות של מאן, "שחושב שהנתונים שלו הם הטובים ביותר" וסיכם בהערה מפוכחת:
מייקל מאן הגיב בחופזה. כמובן שנכלול את הנתונים של קית' בריפה בתרשים, ריצה את עמיתו הזועף, אבל: ההדגשה היא שלי. מאן המשיך:
ספקות הם דבר רע, וג'ונס, כך מספר מכתב אחר, העביר למאן (שריכז את המידע לפרק) תרשים מתוקן של זה שהיה במאמר של בריפה מ-1998. אך בריפה עדיין חש לא בנוח וכתב למאן: מאן השיב בנימה ערמומית במקצת: במלים אחרות, מאן הציע לתקן את הנתונים של בריפה בהתאם למדידות טמפרטורה, כך שהם יפגינו התחממות גדולה יותר מזו שהייתה ניכרת לפי הנתונים עצמם. בריפה שלח את נתוניו המתוקנים, אך אלו לא היו משביעי רצון: הם עדיין כללו את "עידן הקרח הקטן," והמאה התשע עשרה הייתה חמה מדי. גרוע מכל, נתוני בריפה הצביעו על התחממות בולטת עד שנות השלושים של המאה העשרים, אחר־כך ירידה בולטת עד אמצע שנות השבעים, ועליה זוטא מסוף שנות השבעים ואילך. במלים אחרות, נתוני טבעות העצים של בריפה עלו בקנה אחד עם נתוני הטמפרטורה המוכרים, אך לא עם התיאוריה שמאן רצה לקדם. נתוניו המעודכנים של בריפה נכללו במכתב ולכן ניתן להביאם כאן: 
תוכלו לראות אותם באיכות טובה יותר כאן. בתרשים ניתן לראות בברור כי התקופה החמה ביותר הייתה בשנות השלושים, ומשנות הארבעים ואילך הייתה ירידה עד שנת 1978. הנתונים האלו מתאימים להתפתחות העלייה והירידה המקובלת של טמפרטורות במאה העשרים. טים אוסבורן, אחד מהשותפים למאמר של בריפה ומי ששלח את הנתונים של בריפה למאן, לא היה מרוצה: מאן השיב בנימה סתומה: השלב הבא הגיע במהרה, במכתב בנובמבר 1999 הכריז פיל ג'ונס בהתרגשות: הגרף שהכין ג'ונס הוצג בשער הדיווח על מצב האקלים הגלובלי לשנת 1999 של הארגון המטאורולוגי העולמי (WMO) של האו"ם. 
גרסה גדולה יותר של התרשים ניתן לראות כאן. מהאיור קל להבין מה היה ה'טריק' וכיצד הוא שינה את התוצאות: במקום שהעקומות בתרשים תצבענה כלפי מטה, כולן נשאו את ראשיהן מעלה והצביעו על התחממות מרשימה. התוצאות של המחקרים שונו בתקופה הקריטית מאז 1980 (ועבור המחקר של בריפה, מאז 1960): במקום התוצאות שהתקבלו מטבעות העצים, ליבות הקרח, וכו' הוצגו נתוני מדידת טמפרטורה. הדברים אינם נשמעים כה חמורים, אך במונחים של מחקר מדעי וחקירה מדעי הייתה זו פעולה הגובלת בזיוף—עבירה חמורה על כללי האתיקה המדעית, שג'ונס הפליל בה גם את עצמו וגם את מאן. בדוח "הוועדה הבינממשלתית לשינוי אקלימי" (IPCC) של האו"ם לשנת 2001 לא הופיע האיור המוצג לעיל. האיור שהוצג במקומו (ראו לעיל) נקט גישה שונה: העקומה המסוכנת של בריפה נקטמה בשנת 1960 והעקומות הלא מבטיחות של המחקרים האחרים נקטמו ב-1980. הפרשה בכללה הציבה את מאן, ג'ונס—שניים ממובילי דוחות הוועדה—בעמדה בעייתית מאוד. מחד, "מקל ההוקי" היה ההדגמה החשובה והמרכזית ביותר להתחממות ללא תקדים במאה העשרים. הוא כיכב ב"אמת מטרידה" של אל גור, והיה לסמלה של ההתחממות הגלובלית. מאידך, היו קשיים ניכרים בביסוסו המחקרי. עקב אכילס בולט של התאוריה היה היותה מבוססת על מספר מצומצם מאוד של מחקרים. בדוח של שנת 2001 הוצגו תרשימי "מקל ההוקי" בהתבסס על מחקריהם של מאן, ג'ונס ובריפה. זו הייתה בחירה בעייתית מלכתחילה. דוח הוועדה הבינממשלתית נועד לשמש סיכום כולל ותמונת מצב של המחקר בתחום האקלים. הוא נועד להציג את הזרם המרכזי במחקר, את ההסכמה הכללית הרווחת. לא הייתה זו בימה להצגת מחקרים חדשניים, פורצי דרך ומשני מוסכמות. מאן וג'ונס מחו במחי יד כמה מוסכמות רווחות במחקר, ועשו זאת תוך כיפוף ניכר של הכללים המקובלים במחקר המדעי. אבל זו הייתה רק תחילתו של הסיפור. דרכן של תיאוריות חדשות, ובמיוחד כאלו הניצבות במרכז תשומת הלב בתחום חקר מסוים, שהן זוכות תוך זמן קצר לאישור וחיזוק מאת חוקרים אחרים. מאן וג'ונס היו משוכנעים כי "ניכרים דברי אמת" ואף שהיטו את הנתונים בתחילה, לא תרחק העת וחוקרים רבים אחרים יבואו ויבטנו את דפנות התאוריה החדשה. מה שקרה היה בדיוק להיפך: במקום חיזוקים מחוקרים אחרים, באה שתיקה כללית. בתוך השתיקה, החלו חוקרים מחוץ לתחום לכרסם אט-אט את קצותיה של התאוריה. את הנזק החמור ביותר לתאוריה גרם סטיב מקינטייר, בעל האתר קליימט-אודיט. מקינטייר, סטטיסטיקאי בפנסיה, ערער בסבלנות ובדקדקנות של סטטיסטיקאי את פרטי התאוריה. התכתובת שהודלפה משקפת את הלחץ העצום שהציבה החקירה המתמשכת של מקינטייר ועמיתיו (ובמיוחד מקיטריק) על מאן וג'ונס. לא היה גבול לזעמם על ה"חוצפה" של מקינטייר, מקיטריק (כלכלן) וסון (אסטרונום) לחדור לתחום בו הם אינם מומחים. תחילה, הלעיזו המתכתבים על־כך שהמערערים על התאוריה לא פרסמו בכתבי־עת עם ביקורת עמיתים (peer review). משפרסמו המערערים גם בכתבי־עת עם ביקורת עמיתים, הושמצו אותם כתבי־עת ומאן וג'ונס השתעשעו בניסיונות להחרימם, לשנות את וועדת העורכים, להדיח עורכים, וכיוצא בזה. משכלו כל הקיצין, הם ניסו להתחמק מבקשות למסור את נתוניהם הגולמיים בהתאם לחוקי חופש המידע בארצות־הברית ובבריטניה. המכתבים חושפים את מאן וג'ונס, כמו גם אחרים, מתדרכים זה את זה כיצד להתחמק ממסירת מידע, ומורים זה לזה למחוק מידע כדי לא לגלותו. קל להבין את הלחץ העצום, הממעך עד להשחית, בו היו נתונים מאן, ג'ונס ועמיתיהם. לא הייתה להם דרך חזרה מהתאוריה, והתאוריה לא עבדה. כמו מהמרים, הם היו חייבים להמשיך ולהכפיל את ההימור, חייבים להמשיך ולרמות. המכתבים מספקים תמונה ברורה של ניסיונות ההטעיה, העיוות והרמייה שנועדו לשמר את תאוריית "מקל ההוקי," אך העדות המפלילה ביותר ניתנה דווקא בגלוי. ב-2004, ארבע שנים אחרי חתימת דוח 2001, כאשר פרסם מאן מאמר באתר הבית שלו (realclimate) כדי להפריך את המיתוסים השגויים ביחס ל"מקל ההוקי". המיתוס הראשון שבא מאן להפריך היה הטיעון ששחזור הטמפרטורות הידוע בשם "מקל ההוקי" מבוסס באופן בלעדי על שני פרסומים של מאן: מאן מפנה כאן לתרשים הכולל 12 שחזורים כאלו ולמחקר עדכני. אלא שהמחקר העדכני הוא מחקר בהשתתפות מאן ובחינה של השחזורים מעלה כי רק שלושה מהם אינם מחקרים בהשתתפות מאן, ג'ונס או בריפה. זאת ועוד, מחקר מעט יותר עדכני של אחד משלושת התומכים בתאוריה דווקא אינו תומך בתאוריה, ושני האחרים מתבססים על נתוניהם של מאן וג'ונס ואינם עוסקים בשיחזור כלל כי אם בניסיון לבודד את גזי החממה כגורם המשפיע המרכזי על ההתחממות. גם מאן הבין זאת. במובנים מסויימים, ניתן היה להבחין כי הוא חש רגשות חמים מעט יותר כלפי "חום ימי הביניים" ו"עידן הקרח הקטן" ששבו וצפו בכל המחקרים הנוספים שנעשו. הם היו מצומצמים יותר מבעבר, אך וודאי שלא נעלמו כמו אצל ג'ונס ומאן. ומאן היה חייב גם לשקר. בהערות למאמר מנפץ המיתוסים שלו שאל אחד הכותבים בזהירות לפשר 'חילוקי הדיעות' בין השחזורים אחרי שנת 1980. "אחרי שנה זו," העיר אחד השואלים, "תיעוד הטמפרטורות הנמדדות סוטה לחלוטין מתיעוד מחקרי הפרוקסי ועד סוף המאה יש לנו טיפוס של 0.3 מעלות מעבר לפרוקסי." מאן חולק על דעתו: מאן משקר כאן באופן בוטה. הוא יודע היטב כי כל המחקרים שהתמשכו עד לשנת 2000 דווקא הצביעו על־ירידה. לא לחינם היה צורך להסתיר אותה. לא סתם נקטם מחקרו של בריפה בשנת 1960 ולא לשווא נקטמו מחקריהם של ג'ונס ומאן בשנת 1980. והשואל ממשיך ומקשה: "בלי קשר לסיבה לפער [בין השחזורים למדידות הטמפרטורה], נדמה שמשתמע מהדברים שהנוהג של השתלת תיעוד הטמפרטורות לתיעוד מחקר פרוקסי—כפי שאני סבור שנעשה במקרה של 'מקל ההוקי'—הוא מפוקפק, בלשון המעטה." מייקל מאן הנזעם השיב: פעם נוספת, שקר בוטה, שמידת שקריותו נחשפה באמצעות התכתובת המודלפת. זה בדיוק היה ה'טריק' שנקט מאן ואימץ ג'ונס. יש משהו מעורר הערצה בתעוזה של מאן לקחת מוסכמות מחקריות מקובלות ולנתץ אותן באבחת כמה מחקרים מתחום חקר עוברי ולא בשל כמו פליאו-אקלים. התעוזה מעוררת הערצה, אך גם בעתה: כיצד הפכו קומץ מחקרים חדשניים ומפוקפקים לאבן הראשה של תאוריה המדריכה שינויי מדיניות קיצוניים הנוגעים לחיי כל אחד מאיתנו? התאוריה הבסיסית שביסוד התנועה העצומה ל"עצירת ההתחממות" היא הטענה כי הפחמן הדו־חמצני הוא הגורם המניע היחידי בהתחממות הגלובלית. כיצד נדחו ערעורים על התאוריה באופן כה החלטי כאשר האסמכתא הממשית היחידה—מחוץ למודלים ממוחשבים—היא תאוריה שהתמיכה לה כה קלושה? סופו של דבר, עם זאת, בתחילתו. בעייתו העיקרית של "מקל ההוקי" של מאן ושותפיו הייתה שהוא היה פשוט לא נכון. לא רק שהוא נדחה על־ידי עשרות מחקרים של עדויות פלאו-אקלימיות מכל יבשות העולם (ראו מפה של כמה עשרות מחקרים בנושא), אפילו חברי "קבוצת ההוקי"—השם שאימצה חבורת מאן לעצמה—החלו מפקפקים ביכולתם לגונן על הגביע הקדוש של ההתחממות. אפילו מאן עצמו נאלץ לוותר חלקית. הוא אמנם מכנה את "חום ימי־הביניים" בשם "אנומלית ימי־הביניים," אך השורה התחתונה היא השורה התחתונה. |
||||
כל הזכויות שמורות לאורי רדלר
