סייד ברח
 


אח, סייד, סייד, מה עשית להם? אחרי שנים ארוכות כפלג אוהל דו-קיומנו אתה קם ומכריז ששוברים את הכלים ולא משחקים? אין לך שום התחשבות במצביעי מרץ שהביאוך עד הלום? ככה מתנהג ערבי טוב? לא יפה.

סייד קשוע בנה קריירה מלהיות "ערבי טוב." זה לא שהוא אינו יודע לכתוב, שהרי הספרים, הטורים והטלוויזיה מבארים מיד כי הוא יודע היטב. אך אלו היו תמיד קצת לא רלוונטיים, שכן קוראיו היו ממוקדים פחות במה שהוא אמר ויותר במה שהוא ייצג: ערבי-ישראלי שבחר לכתוב בעברית ולחיות בין יהודים. נכון, לפעמים הוא עקץ את היהודים, מה שגרר אצל מצביע מרץ עקצוץ קטן של אי־נוחות, אך ביסוד הדברים, אחרי הכל, הוא כתב בעברית וחי בין יהודים.

עובדת היסוד הזו הייתה המחמאה הנסתרת לנרקיסיזם-צדקתנו, הרגישו המרציסטים. כמו ערביי מזרח־ירושלים שפיהם דובר "ססאמאמקום היהודים" אך מן התעודה הכחולה בכיסם לא ייפרדו. כן, כן. המעשים מדברים. פיכם אומר "כובש אכזר" ומעשיכם אומרים שאתם מעדיפים אותו על מה שמציע לכם אבו מאזן. קשוע היה יכול ללגלג על היהודים כרצונו, כל עוד חייו אמרו שהוא מעדיף אותם.

אנשים מוכנים לצחוק על עצמם בעיקר עם עצמם. כאשר זר עושה זאת, שומעיו חייבים להיות מודעים לכך שהוא מכיר בעליונותם. אתה יכול לעלות על הבמה בארצות־הברית ולעשות סטנד-אפ על האמריקנים וכל המגוחך בהם, אבל הם יצחקו רק אם יהיו מודעים לכך שאתה גם מכיר בדבריך או באורח חייך בעליונותם הבסיסית. המרציסט היה יכול לפרגן לקשוע השמצות כאלו ואחרות, רק כל עוד אלו אוזנו בהשמצות פנימיות, וכל עוד חייו אמרו אחרת. ההוויה היא המסר, ובשורה התחתונה המסר של קשוע היה שיהודי יותר טוב מערבי.

קשוע מבין זאת, כמובן. הוא יודע היטב כי יותר משקוראיו הגיבו לדברים שכתב, הם נענו למסר הסמוי שהוקש מהווייתו. כשהוא כתב בשעשוע או בלגלוג על משפחתו (ועל ערבים אחרים), המסר הסמוי שהוקש היה שעכשיו הוא מבין שהיהודים יותר טובים. כשהוא כתב בשעשוע או בלגלוג על יהודים, המסר הסמוי שהוקש היה שעובדה שהוא כותב בעברית וחי עם יהודים אז ברור שהוא מבין שהיהודים יותר טובים. וזה די עצוב: קשוע מעולם לא נקרא כשלעצמו, ולא נשפט כשלכתיבתו—הוא תמיד נקרא ונשפט מבעד לביוגרפיה שלו.

המצב הזה מייגע את הנפש, ומתסכל, ואין ממנו מוצא. כל אדם רוצה להיות גם עצמו, וכשהוא אינו יכול לעולם להיות רק עצמו או בעיקר עצמו, הוא יכול לפעמים להשתגע. ניתן להבין את הדרך בה אנשים ממיינים לנוחותם מיעוטים. אם את אישה בריטית שחורה עם גיטרה, ידברו עליך כיורשתה של ג'ואן ארמטריידינג, גם אם אין לך מושג מי היא בכלל. אם אתה פול מקרטני, אנשים יאזינו לך תמיד דרך מסננת של תודעת הביטלס שבעברך. אם אתה ערבי שכותב בעברית וחי בין יהודים, אנשים יתעניינו בך מצד דרך הווייתך זו.

בארץ, לכל הפחות. בשנים האחרונות, כך ניתן ללמוד מטוריו של קשוע, הוא מטפח בהדרגה קריירת צד כדובר, מרצה או מה שזה לא יהיה בחו"ל. יש לו גם איזו משרה—טיבה אינו נהיר לי בדיוק—בארצות־הברית, לשם הוא נוסע בקרוב. יש לו חלום: "אני מוכרח להתחיל לקרוא רק באנגלית ולכתוב רק באנגלית... אני לא יודע כמה אני יכול עוד לכתוב בעברית, אני לא יודע כמה דוברי העברית עוד ירצו לשמוע אותי, אני לא בטוח אם יישאר טעם שאני אפנה אליהם בכלל... אני אכתוב באנגלית על חוויותיו של מהגר לארץ חדשה, על מבקש מקלט מדיני, על פליט מלחמה... אני אשתדל להיות שם לעולם תייר. לא לקחת ללב, ולעולם לא להרגיש שייך."

קשוע לא יתקשה להגשים את החלום. הוא יכול להיבלע, בנוסח אנטון שמאס, אך אם פניו לא לשם, לא יארך היום בו יוכל להשתלב יפה בנוף החדש. יהיו לא מעט אנשים שישמחו לקרוא או לשמוע את מה שיש לקשוע להגיד, כל עוד הוא יידע להגיד את הדבר הנכון. כלומר, כל עוד הוא ישכיל להשתלב בתעשיית היהודים-הם-רעים. בארצות־הברית יש לזה שוק. באירופה, אפילו הרבה יותר. קשוע אפילו יוכל לספק זווית ייחודית: הייתי-שם-וניסיתי-הייתי-הערבי-הטוב-ותנו-לי-לספר-לכם-היהודים-הם-רעים.

אלא שהשינוי לא יהיה יותר מהמרת כלא שיפוטי אחד בכלא שיפוטי אחר. במקום להיקרא כמי שמכיר מתוקף הווייתו בעליונותם של היהודים, הוא יעבור למי שמכיר מתוקף הווייתו בעליונותם של האמריקנים/אירופים הנגזרת מגילוי רשעתם של היהודים. העניין שיש במערב בפלסטינים הוא אפס. תמיד היה ותמיד יהיה. העניין הלכאורתי בהם—עניין הנוגע גם בקשוע—הוא רק נגזרת של העניין האובססיבי שיש להם בכובשים מערביים בכלל, וכובשים יהודיים בפרט. קשוע יוכל לעבור מסטטוס של מי שדבריו מעניינים רק בהקשר זה שהוא מדבר על יהודים, לסטטוס של מי שדבריו מעניינים רק בהקשר זה שהוא מדבר על יהודים. הוא אולי יוכל לומר דברים אחרים—אבל זה לא באמת משנה.

יש גם אפשרות אחרת, כמובן. עשוי להתברר כי סייד קשוע הוא כותב ויוצר כה גדול, עד שהוא יוכל להתקיים גם מחוץ להקשר. אופציית טולסטוי, אם תרצו. בהנחה שקשוע לא יגיע לרום אנה קרניני, מצבו בכלל, ומצבנו בפרט עתיד להישאר, מכאן, בתחום הדי קקה.


הצטרפו לקבוצת הקוראים המרגשת בפייסבוק וזכו בעדכונים


 
 
רשימת תגובות (6)
 
 
ויש גם עוד אפשרות...
4/7/2014
נכתב על ידי אילון

אולי הוא פשוט יעבור מלכתוב "כמה היהודים רעים לערבים" ללכתוב "למה בארה"ב מסתכלים עלי כמו טרוריסט" (גישת 'האמריקאים הם רעים').

מצד שני, מה אומרת הווייתו אם הוא לא נודד מכאן לאחת מהמדינות הערביות שתקבל אותו ודאי בזרועות פתוחות אם כי עם חופש ביטוי מוגבל משהו? :-)
 
 
 
 
ואולי הוא יותר דומה ליהודים בהחלטתו לעזוב
5/7/2014
נכתב על ידי קיפוד רדיואקטיבי

לי זה נראה כאילו הוא מעוניין לעבור למין שלב קוסמופוליטי שכזה, גם אם לא ברמה של אנטון שמאס. זאת מין תחושה כזו של "אין פה מקום לכולם"...
העולם אכן אינו מעוניין בפלשתינאים מחוץ להקשר היהודי, אני זוכר ראיון של קשוע עם עפר שלח שבו הוא דיבר על היצירה שלו אך ורק בקונטקסט ישראלי. את מי הוא יעניין אם הוא יכתוב על דברים אחרים מיחסי יהודים-ערבים בישראל?
 
 
 
 
תהייה
5/7/2014
נכתב על ידי אליש

לא התרשמתי מהרשימה ב"הארץ" שסייד קשוע אכן מתכוון לעזוב אותנו לתמיד.
 
 
 
 
אילון, יש לך סטרט-אפ
5/7/2014
נכתב על ידי אורי רדלר

לא חשבתי על הרעיון. מבריק.
 
 
 
 
לאליש, ואני דווקא כן התרשמתי כך...
5/7/2014
נכתב על ידי אורי רדלר

מצד שני, הוא כבר אמר דברים דומים בעבר. נראה - הכל בכפוף להתפתחות האינתיפאדה 3.0.
 
 
 
 
ניתוח אופי פשטני
11/7/2014
נכתב על ידי בוב

כמיטב המסורת של לודוויג פון מיזס.