תנו לכסף לנצח
 


חמאס באמת ניצח. כפי שנטען בחלק הראשון של מאמר זה, חמאס וכמוהו גם אש"ף, אינם נאבקים באמת למען הקמת מדינה פלסטינית, שכן הקמת מדינה כזו תהיה אסון כלכלי לאליטה השלטת ולבני חסותה. המאבק הפלסטיני מכוון, במקום, לשמר את השלטון, אורח החיים וההכנסות הנובעים מעצם המשך המאבק. המשאבים וההון מוקצים לייצור יהודים מתים, שכן זה המוצר המשתלם ביותר עבור האליטה הקיימת ועבור נתמכיה. הדרך היחידה לשנות את המצב הזה היא ליצור מוצרים חדשים ומשתלמים יותר, שיפגעו בשלטון האליטה הקיימת.

צוק איתן, הערכת מצב. יצירתו של עילם ש' בן השש


עובדות היסוד
חמש עובדות יסוד תוחמות את גבולות הגזרה בהם יכולה ישראל לפעול לשינוי מהותי בסכסוך בינה לבין הפלסטינים ולמדינות ערב.
• ישראל היא מדינה קטנה: ישראל אינה מדינה זעירה, אך היא קטנה יחסית. הכלל המקובל במדיניות חוץ וביטחון הוא, כלשון המימרה הלטינית: מה שמותר ליופיטר, אסור על הפר. לארצות־הברית מותר לעשות הכל; לרוסיה מותר לעשות הכל; לישראל, לא.
ישראל אינה שולטת בשטחים: ישראל אינה שולטת פיזית בשטחי הגדה ועזה, מה שמגביל במידה ניכרת את יכולתה ליישם מדיניות כרצונה. לא בטוח שזה רע, אך זו בוודאי מגבלה.
• ישראל אינה יכולה לחזור בה: ישראל אינה יכולה לחזור בה מהסכמים, ואינה יכולה לשוב ולכבוש באופן קבוע שטחים. מה שנעשה, נעשה.
• ישראל אינה יכולה להפוך לא דמוקרטית: ישראל אינה יכולה לנקוט בדרכים המקובלות אצל שכניה ואצל ארגוני טרור. היא מחויבת למגבלות מסוימות, לכיבוד זכויות אדם ולדמוקרטיה.
• ישראל פועלת בתנאים לא סימטריים: ישראלים רבים מקוננים על־כך שישראל נשפטת באופן דקדקני ומחמיר יותר מאומות אחרות בהקשרים דומים, ובוודאי יותר מהפלסטינים מן הצד השני של המתרס. הסיבות לכך שונות — ההבדל הטבעי באופן השיפוט של משטר דמוקרטי ומשטר סמכותני, אנטישמיות אירופית, הפערים בחופש הסיקור, הזדהות עם החלש, וכיוצא בזה — אך התוצאה הסופית היא שישראל צריכה לנהוג דקדקנות וחומרה רבים יותר בצעדיה.

לעצור את הכסף
עובדות היסוד של מצבה של ישראל, ובמיוחד יכולתה לפעול רק באופן עקיף ולא ישיר, מחייבות אותה לפעול באופן פוזיטיבי ולא נגטיבי. כלומר, היא צריכה לא רק למנוע מהצד שכנגד אפשרויות מסוימות, אלא גם לזמן חלופות סבירות לאותן אפשרויות. הנקודה בה פעולה כזו זמינה ביותר היא בתחום הכלכלי.

הרשות הפלסטינית—יותר מכל ממשלה או ממשל בעולם—חיה על כספי תמיכות. הרשות, כך לפי הלמ"ס הפלסטיני מממנת מהכנסות ממסים רק כ-55 אחוז מכלל הוצאותיה. השאר מגיע בעיקר מתמיכה זרה: ארצות־הברית מעניקה תמיכה (ישירות ודרך אונר"א) בהיקף של כ-640 מיליון דולר לשנה, נכון לשנת 2013. האיחוד האירופי, לפי דיווח רשמי שלו, העביר לרש"פ בשש השנים 2007-2012 תמיכה בהיקף של כ-490 מיליון דולר לשנה בממוצע. תמיכה זו היא בשיעור של כ-12 אחוז מהתמ"ג. בישראל, לשם השוואה, הסיוע האמריקני מסתכם בכאחוז אחד מהתמ"ג הישראלי. סכומים אלו אינם כוללים סיוע שאינו עובר בערוצים ממשלתיים או רשמיים ואינם כוללים גם ערבויות להלוואות, כיסוי הלוואות, וכדומה.
  muvlat  
 
הרשות הפלסטינית וחמאס מממנים מחצית מכלל פעילותם מכספי תמיכות ישירים מארצות־הברית ומהאיחוד האירופי. חלק מהכספים מופנים למטרות להן נועדו, כמו חינוך ואוכל, אך התקצוב הזה, במהותו, פשוט מאפשר לרש"פ ולחמאס 'להתגלגל' הלאה במסלול הצבאי-ביורוקרטי הקיים
 
  muvlat  

משמעות נתונים אלו היא שהרשות הפלסטינית וחמאס מממנים מחצית מכלל פעילותם מכספי תמיכות ישירים מארצות־הברית ומהאיחוד האירופי, כשסכום נוסף, בהיקף לא ידוע, מוזרם ממדינות אחרות, ובמיוחד מדינות ערב. חלק מהכספים מופנים למטרות להן נועדו, כמו חינוך ואוכל, אך במהותם הם פשוט מאפשרים לרש"פ ולחמאס 'להתגלגל' הלאה במסלול הצבאי-ביורוקרטי הקיים.

השלב הראשון בשינוי מצבם של הפלסטינים הוא, בפשטות, לקחת את הכסף הזה. כלומר, לנקוט בכל דרך אפשרית כדי למנוע ממנו להגיע לרשות הפלסטינית ולחמאס ולממן אותם.

אפשרות ראשונה היא להפעיל לחץ על ארצות־הברית ועל אירופה לקצץ בתמיכה שהן מעניקות, לבטלה או להפעיל מערך פיקוח משמעותי הרבה יותר על האופן בו משמש הכסף. אחת הדרכים לקדם זאת יכולה להיות גם בקשה חד־צדדית של ישראל להפסיק את הסיוע הצבאי שהיא מקבלת. לעניין זה גם יתרונות נוספים, שאין לזלזל בהם.

ארצות־הברית מעבירה לישראל מדי שנה כ-3 מיליארד דולר בסיוע צבאי (הסיוע האזרחי, הופסק לפני שנים). הסיוע הזה הוא, במובנים רבים, מעין "סובסידיה סיבובית" ליצרניות אמריקניות: הסיוע מועבר לישראל, אך הוא מסומן מראש ('צבוע') וניתן להשתמש בו רק לקניית מוצרים לצורכי צה"ל מחברות בארצות הברית. במקום לסבסד את בואינג, ארצות־הברית מעבירה כסף לישראל, הקונה מוצרים מבואינג. הפסקת הסיוע הזה תועיל לא רק לקידום ההתמודדות עם מימון הרש"פ וחמאס, אלא גם לישראל. היא תגדיל במידה מסוימת את מרחב התמרון הישראלי, תייעל במידה ניכרת את רכישת הנשק והציוד ותשמח אפילו את חסידי הפרימיטיביזם הכלכלי (היינו, מרקנטיליזם), שהרי חלק נכבד מהמוצרים עבור צה"ל יימכרו לו מעתה על־ידי התעשייה המקומית.

על ההשפעה המיידית שיכולה להיות לשינוי בתקצוב הרש"פ וחמאס יכולנו לעמוד במלחמת "צוק איתן," שההדק האמיתי לה לא היה אירוע צבאי כלשהו, אלא חיסול מקורות ההכנסה העצמאיים של חמאס ממיסוי היבוא דרך המנהרות ממצרים ומשבר מימוני ברש"פ, שהובילו לעיכוב או אי־תשלום משכורותיהם של עובדיה בעזה (הם לא עושים שום דבר, הם רק מקבלים משכורת) ושל אנשי חמאס. אנשי חמאס פתחו באש על הכספומטים מהם מושכים עובדי הרשות את משכורותיהם. כשזה לא עזר, הם פנו למלחמה, שלתפישתם תאפשר להם לממן את עצמם (ומכאן הדגש על 'שיקום' עזה).

להביא כסף ממקור אחר
מקור חשוב אחר לפרנסתם של הרש"פ ושל חמאס הוא תשלומי המכס והמע"מ הנגבים עבור הרש"פ על־ידי ישראל ומועברים לידיה. ישראל אינה יכולה להחרים את הכספים הללו, כמובן, אך היא יכולה להעלות קרבן ולהימנע מגבייתם. כלומר, לפטור ממכס ומע"מ מוצרי יבוא פלסטינים. שינוי כזה יוביל להוזלה ניכרת של הייבוא דרך ישראל, וגם יחליש מאוד את המוטיבציה לייבא סחורות בשיטת המנהרות. כדי להזכיר, הכנסות חמאס ממיסוי ההברחות במנהרות הגיעו בשנת 2011 , לפני חסימת ההברחות ממצרים, להיקף של 300-500 מיליון דולר לשנה. אותה שנה היו הכנסות אלו שוות לכחמישית מהתמ"ג ברצועת עזה. אילו היינו ממירים את היחס הזה למונחים ישראלים, היה חמאס שווה ערך לחברה שיש לה הכנסות של כ-200 מיליארד שקל, עם רווחיות גבוהה להפליא.
  muvlat  
 
כדי לבנות בסיס אליטה ובסיס אזרחי שאינו קשור בטבורו לתשלומי הרש"פ וחמאס יש צורך גם בבנייה אקטיבית של בסיס הכנסות שונה. אחת הדרכים לעשות זאת היא לעודד את הייצוא ואת הייצור הפלסטיני
 
  muvlat  

בבת אחת תוכל לישראל להעלות את רמת חייהם של תושבי רצועת עזה והגדה, ובמקביל לקצץ בהכנסות להן זוכים הרש"פ וחמאס. גם יחסי ציבור טובים יהיו כאן, ואף בכך אין נזק. הרש"פ וחמאס יפעלו, כמובן, לקזז את הפסדיהם באמצעות הרחבת מערך גביית דמי־החסות מעסקים ומיבואנים פלסטינים—אך פעולה זו תהיה יעילה הרבה פחות מהעברת כספים שנגבו באופן ישיר, ובוודאי תעמת אותם עם תושבי פלסטין.

אנו בונים פה נמל
ישראל יכולה לעשות עוד. כדי לבנות בסיס אליטה ובסיס אזרחי שאינו קשור בטבורו לתשלומי הרש"פ וחמאס לא די בקיצוץ הכנסותיהם של האחרונים—יש צורך גם בבנייה אקטיבית של בסיס שונה. אחת הדרכים לעשות זאת היא לעודד את הייצוא ואת הייצור הפלסטיני.

דוגמה אחת לכך יכולה להיות בניית נמל קטן, שישמש את העזתים ואת תושבי הגדה לצורך ייצוא ויבוא של מוצרים וסחורות. כדי להתמודד עם ההשתלטות הוודאית של חמאס והרש"פ על נמל כזה, והפיכתו לשלוחה יעילה יותר של גביית מכס ודמי יבוא ויצוא מהפלסטינים, כדאי להקימו דווקא בשטח ישראל—לדוגמה, כמה ק"מ מצפון לרצועת עזה. נמל זה, שהמימון לו יכול לבוא מישראל או מהקצאת חלק מכספי התרומות האמריקניות והאירופיות, צריך להיות 'נמל פיקדון חופשי': הוא צריך להיות חכור רשמית לבעלות פלסטינית (כלומר, 'פיקדון'), ותפעולו צריך להיות חופשי, ללא מיסוי על הייבוא או על הייצוא.

מיקום הנמל בשטח ישראל דווקא יאפשר לה לצמצם, גם אם לא לבטל, את השליטה של הרש"פ ושל חמאס בשערי הייבוא והייצוא. למעט שליטה ביטחונית, בה יש יתרון לנמל בהסדר כזה, ישראל עתידה לספוג הפסדים כספיים מעלויות הניהול של הנמל, שהיא תישא בוודאי בחלק מהן, אך אזרחיה בוודאי שייהנו מזליגת מוצרים מיובאים במחירים נמוכים אל השוק הישראלי. עידוד הייצור הפלסטיני גם יביא לכך שחלק מהמוצרים המיוצאים ייוצאו לישראל ולא לנמלים רחוקים. עבור ישראל זה יתרון נוסף, כי בחלק מהמוצרים ישראל בוודאי תצא נשכרת מחלופה זולה לייבוא מהמזרח הרחוק.

עבור השוק הפלסטיני גלומים בנמל יתרונות שונים. הראשון, והגלוי ביותר לעין, הוא התעסוקה שלה יזכו עובדים בנמל, ובוודאי התעסוקה, היזמות והפיתוח שיהיו בעזה וברש"פ כשיהיו שווקים חיצוניים לתוצרתם. חמאס והרש"פ בוודאי ינסו להתמודד עם ה'סכנה' הזו, מבחינתם, באמצעים חביבים כמו רצח אנשים המייבאים ומייצאים דרך הנמל או ניסיונות להפציצו—אך בכך אין כל חדש. ישראל צריכה רק לדעת שגם היא אחד הנשכרים מעזה ומגדה פורחות. סבלנות.

האופק שמעבר לנמל
את המערך החדש הזה ניתן גם לחזק בדרכים שונות. אין כל סיבה, לדוגמה, לא לבנות כביש גישה ישיר ונוח—מעין מעבר אקס-טריטוריאלי—משטחי הגדה אל הנמל. יכולה להימצא גם תועלת ניכרת מנמל תעופה קטן, שישרת ייבוא וייצוא ואולי גם תיירות. קשה לראות את דיר אל־בלאח הופכת לפאריז של המזרח־התיכון, אבל אין כל סיבה ששורות של אוטובוסי תיירים בטיסות שכר זולות לא יצאו לבית־לחם, חברון או שכיות חמדה אחרות ביהודה ובשומרון.
  muvlat  
 
צריך לבחון את התמונה האסטרטגית במלואה: כל פלסטיני העוסק בתיירות, אינו מועסק במנגנון הרש"פ. כל פלסטיני נוסף שמייצר, אורז, או מוביל מוצרי יבוא ויצוא, הוא פחות פלסטיני בחזית העממית לבזבוז חיי אדם. כל פלסטיני שעובד ומייצר ומתפרנס מעמלו, ירד ממצבת בני־בריתם של הרש"פ וחמאס
 
  muvlat  

לא צריך להסתכל למטה, אלא אל התמונה האסטרטגית: כל פלסטיני העוסק בתיירות, אינו מועסק במנגנון הרש"פ. כל פלסטיני נוסף שמייצר, אורז, או מוביל מוצרי יבוא ויצוא, הוא פחות פלסטיני בחזית העממית לבזבוז חיי אדם. כל פלסטיני שעובר לגור בעיר פלסטינית חדשה או מתפרנס מבנייתה ייטה פחות לשמש פיון במשחקי הטרור. כל פלסטיני שעובד ומייצר ומתפרנס מעמלו, ירד ממצבת בני־בריתם של הרש"פ וחמאס.

מלחמתו של פיאד
עדות לכך שצעדים אלו עשויים להניב תועלת לערעור כוחו של השלטון הקיים ניתן למצוא במאבקו העז של סלאם פיאד, ראש־ממשלת הרשות הפלסטינית, לכונן נתק מובהק ככל האפשר בין הכלכלה הישראלית והפלסטינית. במיוחד נכונים הדבר ביחס למתקפה נגד קניית סחורות מישראל ונגד עבודת פלסטינים מהגדה בישראל ובהתנחלויות. מלחמתו של פיאד מנומקת ברצון לקדם את ההחרמה של תוצרת ישראלית ובניסיון להגביר את עצמאותו של המשק הפלסטיני—אך אלו פתפותי ביצים. המטרה האמיתית היא חיסול חלופות לשלטון הנוכחי.

פיאד הבחין כי אחרי השפל אליו ירדה תעסוקת הפלסטינים מהגדה בישראל (10.7 אחוז מכלל המועסקים בשנת 2004) שבה זו ועלתה ב-33 אחוז, עד לרמה של 14.2 אחוז מכלל המועסקים בשנת 2010. נתון זה עדיין רחוק מימי הזוהר של שנת 2000, בהם יותר מחמישית מכלל העובדים הפלסטינים בגדה הועסקו על־ידי ישראלים, אך בוודאי יש בו עליה משמעותית.

פיאד גם יכול היה להבחין על נקלה בפיתוי הכספי. שכר העבודה בישראל ובהתנחלויות, כהגדרת הלמ"ס הפלסטיני, גבוה בהרבה מהשכר במגזר הפרטי והציבורי בשטחים שבשליטת הפלסטינים: עובד פלסטיני בישראל מרוויח פי שתיים מעובד פלסטיני במגזר הפרטי בשטחי הגדה. ניתן להבחין בכך באופן ברור גם מבחינה גיאוגרפית: בסלפית שליד אריאל ובירושלים גבוה השכר היומי של עובדים פלסטינים בעשרות אחוזים משכרם בשאר חלקי הגדה.

יתר על־כן, הפיתוי הכספי מתעצם. בשנת 2000 היה שכר העבודה בישראל ובהתנחלויות גבוה בכ-65 אחוז מהשכר במגזר הפרטי בשטחים. בשנת 2011 כבר היה הפער 223 אחוז. והנתון הזה אפילו מרמה: בעוד במגזר הציבורי בעזה ובגדה נשמרו פערי השכר בעינם, ללא שינוי (כלומר, הם עלו באותו קצב כמו השכר בעבודה בישראל), במגזר הפרטי הפלסטיני הייתה קריסה: שכר העובדים במגזר הפרטי בעזה היום קטן ב-337 אחוז מהשכר של עובדים פלסטינים בישראל. בגדה, הפער תפח מ-47 אחוז ל-200 אחוז. מאבקו של פיאד היה, לפיכך, מאבק למנוע מן העובדים הפלסטינים לפתח אי־תלות בשלטון הפלסטיני ולחסום את האפשרות לתעסוקה חלופית ומשתלמת יותר.
  muvlat  
 
מאבקו של ראש־הממשלה הפלסטיני פיאד לנתק את הפלסטינים מישראל נועד למנוע מן העובדים הפלסטינים לפתח אי־תלות בשלטון הפלסטיני ולחסום את האפשרות לתעסוקה חלופית ומשתלמת יותר
 
  muvlat  

ההתחרות טובה
אחת מאבני הנגף העיקריות על דרכה של ישראל, בתקופה בה שלטה ישירות בשטחים, הייתה התפישה הכלכלית המוטעית לפיה על ישראל להישמר ממצב בו ערביי פלסטין יתחרו בה. ישראל עודדה עבודת ערבים פלסטינים בישראל, אך לא תרמה—ובמקרים מסוימים, בלמה—את הפיתוח של תעשייה פלסטינית וחקלאות פלסטינית שתתחרה בזו הישראלית. השלטון הישראלי כמו הגביל את אופק הקידום וההתפתחות כך שפלסטיני צעיר בשנות השמונים יכול היה להגר לחו"ל, להפוך למהגר עבודה במדינות המפרץ, לעבוד בעבודת כפיים אצל ישראלים—ואם הוא חפץ בעיסוק אינטלקטואלי, פתוחה בפניו האפשרות להיות מורה ביסודי, מורה בתיכון, או מורה בבית־ספר למורים.

התוצר של שיטה זו היה אוכלוסייה בעלת 'אופק נמוך', שהעיסוקים הפתוחים בפניה נמצאים כמעט כולם במדרגה הנמוכה ביותר בתחום התעסוקה, בלי יכולת להתקדם ולהתפתח. מדיניות זו הולידה את האינתיפאדה הראשונה, את קריסת מודל האופק הנמוך, ואת העברת השליטה בשטחים לידי שלטון פלסטיני שאימץ את הדגם המצרי-ערפאתי.

כדי לאפשר צמיחה של אליטה חדשה ושל תפישות חדשות חייבת ישראל ליצור דגם שונה, שיאפשר לפלסטינים להפוך למתחרים של ממש, עם אפשרויות התפתחות בזירה הכלכלית. ישראל צריכה לקבל את ההתחרות עם מוצרים חקלאיים, מסחר, ייבוא ועבודה זולים יותר. מנקודת מבט כלכלית גרידא אלו התרחשויות הכרחיות ואף מבורכות, שיביאו את השוק הישראלי לעבור למוצרים בעלי ערך מוסף גבוה יותר. אפילו מנקודת מבט מרקנטליסטית-סוציאליסטית, קל להבין את האימפרטיב הכלכלי: מה שלא מיוצר בשטחים, ייוצר בסין. העובדים שלא יבואו מהשטחים, יבואו מאריתריאה.

במובנים מסוימים, ייווצר כאן דגם חדש, שאינו קיים עד כה בעולם הערבי. במקום רודנויות נפט או רודנויות עניות, תיווצר התשתית בפלסטין למדינה העוברת את תהליכי הייצור והבורגניזציה הטיפוסיים, המובילים למדינה המבוססת על מעמד בינוני איתן, הקונה את עושרו בעמל כפיו. הג'יהאד חי על נפט ועוני—ולפלסטינים תהיה אפשרות להיחלץ משם.

הזירה הפוליטית והצבאית
ישראל אינה יכולה לנהל את ענייניה רק בזירה הכלכלית. היא צריכה, בנוסף, לאמץ גישות ותפישות שיסייעו בהתפתחות הכלכלית של הפלסטינים. הרשות הפלסטינית וחמאס יעשו כל שביכולתם כדי למנוע מישראל ומכל גורם אחר לערער את שלטונם. ישראל צריכה להתמודד עם האתגר הזה בתקיפות, אך לזכור להבחין היטב בין הציבור הפלסטיני להנהגה הפלסטינית. פעולה צבאית של חמאס, לדוגמה, שתוביל לפעולה ישראלית שתניב סגר על רצועת עזה ושיתוק הכלכלה שם אינה שונה מהענקת תמיכה כספית לחמאס לחיזוק בלעדיותו וכוח שלטונו. לא ניתן להחליש את אחיזת החנק באמצעות הצטרפות לחונקים.
  muvlat  
 
מטרתה המוגדרת של ישראל צריכה להיות החלשתם המתמדת של שלטון הרש"פ וחמאס בעזה ובגדה. לשם כך, על ישראל לחדול מלחשוב במונחים של "מה אנחנו רוצים" ולהתחיל לחשוב במונחי החולשות והחששות של הצד השני. אופן חשיבה ופעולה כזה הוא הדרך האפקטיבית היחידה לגרום לו לשנות את עמדתו.
 
  muvlat  

ישראל אינה יכולה להתיר לעצמה לערוך ויתורים כלשהם, שכן אלו מובנים על־ידי הפלסטינים—ובצדק גמור, מנקודת מבטם—על רצף סיבתי: קודם חמאס/אש"ף עשה פעולות טרור ואז ישראל נסוגה/הציעה פשרה. המסקנה המתבקשת מכך היא שיש קשר סיבתי בין הטרור לנסיגה/פשרה—והפרחים, לחאלד משעל. ישראל אינה יכולה להתיר לעצמה לערוך ויתורים, גם משום שאלו כרוכים במשא ומתן מול אותם גורמים שהיא מבקשת להחליש או לסלק מן השלטון. הניסיון להגיע להסדר הרצוי לצד אחד בלבד תמיד מחליש את עמדתו של אותו צד—ומקרה זה אינו יוצא מן הכלל. משא ומתן לא נועד להגשים את משאלת ליבו של אחד הצדדים, אלא לשרת צורך פונקציונלי של שני הצדדים. כאשר תנאי כזה אינו מתקיים, לא צריך להיות גם משא ומתן.

מטרתה המוגדרת של ישראל צריכה להיות החלשתם המתמדת של שלטון הרש"פ וחמאס בעזה ובגדה—לא כדי להגיע למצב של שלום אלא כדי להגיע למצב בו המלחמה אינה החלופה המשתלמת ביותר עבור הצד שמנגד. לשם כך, על ישראל לחדול מלחשוב במונחים של "מה אנחנו רוצים" ולהתחיל לחשוב במונחי החולשות והחששות של הצד השני. אופן חשיבה ופעולה כזה הוא הדרך האפקטיבית היחידה לגרום לו לשנות את עמדתו.

תסביך השלום
כדי להצליח בהגשמת מטרותיה על ישראל להתחיל בתהליך של "מיתוג-מחדש-נפשי" הכולל הגדרה שונה של יעדים ושל האופן בו ניתן להגשימם. צעד ראשון בכיוון זה הוא השתחררות מתסביך השלום. בניגוד לסברה הרווחת בישראל—מנועת שלום ידועה—שלום אינו יעד מהותי עבור שום מדינה, ואין מדינה בעולם המנחה את מדיניותה על יסוד השאיפה שאחרים ישלימו איתה, יאהבו אותה או יעניקו לה ברוב חסדם את הזכות להתקיים. ההכרה בישראל או בזכות קיומה הם המובן מאליו בכל משא ומתן. הם אינם התחנה הסופית במשא ומתן לשלום, אלא נקודת המוצא המתבקשת המקדימה אותו. משם מתחילים.

מן העבר השני, ישראל צריכה להפסיק לרוץ מסביב בזעקות "הצילו! הושיעו!" בכל פעם בה מישהו מן העבר השני שב ומכריז על שאיפתו הכנה והיסודית להשמיד את כל היהודים עם נוזל לפתיחת סתימות. ראשית, השיח האלים והרברבני הוא חוק האזור, והוא לא עתיד להשתנות לתועלת האשכנזי הרגיש שבתוכנו. גם החשיבה הקונספירטיבית והאנטישמיות של רבים מבין הערבים הם נתון שצריך לקבלו ולא משהו שיש לחתור לשנותו. שנית, זעקות השבר מעידות על חולשה, שעה שבפועל דווקא הבטחות ההשמדה הן ביטוי של חולשת הצד שכנגד. שלישית, אין טעם בזעקות כי לאף אחד לא אכפת. כלומר, לכולם אכפת באותו מובן תיאורטי ורופס בו אכפת לכם, קוראי היקרים, מהשמדת הטוטסי באפריקה, ממותם של מאות אלפי סורים במלחמת־האזרחים, ממעשי הטבח של ההאוסה בניגריה, או מסבלם המחפיר של הטיבטים תחת הכיבוש הסיני. מותר להבין את החלום הפלסטיני לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב ובלי אף ישראלי לרפואה במזרח־התיכון. גם הישראלים חולקים חלום דומה, רק בכיוון ההפוך. למעשה, רוב אזרחי העולם עולים על יצועם עם חלומות בסגנון זה: יש חבר'ה 'שם' שאנחנו ממש לא מסמפטים והלוואי שימותו אמן מחר בבוקר. לא צריך להתרגש מזה.

איני מזלזל בחשיבות ההצהרות, כמובן. הצהרות הן דבר חשוב מאוד, אך המעשים הרבה יותר חשובים מהם. אם מנהיג פלסטיני כלשהו עומד בתנאי היסוד למשא ומתן—מניח את נשקו מידו ומקבל את עמדות המוצא למשא ומתן, אין זה מעלה או מוריד אם הוא שואף בצקון-לחש של חדרי ליבו שימותו כל היהודים.
  muvlat  
 
ישראל צריכה להתחיל לגדל שפם, ולהתנהג לפי מעמדה: מעצמה אזורית בסדר גודל בינוני. היא צריכה להתחיל להתנהג כמו כוח קבוע באזור, שהוא חלק מהאזור, ולא כמו גוף זר שהושתל בה. היא צריכה לחדול מלנהל את ענייניה לפי הנחות כאילו לפלסטינים "מגיעה מדינה" או שיש צורך ב"הסדר צודק."
 
  muvlat  

חלק שני ב"מיתוג-מחדש-נפשי" של ישראל כרוך בשינוי התפישה העצמית של ישראל ושל מעמדה באזור. כלומר ישראל צריכה להתחיל לגדל שפם, ולהתנהג לפי מעמדה: מעצמה אזורית בסדר גודל בינוני. היא צריכה להתחיל להתנהג כמו כוח קבוע באזור, שהוא חלק מהאזור, ולא כמו גוף זר שהושתל בה. היא צריכה לחדול מלנהל את ענייניה לפי הנחות כאילו לפלסטינים "מגיעה מדינה" או שיש צורך ב"הסדר צודק." היא צריכה לפסול את ההנהגה הנוכחית של הפלסטינים מהטעם הפשוט שמדובר בחבורה לא בשלה של מנהיגי כנופיות מקומיים וברוני מלחמה אזוריים. הם אינם בני שיח, כי למילה שלהם אין כל ערך. את הדיון צריך לערוך מעל לראשם, ב"הסדר לא צודק" בו גורלם יוכתב בהסדר בין ישראל, מצרים, ירדן וערב הסעודית, נאמר.

על ישראל להיחלץ גם מהעמדה המנטלית לפיה יש מערכת זכויות מסוימת של עם אחר שיש לכבדה. אין מערכת כזו ומעולם לא הייתה, ואין שום טעם בשילוב השיח הזר והמוזר הזה, ובוודאי לא במזרח־התיכון.[1] כללי המשחק ברורים מאוד, והם חלים על כל אומה ואומה באופן דומה ואינם שונים ביחס לישראל. מאישור תכנית החלוקה וביתר שאת מתום המנדט הבריטי בשנת 1948 התחוללה מלחמה בה צבא פלסטיני, כמה צבאות ערב פולשים וצבא בפיקוד בריטי (של ירדן) ניסו לכבוש את השטח, כשכוונתם המוצהרת היא לגרש או להשמיד את היהודים היושבים בארץ (כפי שאכן נעשה במקומות אותם כבשו). כתום המלחמה, הצבאות הערביים ניגפו וחלק ניכר מיושבי הארץ הערבים גורשו או נמלטו ממנה. כך זה קורה במלחמות, והצד שניגף בהן אינו זכאי למועד ב' לדיון חוזר בנושא השבת המצב לקדמותו. על אחת כמה וכמה כשנערכו עוד כמה ניסיונות כושלים מצד מדינות ערב לעשות זאת. אין ספק כי הציבור הפלסטיני—אז כהיום—נפל קרבן לטיפשות מנהיגיו והוא ראוי לאמפתיה, אך את זאת צריך לבטא בהבעת צער על הסבל שנגרם במלחמה, אולי גם בתמיכה בפסטיבל הנכבה השנתי. אסור, לעומת זאת, לשתף פעולה עם עמדת הקורבניות שבאמצעותה מולכים הפלסטינים באף על־ידי מנהיגי השקר שלהם.

במטבע דומה, אם להתייחס לתחום אחר, על ישראל להתמודד עם בעיות אחרות שעל הפרק. בעיית הפליטים הפלסטינים, לדוגמה, אינה בעיה ישראלית: זו בעיה המשותפת לרש"פ, לירדן, לסוריה, וללבנון, שבכולן שוכנים מחנות פליטים. זהו מקום מושבם, ועל ישראל להעלות את השאלה מדוע ממשיך אונר"א להתקיים כמנגנון חלוקה, במקום כמנגנון שיקום, ואלו פעולות יש לנקוט כדי להביא לפירוקם של המחנות או הפיכתם למקומות יישוב ראויים, ולהשתלבות מהירה של תושביהם כאזרחים בארץ מושבם, ממש כפי שאירע עם היהודים שגורשו מן המדינות הערביות. שאלת "זכות השיבה" אינה צריכה לעלות משום שאין דבר כזה, ממש כפי שאין "זכות שיבה" לגרמנים שישבו מאות שנים בצ'כיה, בליטא, או בפולין וגורשו משם עם תום מלחמת־העולם השנייה; או לאינדיאנים שישבו בחלקים גדולים של צפון אמריקה.

כך צריכה ישראל להתמודד, לתפישתי, גם עם התביעה להותיר כל שטח שבשליטת הפלסטינים נקי מיהודים. ניתן להתווכח על ענייני בעלות על הקרקע, אך האזרחים הישראליים היושבים בשטחי יהודה ושומרון אינם מתגוררים בבתי ערבים שגורשו—הם חיים ביישובים חדשים, שהוקמו במקומות בהם לא ישבו ערבים קודם לכן. הרעיון לפיו בהסדר בו לפלסטינים שליטה בשטחים בהם יושבים יהודים אלו יצטרכו לפנות את מקומם הגיוני בערך כמו הרעיון שבהסדר בו לישראל שליטה בשטחים בהם יושבים ערבים פלסטינים אלו יצטרכו לפנות את מקומם. אם המדינה הפלסטינית אינה מדינת אויב, לא צריכה להיות בעיה עקרונית לישיבת יהודים בשטחיה (אם כאזרחיה ואם כאזרחי מדינת ישראל) ואם היא עתידה להיות מדינת אויב, הרי שאין לישראל שום עניין שתוקם.

ואם כבר מדינה פלסטינית, מדוע לא להקים אותה כבר כעת? הרשות הפלסטינית מושלת כעת בכ-98 אחוז מכלל הפלסטינים בשטחי הגדה המערבית ועזה. מדוע שלא תוכרז מדינה פלסטינית כבר עתה, בשטח בו היא שולטת, כאשר שאר השטח השנוי במחלוקת יוכרז "פיקדון מדורג" שהשלטון בו יועבר לידי הפלסטינים לפי המציאות בפועל, כשהאזרחים הישראלים היושבים בשטחים אלו יוכלו לבחור אם להמשיך להתגורר בהם או לעבור לגור בישראל גופא. אם פלסטין הנבנית תהיה מדינה שוחרת שלום, בה שורר שוויון אזרחי ודתי, טוב ויפה וניתן להמשיך. ואם לא, הרי טוב שהפיקדון מדורג.

היעד הסופי
מטרת המיתוג-מחדש-הנפשי הזה אינה לספק לישראל תראפיה טובה—אף כי אין להכחיש כי יש צורך בכזו—אלא ליצור ולהבנות את העמדות שיסייעו לה לשנות את מערך האינטרסים של הציבור הפלסטיני. כל עוד ישראל תגדיר "שלום" כמטרה הבלעדית אליה היא חותרת, היא תתקשה להשיגו. אם זהו הקלף היחידי שיש בידי הפלסטינים, הרי שהדעת נותנת שהם לא יוותרו עליו. השגת שלום, לפיכך, כרוכה בוויתור על הניסיון להשיגו.

מטרת הרשות הפלסטינית וחמאס—ככל שלטון מאז ומעולם—היא להמשיך לשלוט. אחת השגיאות השגורות בהתייחסות לדיקטטורה היא הסברה כי ניתן לקיים אותה לאורך זמן רק על פחדם של הנשלטים. אין ספק שלפחד יש תפקיד בשימור דיקטטורות, אך לאורך זמן יכולה דיקטטורה לשרוד רק כאשר ציבור הנשלטים מסכים במידה מסוימת ליעדיה, או כאשר היא מצליחה לגייס קבוצה רחבה דיה של נהנים, המפיקים תועלת מהמשך קיום המשטר.

משטרים דיקטטוריים מתפשטים או מתפוררים. שגשוג כלכלי אפשרי רק בשוק חופשי, בו המשאבים מוקצים לפי העדפות הצרכנים. כמעט כל הדיקטטורות מבוססות, עם זאת, על הקצאת המשאבים לפי שיקוליו, העדפותיו וקידום שרידותו של השלטון. בסתירה שבין שגשוג לשרידות השלטון, יכולה דיקטטורה לנסות ליצור הדמיה של שגשוג, באמצעות כיבוש או לחימה, למצוא מצנט עשיר שיפרנס אותה, להתפורר לאיטה לטובת משטר פתוח וחופשי יותר, או למות. תפקידה של ישראל כאן הוא לסייע לפורר את בסיסה הרעיוני של הדיקטטורה הפלסטינית באמצעות יצירת הזדמנויות אחרות לפלסטינים—הזדמנויות שאינן קשורות בטבורן לכוח השלטון ויכולתו לחלק טובות הנאה.

חמאס והרש"פ אינם נאבקים בישראל כדי לנצח אותה. תכלית המאבק היא המאבק, שכן מצב הלוחמה המתמיד הוא זה המאפשר לשלטון לקיים את המבנה השלטוני וליהנות מההכנסות המאפשרות לו להמשיך לשלוט. אומה פלסטינית עצמאית, החיה בשלום לצד ישראל, היא האסון האולטימטיבי עבור חמאס ורש"פ. במצב כזה, לא תהיינה תרומות ממדינות קיצון להמשך "המאבק" והסיוע הניתן על־ידי אירופה וארצות־הברית ייעלם—ועמם ישקע גם המנגנון השלטוני.
  muvlat  
 
אומה פלסטינית עצמאית, החיה בשלום לצד ישראל, היא האסון האולטימטיבי עבור חמאס ורש"פ. במצב כזה, לא תהיינה תרומות ממדינות קיצון להמשך "המאבק" והסיוע הניתן על־ידי אירופה וארצות־הברית ייעלם—ועמם ישקע גם המנגנון השלטוני
 
  muvlat  

בניין הכלכלה הפלסטינית יאפשר צמיחתו של מעמד ביניים ממשי, החי על עמל כפיו, שהאינטרס שלו לא יהיה להקצות את כל משאביו לייצור יהודים מתים. כדי לעשות זאת ישראל צריכה להפסיק לחשוב במונחים של משחק-סכום-אפס. צמיחה פלסטינית אינה איום אלא הבטחה. תחרות כלכלית מצד הפלסטינים אינה גוזלת מישראל אלא מעצימה אותה; היא צריכה להפסיק לחשוב על עצמה כיישות זמנית, שקיומה תלוי באיזו היענות פלסטינית לרצון הכן של אזרחי ישראל בשלום. זו גישה אינפנטילית ולא מציאותית, שדינה לאכזב את המחזיק בה; חשוב מכל, היא צריכה להיפטר מהרעיון האווילי שהסכמים יוצרים מציאות, ולהתחיל ליצור את המציאות שבה הסכמים יהפכו אפשריים ואחר־כך, מובנים מאליהם.

אזהרה מערפאת
לפני כמעט 14 שנים קובצו יו"ר הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת, וראש ממשלת ישראל אהוד ברק על־ידי הנשיא האמריקני ביל קלינטון לשיחות שלום בקמפ-דיוויד. ברק הציע כמעט כל מה שאפשר היה להציע, בכוונה לחתום על הסכם שלום סופי-סופי-בלי-חרטות-ובלי-החזרות. עראפת דחה את ההצעה. שר החוץ הישראלי דאז, שלמה בן עמי, סיפר לארי שביט ב"הארץ" כי הסיבה לכישלון הייתה "שערפאת הוא אדם מיתולוגי... [בקמפ דיוויד התרחש] מפגש בין אדם שמחפש הסדר רציונלי לבין אדם שמדבר מיתוסים ומגלם מיתוסים. והמפגש הזה לא עבד... אני היום בדעה ששום מנהיג ישראלי רציונלי לא היה מצליח להגיע עם ערפאת להסדר במפגש כזה."

המצב בפועל היה הפוך. מנקודת מבטם של הפלסטינים, בידי ערפאת היה מוצר אחד ויחיד למכור: חתימתו על הסכם שלום. תמורת בקבוק היין המעופש הזה, שריח מפוקפק עלה ממנו למרחקים, הציע הצד שכנגד מחיר הולך ורם, הולך ומתגבה. כל נושא ונותן רציונלי היה מעדיף במצב כזה לדחות את ההצעות בהתמדה, עד לקבלת הערך המרבי האפשרי תמורתן. ערפאת גם ידע בוודאות, או לפחות היה יכול להניח בסבירות גבוהה, כי גם אם ההליכה על הסף לא תצלח במקרה זה, והקונה יעזוב את השוק בחרי־אף, הוא ישוב בעוד זמן לא רב עם הצעה נוספת, טובה אף יותר. ערפאת גם הבין היטב, כי בקבוק היין העבש שברשותו אינו ניתן למכירה וכי הסכם שלום אמיתי משמעו איבוד שלטונו. הוא פעל באופן רציונלי לחלוטין בנסיבות מצבו.

הישראלים מן העבר השני דיברו מיתוסים וגילמו מיתוסים. הם הגדירו כמטרה השגת הסכם שלום והניחו כי כל אדם רציונלי יהיה מעוניין אף הוא, במחיר המתאים, בהשגתו. אבל, כפי שאומר בן עמי, "בקמפ דיוויד היה ברור ש[ערפאת] לא מחפש פתרונות מעשיים." כלומר, ערפאת אינו חותר להסכם שלום, ומכאן הוסק שהוא אינו פועל באופן רציונלי. על דעתו של בן עמי לא עלה שערפאת חותר באופן רציונלי מאוד לקידום האינטרס שלו, רק שהאינטרס שלו לא היה הסכם שלום. בן עמי ואחרים כמותו הניחו כי אם אדם אחר פועל באופן רציונלי לקידום האינטרסים שלו, הוא יגיע בהכרח למסקנה שהאינטרסים שלו הם האינטרסים שלך. מסוג החשיבה הזה, חייבים להיגמל.

הערות
1 מאמר מוסגר בהערת שוליים: במהותו, שיח "זכויות הפלסטינים" הוא ביטוי של פתולוגיה מעניינת. יהודים ולא יהודים מתייצבים מול ישראל, כדי לתבוע "זכויות" או השבת זכויות ש"נגזלו" בשם הפלסטינים, אך מוקד עניינם אינו בפלסטינים, עמם אין להם שיח, אלא בישראל. המצב הזה מתבטא היטב בבחירה של תובעי הזכויות לקיים את מאבקם בעיקר ב"ממשק הגזל": בנקודות בהן הישראלים פועלים (הפגנה או מחסום, לדוגמה) אך לא באינספור המקומות האחרים שיש בהם תועלת (התנדבות להורות בבית־ספר פלסטיני, תרומת דם לבית חולים, וכו' וכו'). כך יוצא שהשיח על "זכויות הפלסטינים" דוחק את הפלסטינים הממשיים הצידה, והופך לשיח בין תובעי הזכויות ל"קולוניאליסט" הישראלי המדומיין.


הצטרפו לקבוצת הקוראים המרגשת בפייסבוק וזכו בעדכונים


 
 
רשימת תגובות (23)
 
 
זה לא פיתרון
22/9/2014
נכתב על ידי אדווין

מאחר והם דורשים גבולות 67 כ*תנאי מינימום*, ואצלך זה חורג מהמקסימום. זו לא רק ההנהגה שלהם שדורשת את זה - זה הקונצנזוס בציבור הפלסטיני.
 
 
 
 
אדווין, לדבריך...
22/9/2014
נכתב על ידי אורי רדלר

אדווין, זה שהם דורשים את גבולות 67 כ״תנאי מינימום״ - כל הכבוד להם. במקומם, גם אני הייתי דורש. משמעות הדבר אינה שצריך לקבל את זה. כטקטיקה וכאסטרטגיה במשא ומתן, זו דרך גרועה.
 
 
 
 
אז אתה לא מקבל את תנאי המינימום שלהם
23/9/2014
נכתב על ידי אדווין

וטוען שזה פיתרון? זה לא יכול להיות פיתרון אם הוא לא מוסכם על שני הצדדים.
 
 
 
 
אדוין - לקיום בעולם הזה אין "פתרון" אלה ניהול ושיפור המצב
23/9/2014
נכתב על ידי עפר

ההסטוריה האנושית רצופה עליות ומורדות.
אימפריות שנלחמו זו בזו אח"כ שיתפו פעולה כדי להתגבר על בעיה משותפת ( אסון טבע או אויב משותף). ולהפך עמים שחיו בשלום ואחוה יצאו למלחמות.
ה"שלום הרומאי" שהחזיק מעמד כ-300 שנה נפסק כשהתנאים לקיומה של האימפריה הרומית פסקו.
החלשת דיקטטורות וחיזוק חופש הפרט מחזקות את הסבירות לרגיעה.
רק מאמץ יום-יומי של חיזוק הפרט הפלשתינאי מול כוחות הדיכוי ישפר את מעמדה של ישראל.
הממשל הצבאי כשל כי כמו כל משרד ממשלתי הוא בנוי על ההנחה שהתכנון צריך להיות ממשלתי.
דווקא מודל "הונג-קונגי" של הכרזה על יש"ע כשטח אקס-טריטוריאלי עם חוקי מס מיוחדים יכול לייצר פריחה של הפרטים הפלשתינאים.
כרגע כמו שתיאר זאת היטב אורי, לאליטה יש מה להפסיד מפתיחת השוק לתחרות.
 
 
 
 
עופר - דובר פה על פיתרון
23/9/2014
נכתב על ידי אדווין

ולא סתם על הצעות שיפור. והצעות השיפור הללו, חכמות ככל שיהיו (וגם על כך אני חולק), לא יביאו איתן את קץ התביעות הפלסטיניות.
 
 
 
 
בדיוק כמו שהרש"פ נשענת על מעגל האלימות, כך גם ישראל
23/9/2014
נכתב על ידי אני

גם בישראל יש אליטה שלטת שהאינטרס שלה בראש ובראשונה זה שלא יהיה פה רגוע. הרבה מאוד אנשים יאבדו את מקור הפרנסה המניב שלהם אם לא תהיה פה מתיחות קבועה.

מעבר לזה, המעצמות עושות על הסכסוך במילימטר הרבוע הזה אחלה של כסף.

אז למי המצב הזה גרוע בדיוק חוץ מלאזרחים?

אין אף ממשלה בעולם שנפגעת מהסכסוך הישראלי-פלסטיני, כולל ממשלת ישראל והרשות הפלסטינית.
 
 
 
 
"קץ התביעות" - אין חיה כזאת. הכל אינטרסים יכולת וכח.
23/9/2014
נכתב על ידי עפר

הסכמי שלום לכל אורך ההסטוריה הופרו כאשר אחד הצדדים חשב שיוכל להרויח מהפרתם. הפלשתינאים לא שונים בכך משום קבוצת אנשים אחרת בהסטוריה האנושית.

יש אינסוף דוגמאות של עמים ששיתפו פעולה כלכלית ומדינית ולפתע שינו הכל מהיסוד ונלחמו זה בזה.

ומצד שני יש דוגמאות הפוכות - עמים שלא ויתרו על דרישותיהם ולא נלחמים. למשל סין וטאיואן. סין טוענת שטאיואן שייכת לסין ובכל זאת מקיימת יחסי מסחר ואי לוחמה.

עדיף אי לוחמה (שמושגת ע"י אינטרסים בשטח) מ"ויתור" על דרישות שלא תואם את האינטרסים. הפלשתינאים לא יוותרו גם על שיח-מונס (רמת אביב) והיהודים לא יוותרו על רמת-אביב (שיח-מונס).

 
 
 
 
שוב לאדווין
23/9/2014
נכתב על ידי אורי רדלר

לאדווין, כתבת:

אז אתה לא מקבל את תנאי המינימום שלהם וטוען שזה פיתרון? זה לא יכול להיות פיתרון אם הוא לא מוסכם על שני הצדדים.



אני לא טוען שזה פתרון - אני טוען שזו נקודת הפתיחה למשא ומתן. חשוב על סיטואציה של מקח וממכר בשוק: אתה כקונה שואל למחיר הסחורה, המוכר מציב תג מחיר גבוה מאוד, אתה מביע אי רצון והמוכר מוריד את המחיר, וכך אתם נעים במעגלים, עד לנקודה שבה אתה והמוכר מסכימים כי המחיר אינו מה שקיוויתם, אבל הוא מה שאתם יכולים לקבל.

במשא ומתן מול הפלסטינים, המירב שישראל יכולה לתת הוא שטח הגדה כולו, בתיקונים מזעריים. כלומר, זו עמדת הקצה בה לישראל אין יותר מה לתת. הדבר הזה, עם זאת, הוא חד-פעמי - העברת שטחים כזו היא רק לעתים נדירות דבר הפיך. מה שיש לפלסטינים לתת הוא הפסקת הפעולות המכוונות לפגוע בישראל. הדבר הזה, עם זאת, הוא הפיך ומתמשך. לכן, העמדה הבסיסית המתבקשת כמוצא למשא ומתן הוא הפסקת הפעולות המכוונות לפגוע בישראל - כדי ליצור את המצע שממנו ניתן יהיה להתחיל במשא ומתן. זהו הצעד הראשוני, בונה האמון, שהפלסטינים נדרשים לתת כדי להתחיל במשא ומתן.
 
 
 
 
אינטרסים חלשים ואינטרסים קיומיים
23/9/2014
נכתב על ידי אורי רדלר

לאני, כתבת:

גם בישראל יש אליטה שלטת שהאינטרס שלה בראש ובראשונה זה שלא יהיה פה רגוע. הרבה מאוד אנשים יאבדו את מקור הפרנסה המניב שלהם אם לא תהיה פה מתיחות קבועה.

מעבר לזה, המעצמות עושות על הסכסוך במילימטר הרבוע הזה אחלה של כסף.

אז למי המצב הזה גרוע בדיוק חוץ מלאזרחים?

אין אף ממשלה בעולם שנפגעת מהסכסוך הישראלי-פלסטיני, כולל ממשלת ישראל והרשות הפלסטינית.



ההבדל הגדול - וכאן מדובר בהבדל גדול - הוא בין אינטרס 'חלש' לאינטרס קיומי מהותי.

ראשית, אני מפקפק אם יש למעצמות אינטרס מהותי בהמשך הסכסוך. במקום שיש כזה (לדוגמה, ממכירת נשק) הוא חלש יחסית, ובוודאי לא קיומי. ניתנו לנו כמה דוגמאות בשנים האחרונות, לדוגמה, שמראות כי תקציב ביטחוני גדול כמניע מרכזי במדיניות, ובמיוחד של מדינות דמוקרטיות, הוא מניע לא מספיק חזק.

האינטרס של גורמים 'צבאיים' בישראל הוא לכל הפחות דו־ערכי. א) אנשי הצבא בישראל משתחררים, כמעט כולם, בשנות הארבעים לחייהם. ב) בנקודת השחרור האינטרס שלהם מתהפך כמעט ב-180 מעלות. למעשה, הם מגיעים לעמדות כוח בכירות במגזר האזרחי דווקא כשהם משתחררים מן הצבא והאינטרס שלהם שונה. ג) גיוס החובה החל בישראל משמעו שלאוכלוסייה רחבה מאוד יש אינטרס מושקע בהימנעות ממלחמה. ד) האינטרס הזה משותף, במקרים רבים מאוד, גם לאנשי הצבא, המסתכנים אישית וגם לבניהם. כדאי להזכיר ששיעור הקצינים (ונגדים בשירות קבע) עמד על כ-24 אחוז מכלל ההרוגים בצוק איתן - בערך פי שלושה מהמקובל בצבא האמריקני, לדוגמה. ה) תקציב הרכש - מניע כלכלי ישיר - מוצא במידה ניכרת על קניית ציוד בארצות־הברית, מה שמחליש את הלובי התומך בלוחמנות לשם לוחמנות. ו) עמדות הכוח אינן מורשות ואינן מועברות באופן נפוטיסטי (בכל אופן, לא בהיקף נרחב) בצבא, מה שמחליש מאוד את האינטרס של אנשי צבא לתמוך בלוחמה כאשר הירידה בתקציבי הביטחון אינה חזויה למהלך חייהם המקצועיים.

מכל אלו המסקנה שלי היא שמערך האינטרסים רחוק מלהיות דיאמטרי, ולמעשה מוטה באופן ניכר: עבור השלטון הפלסטיני מדובר באינטרס קיומי; עבור השלטון הישראלי מדובר באינטרס 'חלש' יחסית.

אני חושב שיכולנו לראות דוגמה לכך בתקופת אוסלו. הקבוצה שהזהירה מפני הקשר עם הפלסטינים הייתה חלשה מכדי למנוע את התהליך, שנמשך למעשה לאורך כשמונה שנים, בו נסוגה ישראל משליטה בערביי הגדה ועזה. באופן דומה, לא עמד לה כוחה גם במהלך תכנית ההתנתקות, אף שזו הייתה כרוכה באינטרס מהותי ביותר עבורה. התמיכה לה היא זכתה בציבור בכללו הייתה מוגבלת מאוד.
 
 
 
 
תענוג לקרוא
24/9/2014
נכתב על ידי יוסי ש.

איזו חשיבה יוצאת מגדר הרגיל!
סידרת לי דברים בראש. היה לי הרבה תסכול בהבנה במלחמה האחרונה של מה הולך פה ומה האינטרסים של הפלסטינים/ההנהגות שלהם וכו.

מצד שני, אני זוכר שביבי היה מדבר לפני משהו כמו חמש שנים הרבה על "שלום כלכלי" עם הרש"פ. אני זוכר שהייתי בשיעור של פרופ' אבנר דה-שליט המרקסיסט שאמר שזו קבלה של ביבי את התיאוריה המרקסיסטית הקלאסית של 'ההוויה קובעת את התודעה'. שהמחבלים מתאבדים/ נלחמים בגלל היאוש העוני.
כשאני קורא אותך(גם במאמר המקדים ובכלל), הקביעה הזו של דה-שליט מהדהדת חזק. המשפט שבו אתה מבטא את זה הכי ברור: "הג'יהאד חי על נפט ועוני—ולפלסטינים תהיה אפשרות להיחלץ משם."
ההתנגדות הימנית הרגילה שבאה לי היא - האידאולוגיה והדת קובעים את המעשים ואת האינטרסים. או כפי שדייויד גולדמן אומר שהתרבות שלהם הגיעה לפשיטת רגל והם פשוט רוצים להתאבד עלינו, להוריד את הילודה- ובכלל- אין להם חזון ריאלי. רק אוטופיסטי. האם באמת כשיש לאסלמסטים/ערבים כסף הם מתנגדים לג'יהאד? ולכן כל תרומה להתפתחות של התרבות שלהם רק תנוצל לטרור ולשכלול הלחימה שלהם בנו.

 
 
 
 
נקודת התחלה או פיתרון?
24/9/2014
נכתב על ידי אדווין

אורי, בלבלת אותי. את המאמר הצגת כפיתרון לסכסוך, אבל עכשיו אתה אומר שהמטרה שלך היא לא להביא לפיתרון אלא רק לתחילתו של מו"מ?

בנוסף, במאמר טענת שעל ישראל לפסול את ההנהגה הפלסטינית הנוכחית. אז על איזה מו"מ אתה מדבר עכשיו? מו"מ עם מי?

ואני עדיין לא מבין איך כל ההצעות שלך יביאו לסיום הסכסוך, קרי קץ התביעות הפלסטיניות. במאמר אתה טוען שעלינו לגרום לפלסטינים, בעיקר באמצעות מדיניות כלכלית, להבין שלא יהיה להם כדאי להמשיך בטרור כי זה לא ישתלם להם. מאוד מזכיר את קונספציית אוסלו, אבל אוקיי, נגיד שנקבל את זה ונניח שבעקבות כך יהיה פחות טרור. האם פחות טרור משמעו סיום הסכסוך?
 
 
 
 
אדווין, למה כ"כ בוער לך למצוא "סוף לסכסוך"?
25/9/2014
נכתב על ידי עמי, ת"א

יש בעיות שאי אפשר לפתור ב"זבנג וגמרנו". לא היית חותם על סוג-של-כמעט-שלום-דה-פקטו? גם אם דה-יורה הסכסוך עדיין נמשך? באיזור הסוער הזה, זה המיטב שאפשר לצפות לו.
 
 
 
 
עמי, לא בוער לי
25/9/2014
נכתב על ידי אדווין

פשוט כך הוצג המאמר.
 
 
 
 
אדווין, קווי 67 אינם הדרישה היחידה
25/9/2014
נכתב על ידי אמיר

שהפלסטינים דורשים כתנאי מינימום לכל הסדר. ישנה, למשל "זכות השיבה", וגם היא זוכה למעמד של קונצנזוס בציבור הפלסטיני.

מאחר שברור אפילו לרוב השמאל בארץ (למרות שיש שחיקה מתמשכת בעמדה הזו) שהסכמה לדרישה הפלסטינית הזו משמעה קיצה של מדינת ישראל, הרי שהטענה שלך היא שהסדר מלא עם הפלסטינים הוא בלתי אפשרי, שכן גם אם נסכים לדרישת מינימום אחת שלהם, עדיין המו"מ ייפול על דרישת מינימום אחרת.

אם אי אפשר להגיע להסדר מלא וסופי, למה לא לנסות להגיע למצב שגם אם אינו הסדר שכזה, הוא עדיין טוב יותר לנו מאשר המצב הקיים?
 
 
 
 
הנהגה מיובאת
26/9/2014
נכתב על ידי אורי רדלר

ליוסי ש.,

תודה על המחמאות, קודם כל.

אין ספק שלתפישות עולם, דת ואידאולוגיה יש חשיבות, אך אני סבור שאני חולק על גולדמן בסוגיה של איזו חשיבות יש להם. האם הם מניעי יסוד, מדרגת הרצון לאכול או להתקיים? אני בספק.

במטבע דומה, אין ספק שלהווייה יש השפעה ניכרת על התודעה, אך גם כאן, חשוב להבחין היטב בין האליטה המפעילה לבין אלו שמתים לפי צוויה. קשה מאוד לראות בהנהגת אש"ף או חמאס אנשים ש"נלחמים בגלל היאוש העוני." ההיפך הוא הנכון: ההנהגה נמנית, רובה ככולה, עם הבורגנות, ובמקרים רבים מאוד, לא חיה רוב חייה בשטחים (במקרים מסוימים, אפילו הגיעה לשם רק בשלב מאוחר מאוד).
 
 
 
 
תהליך ולא נקודת סיום
26/9/2014
נכתב על ידי אורי רדלר

לאדווין,

ראשית, כתבת:

אורי, בלבלת אותי. את המאמר הצגת כפיתרון לסכסוך, אבל עכשיו אתה אומר שהמטרה שלך היא לא להביא לפיתרון אלא רק לתחילתו של מו"מ?



כפי שאני כותב במאמר, הדרך לסוף הסכסוך עוברת בנקודה בה זו אינה המטרה האולטימטיבית.

הנקודה שאתה מחמיץ, כך לפי הבנתי, היא שפתרון לסכסוך אינו הגעה לנקודה מסוימת (כמו הסכם שלום) אלא תהליך, שעם התפתחותו הופך הסכם שלום כמעט מובן מאליו. כלומר, המו"מ יוכל להתחיל - וגם להסתיים - בנקודה בה שני הצדדים יבינו מה ניתן ומה לא ניתן להפיק מהמו"מ.

ואחר־כך, הוספת:

אני עדיין לא מבין איך כל ההצעות שלך יביאו לסיום הסכסוך, קרי קץ התביעות הפלסטיניות. במאמר אתה טוען שעלינו לגרום לפלסטינים, בעיקר באמצעות מדיניות כלכלית, להבין שלא יהיה להם כדאי להמשיך בטרור כי זה לא ישתלם להם. מאוד מזכיר את קונספציית אוסלו, אבל אוקיי, נגיד שנקבל את זה ונניח שבעקבות כך יהיה פחות טרור. האם פחות טרור משמעו סיום הסכסוך?



ראשית, פחות טרור הוא כבר מצב טוב יותר (בוודאי בהשוואה ליותר טרור). שנית, ההצעה שלי שונה מעיקרה מקונספציית אוסלו, שגרסה כי הדרך לפתרון הסכסוך היא הצבת דיקטטור בראש המערכת (ערפאת), שיהיה מוכן גם למנוע טרור ("בלי בג"ץ ובלי בצלם," כמאמר רבין) וגם יוכל להגיע להסכם שלום. מה שאני מצביע עליו הוא שעצם המלכת הדיקטטור יוצרת מערכת אינטרסים אנטי-תטית להשגת המטרות שלשמן המליכו אותו. הדיקטטור חותר לשמר את שלטונו, לא לקדם את מצבם של הנשלטים.
 
 
 
 
מאמר מאוד מעניין רק כמה הערות מהותיות
27/9/2014
נכתב על ידי איתי

יש בכתבה שלך מן אמונה כמעט מיסטית בכוח השוק החופשי להסדיר יחסים בין מדינות בכוחות עצמו, אבל השוק החופשי מתקיים תחת חסות של מעטפת פוליטי בכל מקום אליו הוא מגיע, כך קרה ביפן וכך היה בגרמניה (אם כי גרמניה נהייתה גם יותר מתוכננת בתחומים מסויימים ביחס למשטר הנאצי) ומנגנון השוק החופשי (ביחד עם מנעד רחב של חרויות אחרות) באיראן קרס עם נפילת המוקד הפוליטי ששמר עליו.
הקפיצה האיכותית שאתה מתאר ממצב בו רש"פ וחמאס שתופסים 98% מהמרחב הפוליטי הפלסטיני (בין אם כגורמים עצמאיים ובין אם כבובות של איראן או ארה"ב וכו') אל מצב בו השוק החופשי מסדיר את את המרחב הפוליטי, חסר את השלב ההכרחי של התיווך הפוליטי, נתן שרנסקי למשל, שגם חולק באמונה בכוחו של שוק חופשי לשחרר חברה, שם דגש גדול על שיתוף פעולה עם כוחות פוליטיים-כלכליים פרוגרסיביים בחברה הפלסטינית ודאג לחזק איתם קשר.
בהקשר הזה יש לתהות האם נכון להתייחס לרש"פ כמקשה אחת או בכל זאת להצליח להפריד בין הצד היותר רגרסיבי בצד הפלסטיני לצד היותר פרוגרסיבי (קטן ככל שיהיה עד גבול מסויים).
 
 
 
 
אחלה
27/9/2014
נכתב על ידי עוזי

יופי של מאמר. יש לי 3 נקודות מהותיות (אני לא אכנס לעניין של הנחות הבסיס והגזירה מהן כיוון שגם כך הן כמעט חסרות משמעות כאן), 2 שלי ואחת, באופן מעניין, שלך:

א. אתה מתעלם מכל השפעה סביבתית על הסכסוך בניסוח המהלכים לשינוי האינטרסים: אחרי ההתנתקות חמאס השתלט בכוח על עזה. זו לא סתם החלפת כנופיות כיוון שחמאס הביא איתו אינטרסים של אליטות חיצוניות כמו קטאר והאחים המוסלמים בכלל.אפילו את צוק איתן היה קשה לסיים עקב חוסר הלחץ המיידי על האליטה החמאסית בקטאר.
אם תסכים איתי ששוק חופשי יותר הוא פחות מפוקח ושוק מפוקח יותר הוא פחות חופשי אזי פתיחת השוק תאפשר תחילת חזרה של פליטים לגדה/עזה ואיתם חדירה של גורמים נוספים, בפרט המדינה האיסלאמית. זו תוכל לקחת שליטה מהרש"פ/חמאס בכוח ולשנות אליטה שולטת, כאשר הפעם האינטרסים החיצוניים חזקים אף יותר. במצב שכזה אין כמעט משמעות לאינטרס ה"קטן" של הפלסטיני בשטח.

איך מבודדים את הפלסטינים מכוחות חיצוניים כאלו בלי לחנוק את השוק החופשי ולכן את הדרך הזו לפיתרון?

ב. בין הדוגמאות שלך יש את הוויתור על המע"מ והמכס מייבוא פלסטיני, ובעצם כל הפתרון מבוסס על התמה הבאה: הכרה ישראלית בשוק החופשי כפתרון למשהו. דעתי היא שבמצב כזה הסכסוך הופך באמת לפתיר, אבל הנחת קבלת השוק החופשי בקרב רוב הישראלים בכלל ובקרב השלטון הישראלי בפרט כדבר חיובי ולא איום קיומי היא הנחת המתבקש. במילים אחרות: אתה לא מתחיל את הפתרון ממצב קיים אלא ממצב זהה בצד הפלסינאי אבל שונה מאוד בצד הישראלי.
כן, יש התייחסות לכמה זה חשוב למתג את עצמנו מחדש, אבל אין התייחסות לבסיס שממנו זה יכול לנבוע.

האם יש לישראל היכולת והרצון לבצע את השינוי הדרוש פנימה לפני תחילת יישום הרעיון הזה?

ג. אני אבסולוטיסת, אתה רשמת בעבר שאתה לא (במובן שהאדם נמדד ביחס לסביבתו ולא ביחס לעברו). ככל שהשוק הפלסטינאי יהיה פתוח לישראלי ההשוואה תהיה עם הישראלי ולכן דרכי ההתקדמות של הפלסטינאים יהיו: בניית הכלכלה שלהם או הרס זו הישראלית. כל ניסיון ישראלי להתגונן על ידי סגירת מעברים וכו' יוביל להרס הכלכלה הפלסטינאית ולסיום הניסיון שלך. לדעתי זו לא בעיה רצינית ובסך הכל עניין של פרופוגנדה ישראלית נכונה, אבל לפי התפיסה שהצגת בעבר זה עניין מהותי.

איך מונעים פיגועים במרכזי הכלכלה אם האינטרס הוא יחסי ואין הבדל בין קידום השוק הפלסטינאי להרס זה הישראלי (איכות החיים היחסית הפלסטינאית עולה באופן זהה)? יותר מכך - איך שיפור רמת החיים הפלסטינאית, שתבוא מפתיחת השוק, לא פוגעת ברמת החיים היחסית הישראלית? למה שישראל תעדיף כזה מצב, לפי הראיה היחסית, ולא קידום יחסי על ידי שימור המצב הפלסטינאי או הרס נוסף של הכלכלה שלהן?

לסיום התגובה הארוכה מידי שלי: אחלה מאמר שכיף לקרוא, גם אם אני לא מסכים לגמרי לתיזה. הייתי שמח אם היית כותב יותר מאמרי עומק כאלו על חשבון המאמרים הקלילים הרגילים (שגם הם נחמדים). בכלל עדיף שתכתוב יותר. מתי הספר הבא?
 
 
 
 
קודם כל, מגיע לך שאפו, ולו רק על חשיבה רעננה ומקורית בנושא שכבר נאמר בו הכל.
28/9/2014
נכתב על ידי עמי, ת

הימני שבי רוצה לומר לך שאתה טועה: התודעה הפלשטינית היא לא של "סכסוך" אלא של "השבת פלשטין לבעליה", ולכן בכל הזדמנות הם ישמחו להוציא לעצמם עין אחת, לו רק יוכלו באותה ההזדמנות להוציא לנו שתיים. בקיצור - אין כאן מלחמת מעמדות כלכלית-מרקסיסטית (כתבתי שאתה מרקסיסט. איזו עקיצה, אה?) בין הרש"פ לציבור הפלשטיני, אלא הציבור הפלשטיני הוא זה שרוצה יהודים מתים. ההנהגה היא בסה"כ שלוחתו הנאמנה. והראיה לכך היא הגיבוי הציבורי הרחב שלהם זכו פיגועי ההתאבדות, למרות שהם פגעו קשה בכלכלה הפלשטינית, והנצחון של החמאס בבחירות (וגם השתלטותו על עזה), למרות שהוא רע לכלכלה של הציבור הפלשטיני.

אבל נעזוב את הימני שבי. סתם שמרן אחד. בוא נלך איתך, בעיקר מכיוון שחלק גדול מהרעיונות נשמע מוצלח, ונסיון ליצור איזושהי אוטונומיה פלשטינית מתפקדת כלכלית הוא טוב יותר מכל שאר הפתרונות שהועלו.

הבעיה העיקרית ברעיון הזה הוא היכולת: למיטב ידיעתי, שום עם לא הצליח לשנות תודעה של עם אחר. אין תקדימים לכך שעם החליט שעם אחר יהפוך להיות לבורגנים תאבי סלולרי וגינה, וכך היה (ולא, גרמניה ויפן הם לא תקדים רלוונטי). שינויים כאלו - דגש על רווחה כלכלית אישית, צמיחת בורגנות - תמיד מתחילים מבפנים, מתוך העם. קשה מאוד לכפות אותם מבחוץ. וכשגם ההנהגה(ות) של העם הפלשטיני נגדך, הסיכוי שלך לכפות עליהם רווחה כלכלית קטן מהסיכוי האורני שלנו להמליך ממשלת בובות נוצרית על לבנון (רק לשם הדוגמא). ז"א - אפס.

ועדיין, שורה תחתונה - אהבתי חלק גדול מהרעיונות הכלכליים.
 
 
 
 
מאמר מעניין מאוד
28/9/2014
נכתב על ידי אריה פרלמן

אורי,

חיכיתי למאמר הזה בקוצר רוח, ואכן לא התאכזבתי.

המאמר מפגין רעיונות מקוריים ומעמיקים וגמישות מחשבתית מרשימה, כמו גם ידע רלוונטי.

נראה לי שאצטרך לקרוא אותו לפחות פעם אחת נוספת כדי לרדת לעומקו, אולם על פניו רוב הדברים נראים לי נכונים וראויים.

ברצוני רק לתקן שגיאה היסטורית קטנה אחת: פרופ' שלמה בן עמי אכן שימש כשותף מרכזי וחשוב במשא ומתן בשנת 2000, אולם הוא מעולם לא היה "שר החוץ" של מדינת ישראל - אלא "ממלא מקום שר החוץ" בלבד.

הסיבה לכך היא שאהוד ברק (ראש הממשלה דאז) נהנה מתמיכה כה זעומה, עד שלא היה בידו רוב בכנסת אפילו בשביל להעביר מינוי (סביר וראוי)של שר חוץ. אי לכך נאלץ ברק לעקוף את הביזיון באמצעות שימוש בסמכותו כראש ממשלה למנות "ממלא מקום".
 
 
 
 
כל הכבוד!!!
29/9/2014
נכתב על ידי רוני

כל הכבוד על היצירתיות, החשיבה מחוץ לקופסא ובעיקר המקוריות. צריך לקרוא שוב ושוב כדי לעכל הכל אבל מה שאנחנו בארץ צריכים ודחוף זה חשיבה מחוץ לקופסא. גם הימין וגם השמאל מבוצרים בדיעותיהם, לא מוכנים להודות בטעויות שלהם ואם מאמתים אותם עם השגיאות שלהם הם טוענים שאף אחד לא לקח את השיטה שלהם באמת עד הסוף. היצירתיים החושבים מחוץ לקופסא הם מאד מעטים (בהגדרה בעצם...) וחוטפים ביקורת משני הצדדים. השמאלנים אמורים לחבק את הרעיון שלך כי הוא משאיר ישות פלסטינית שחיה בשלום עימנו אבל הם לא יעשו זאת כי הרעיון לנטוש את רעיון השלום האינפנטילי שלהם הוא בלתי נתפס מבחינתם. הימנים אמורים לאמץ את הרעיון שלך כי אתה מסביר שאין סיכוי לשלום עם הפלסטינאים אבל הם לא יעשו זאת כי הרעיון שלך מאפשר ישות ערבית כלשהיא שניתן לחיות איתה בשקט יחסי - דבר שהוא בלתי נתפס מבחינתם. אני קורא את המאמר ויש עולות לי התנגדויות שמקורם בקופסא הימנית שמקיפה אותי. אבל אני לא אשתף אותה כי אני מודע לזה שחייב להיות איזשהוא שינוי במדיניות שלנו מול הערבים וחייבים להגן ולאמץ ולהגן על החושבים מחוץ לקופסא. ישר כוח!
 
 
 
 
אני לא מבין את הקייס הליברלי של שלילת זכות השיבה
1/10/2014
נכתב על ידי יוני

זה שלא היתה זכות שיבה לאינדיאנים או לגרמנים בצ'כיה - לא מצדיק שום דבר. עוולה אחת לא מצדיקה עוולה אחרת.
 
 
 
 
ליוני: לגבי זכות השיבה
26/10/2014
נכתב על ידי עידן

זו פשוט לא זכות קיימת, בשום מקום ובשום זמן, זה מקביל לכך שאני אכריז על הזכות שלי ליאכטה. אנשים יסתכלו עלי מוזר במקרה הטוב.
אין ולא תקדים אחד לאוכלוסייה שאלצה לעזוב באלימות שקיבלה זכות לשוב לבתיה המקוריים.
אני מקווה שברור לך שלדעתי אין גם "זכות" עלייה ליהודים. זו פשוט החלטה של ממשלה לאפשר הגירה יהודית לארץ ישראל. ה"זכות" היא רק בעיני מאמינים דתיים.
מעבר לכך, גם אם נסכים שנעשה פה עוול, לעוול הזה יש ערך מוגדר וסופי - בדיוק כמו שהשילומים הגרמנים (גם כן, נעשו לא מתוקף זכות, אלא מתוך החלטה פוליטית) היו פר ניצול - ללא קשר לדור ההמשך כך גם פה - מדובר על 750 אלף איש לכל היותר (שמתוכם חלק לא מבוטל עזב מרצון) כלומר כ 200 אלף בתי אב, וזהו. פיצוי של מיליון שקל לבית מסתכם ב 200 מיליארד. זו מה ששוה "זכות השיבה".