הלוזר
 


לפני זמן קצר התרחש אחד הרגעים הגדולים של השנה—ואתם לא ידעתם. רגע נדיר בו יופי התמזג בפשטות, צדק נמהל בצניעות, ותכנית השיווק הגדולה ביותר של שלושים השנים האחרונות צנחה ארצה וקרסה. כן, כן. כפי שכבר ניחשתם, מדובר בנצחונה של קבוצת הספרס מסן־אנטוניו על קבוצת ההיט ממיאמי. ואם ספורט משעמם אתכם, הירגעו: כל העניין ממש לא קשור לספורט.

רקע (אנטי־ספורטאים יכולים לדלג)
ליגת הכדורסל האמריקנית, האן־בי־איי, הגיעה לשיאה—השנה כבכל שנה—בהתמודדות על אליפות הליגה, המכונה אצלם "אליפות העולם."[1] השנה, כבשנה שעברה, התמודדו על הכתר האלופה המכהנת, מיאמי היט (החום של מיאמי, אם תרצו), כשמולה התייצבה סן־אנטוניו ספרס (כלומר, דרבנות סן־אנטוניו).

המאבק בין ההיט לספרס ריתק את אוהבי הכדורסל, שכן בשנה שעברה התנהלה בין הקבוצות התמודדות צמודה ומותחת, שהוכרעה רק במשחק השביעי והאחרון. בליגה שאוהדיה עדיין שבים ומעלים גירת סיפורים על יריבות מושבעות מן העבר, שובן של שתי היריבות אל זירת המאבק הייתה סיפור מעניין במיוחד.

מתווה הסיפור היה כמעט מתבקש. מן הצד האחד הוצבו הספרס, קבוצה צנועה, מנוהלת ומאומנת למופת—הספרס נבחרו פעמים אחדות לקבוצת הספורט המוצלחת בארצות־הברית—שהפכה דגם חיקוי לכל הקבוצות משוק קטן (כלומר, אלו שאינן באות מכרך גדול). בחמישים השנים האחרונות זכתה באליפות האן־בי־איי רק קבוצה אחת משוק קטן (מילווקי, 1971). הספרס הצליחו לזכות באליפות האן־בי־איי ארבע פעמים (1999, 2003, 2005 ו-2007), ועשו זאת בסיוע בחירת שחקן משובח אחד (טים דנקן), שסביבו לוקטה קבוצה של שחקנים שנחשבו בעת בחירתם מן השורה השנייה, השלישית והרביעית בטיבה בליגה.[2]

בשנים האחרונות, עם זאת, הוספדו הספרס כקבוצה זקנה שתש כוחה, והצלחתה להתמודד על התואר לוותה בהרמת גבה וכאות ליכולת להתגבר על חוסר כישרון באמצעות עבודה קשה. על־אף ההספדים הצליחה חבורת הקשישים לטפס בעזרת מקל ההליכה שלה לסדרת הגמר, כשבשנה שעברה הייתה רחוקה שניות אחדות מזכייה. עלייתה הניסית, כביכול, לסדרת הגמר הנוכחית הוצגה כסיפור של נקמה וגאולה: אחרי שתואר האליפות הקודם נשמט מידיה באופן אומלל, השנה ינסו הספרס לנקום בהיט ולהשיב גביע גזול לארונו, ולאפשר לכוכבים הזקנים לגעת בפעם האחרונה בתהילה.

מן העבר השני, כך הותווה הסיפור, ניצבה קבוצת הכוכבים: שלושה מטובי השחקנים בליגת האן־בי־איי, שליכדו כוחות כדי לזכות בתארי אליפות רבים. "לא [תואר] אחד, לא שניים, לא שלושה, אלא הרבה יותר" התרברב הכוכב הגדול מבין השלושה, לברון ג'יימס, במסיבת עיתונאים בקיץ 2010, אז הכריזו הכוכבים על איחוד הכוחות. אותה מסיבת עיתונאים הפכה גם לנקודת המפנה בקריירה של ג'יימס. מי שהוכתר עוד כנער כמשיח החדש ("הנבחר") של ליגת הכדורסל שיחק בשנותיו הראשונות בקבוצה קטנה יחסית (מקליבלנד), אך לא הצליח לזכות עמה בתארים. המעבר לקבוצת הכוכבים של מיאמי, בשילוב עם התיאור הפומפוזי של האירוע ("ההחלטה"), בחירתו להתהדר במספר חולצה כשל מייקל ג'ורדן, וקעקוע הכתובת "הנבחר" על־גבו הציבו את כוכבי מיאמי, ו את ג'יימס בראשם, במוקד תשומת הלב, ועוררו ביקורת חריפה על יהירות ויומרה.

הסיפור הזה היה בראש ובראשונה קונסטרוקציה עיתונאית. החלטתם של כוכבי מיאמי לאחד כוחות לא הייתה אירוע חריג. שילובי כוחות של כוכבים כדי להשיג תארי אליפות אירעו לאורך השנים פעמים רבות. כך למשל, דגם החיקוי הישיר שעמד לנגד עיניהם של ג'יימס וחבריו (דוויין ווייד וכריס בוש) היה זה שאירע אך שלוש שנים לפני כן, ב-2007, כשכוכבים שבעי אכזבות מסיאטל (ריי אלן) וממינסוטה (קווין גרנט) איחדו כוחות עם כוכב הבית של הקבוצה מבוסטון, פול פירס, במטרה מפורשת לזכות באליפויות. קבוצת הסלטיקס מבוסטון אכן זכתה באליפות בשנה שלאחר מכן, וג'יימס ועמיתיו צפו בעיניים כלות איך איחוד הכוכבים הבוסטוני מביס אותם פעם-אחר-פעם.[3]

כוכבי מיאמי אמנם אמנם היו צעירים יותר מעמיתיהם מבוסטון (בני 24, 25 ו-28 בעת "ההחלטה") ואחד מהם אף התהדר בתואר אליפות בודד, אך ניתן היה לצפות כי הביקורת תדעך עד מהרה. אחרי־הכל, ספורטאים צעירים, עתירי טסטוסטרון ויהירים אינם מקרה חריג במיוחד—איש אינו דן אתלטים צעירים לחומרה על ביטחון עצמי ויומרה, במיוחד כשהיא מגובה בהישגים מוכחים: מיאמי אמנם כשלה בגמר הליגה בשנה הראשונה, אך שבה להתמודד על האליפות ואף זכתה בה בשנתיים הבאות. הצלחתה להעפיל לסדרת הגמר ארבע פעמים ברציפות הייתה הישג מרשים מאוד, שהעיד כי "ההחלטה" הולידה קבוצה טובה.

מיאמי אף לא הייתה קבוצת 'כוכבים' רגילה. אף שרבים ניסו להציגה כקבוצת מיליונרים מפונקים ויהירים, הקבוצה שיחקה כדורסל אתלטי ונבון והביסה את יריבותיה לא בזכות כוח אלא בזכות כישורים ויכולת. השחקן הבולט בקבוצה היה תמיד לברון ג'יימס. שחקן הבית המהולל, דוויין ווייד, פינה לו באצילות את מרכז הבמה, וג'יימס התייצב עליה בצדק: מבנה גופו הכביר, כישוריו הפיסיים, תבונת המשחק שלו, משחק ההגנה המשובח והרצון (והיכולת) לשתף את עמיתיו במשחק הפכו אותו לכוכב הראשון במעלה בליגה. אחרי זכייה חוזרת באליפות, נדמה היה כי המולת הביקורת עתידה להשתכך ולהשתכח.

התכווצויות-גייט
אך המולת הביקורת לא שככה ואף לא השתכחה. במשחק הראשון בסדרת הגמר של שנת 2014, זמן קצר לפני סיום המשחק, וכשמאזני התוצאה היו שקולים, נטש ג'יימס את שדה המערכה בגלל התכווצויות קשות בשריריו. קבוצתו קרסה, שחקני הספרס צלפו אל הסל כמטורפים, וניצחון אפשרי של מיאמי הפך לתבוסה רבתי.

נטישת קבוצתו בדקות הסיום המכריעות עוררה מחדש את הדיונים על ג'יימס. אדרת הכבוד וההדר לכישוריו נשמטה באחת, וג'יימס הפך מושא ויכוח ולגלוג. בזריזות רבה הועלו מאוב מקרים בעבר בהם כוכבים אחרים המשיכו לשחק במשחקים מכריעים למרות קושי פיסי—מייקל ג'ורדן, הוא ולא שרף, שיחק עם שפעת ו-39 מעלות חום![4] קובי בריאנט שיחק עם אצבעות שבורות וקלע עם גיד אכילס קרוע![5] ג'יימס הוצג כמי שערק מן המערכה בתירוץ מגוחך. ההשוואות לא היו ממין העניין, גם משום שהתכווצויות שריר אינן מאפשרות לשחקן לשחק בשום אופן. מבנה גופו עתיר השרירים של ג'יימס הופך אותו רגיש במיוחד להתכווצויות, והוא סבל מבעיות כאלו פעמים רבות בעבר, ובמיוחד בתנאים של חום. במהלך המשחק התקלקל מיזוג האוויר באולם שבסן־אנטוניו, והחום הרב על מגרש הכדורסל הגדיל מאוד את הסיכון להתכווצויות.

כך וכך נאמר שוב ושוב בסדרה אינסופית של הסברי מומחים, כשרשת הספורט אי־אס־פי־אן יצאה למעין מרתון הסברה על התכווצויות שריר, שניסה להסביר עד כמה אי-אפשר-בשום-אופן-לשחק-איתן וכי אי-אפשר-להגיד-שהוא-לא-שחקן-גדול-רק-כי-הוא-נפצע. ג'יימס הוא שחקן גדול. אלון איתן. כביר שבכבירים. נקניק הרץ הונגרי עשוי מבשר סוס משובח. השחקן הגדול בדורנו. מצביים קל וגם מאריות גבר. וכדאי להדגיש, למרות ההלעזות, כי כי חיוכו כעדר העזים הגולשות מהר גלעד לפחות כמו קובי בריאנט. ואסור לשכוח כי עיניו יונים מבעד לצמתו כמייקל ג'ורדן בגילו.

אך הדיון על העוויתות שיקף משהו שלא הובע במילים. התכווצויות השריר של ג'יימס היו סיבה מוצדקת לנטישת המשחק, אך הן איזכרו באופן מובהק מקרים רבים אחרים בהם כשל ג'יימס מלהפגין אותו רצון בלתי נלאה לנצח, שאפיין את אלופי הליגה הבולטים מן העבר. פעם-אחר-פעם, ברגעים המכריעים של משחקים חשובים, העדיף ג'יימס להעביר את מטה ההכרעות לאחרים. בשנת 2007 הוא הגיע לגמר במדי קליבלנד, הפגין הופעה חלשה ופיק ברכיים ברגעים המכריעים והובס אנושות.

הסיפור חזר על עצמו שוב ושוב. ג'יימס היה יעיל להפליא בכל שלבי המשחק, עד לרגעים החשובים והמכריעים. בגמר שנת 2011, מול המאבריקס מדאלאס, שוב הפגין ג'יימס משחק נרפה דווקא ברגעים המכריעים. ממוצעיו ירדו במקום לעלות ונדמה היה שהוא מעדיף למסור לחבריו את הכדור ברגעים הקשים ביותר.

בשתי שנות האליפות של מיאמי דעכו קולות הביקורת, אך לא נעלמו. גם כאשר מיאמי זכתה בתואר, ברגעים המכריעים נדמה היה שג'יימס נעלם. במשחק השישי באליפות 2013, לדוגמה, הצליחה מיאמי לנצח, אך נצחונה בא אחרי פרק זמן בו ג'יימס קרס מנטלית וביצע שורה של פעולות נרפות וכושלות, שהעבירו את היתרון ליריב. הוא קרס ברגע האמת, ואלמלא פעולת עמיתיו, הייתה מיאמי שומטת מידה גם את האליפות הזו.

תקרית עוויתות השריר החייתה מחדש את הביקורת. לא כישוריו של ג'יימס הם שעמדו למבחן. אלו הוכחו פעם ושוב. מה שעמד למבחן הוא יכולתו לעמוד בלחץ. הפער הגדול בין יכולתו, כישוריו והדימוי שלו בעיני עצמו, אל מול חוסר יכולתו והיעדר כישוריו בתנאי לחץ יצרו את התחושה הברורה שג'יימס הוא, במילה אחת, לוזר.

ההמשך
במשחק השני בסדרה התעלה ג'יימס על עצמו, והפגין משחק משובח. מקהלת הזמירות החלה לזמרר שוב את שירי תהילתו, אך הזמרה עמדה באוויר רק ימים אחדים. במשחק השלישי ואחר־כך ברביעי ולבסוף בחמישי והאחרון הוכתה קבוצת מיאמי היט אנושות. הספרס הצליחו לפצח את הגנת ההיט ובאמצעות אסופת שחקנים באיכות נמוכה הרבה יותר, לכאורה, הצליחה להביך את האלופה. קשישי סן־אנטוניו נראו כצעירים הדינמיים, מתרוצצים כעיזי כדורסל עולצות, ואילו שחקני ההיט סבבו במגרש תשושים ומובסים.

ניתן למנות מספר סיבות לתבוסת הקבוצה ממיאמי—ורובן כלל אינן קשורות בה. הספרס הכירו כבר לפני שנים בחולשתם העיקרית: מיעוט שחקנים בעלי יכולת אתלטית גבוהה, המסוגלים "ליצור לעצמם מצבים" (כלומר, לרוץ או לכדרר עד שיגיעו למצב בו הם יכולים לקלוע לסל בחופשיות). נוסף על־כך, סן־אנטוניו נאלצה להתמודד בחלק המערבי של הליגה, שהיה משופע בקבוצות טובות ואתלטיות, עתירות שחקנים בעלי יכולת (החלק המזרחי של הליגה, עמו נמנית מיאמי, חלש הרבה יותר).

כפיצוי וכפתרון, ריכזה סן־אנטוניו אצלה אסופת שחקנים נבונים ותרגלה אותם היטב במשחק המבוסס על מסירות, שקידה, עזרה, וחיפוי הדדי. שחקנים בעלי יכולות מוגבלות הכשירו עצמם לקלוע, ובמיוחד מטווח שלוש הנקודות (כלומר, מרחוק). כלל ידוע בכדורסל הוא כי הכדור מהיר מהרגליים, ובזכות מספר גדול של מסירות ותרגילי התקפה, הצליחו הספרס להגיע שוב ושוב למצב בו אחד משחקניהם ניצב חופשי לקלוע אל הסל. אי אפשר להפוך שחקנים אתלטיים פחות לאתלטיים יותר—ובנקודה זו הייתה סן־אנטוניו נחותה מכל אחת מיריבותיה—אך הספרס עמלו להכשיר את שחקניהם, כך שכמעט כל אחד מהם ידע לקלוע היטב כשהוא חופשי. כך נוצר מצב בו הקבוצה האתלטית פחות, סן־אנטוניו, יכולה הייתה להציב על המגרש בכל עת חמישה שחקנים היודעים לקלוע היטב. היריבות ניצבו בפני איום מכל פינה, כשהן אינן יכולות להגיש סיוע הדדי בהגנה. לברון ג'יימס הגדיר זאת היטב, כשביאר מדוע קשה להתגונן מפני סן־אנטוניו: "כולם שם חיים"—כלומר, כל אחד מהשחקנים מאיים ויכול לקלוע לסל.

ובהגנה, במהופך. בהגנה בכדורסל יש חשיבות רבה לאתלטיות, אך חשובה ממנה ההבנה ההדדית, היכולת לסייע זה לזה, הריכוז וההתמדה. כלומר, יכולות שבהן השכל והאימון חשובים מזריזות הרגליים. יתר על־כן, אם לסן־אנטוניו היו חמישה שחקנים שהיו מסוגלים לאיים על הסל, ליריבותיהן היו רק שניים או שלושה, כך שהשחקנים האתלטיים ביותר הוצבו לגונן מול השחקנים המאיימים ביותר של היריב, כשאחד או שניים מן המגינים יכולים תמיד לסייע לחבריהם.

כדי לחזק את האיום, נקטה סן־אנטוניו שיטה של סבב רחב של שחקנים. במהלך העונה הרגילה, היא דאגה להעניק לשחקניה זמן מנוחה רב, והשתמשה במספר גדול מאוד של שחקנים. שיטה זו אפשרה לספרס לשמור על כוכביה המזדקנים טריים ורעננים (השחקן הפעיל ביותר במהלך העונה הסדירה שיחק אלף דקות פחות מהשחקן המקביל במיאמי; חמישה משישה השחקנים המובילים לא שיחקו ב-20 אחוז מהמשחקים לפחות), אך גם הכשירה מספר רחב של שחקנים להתמודדות עם מצבי לחץ. כך יצא, במהלך הפלייאוף, שאל מול חמשת השחקנים המובילים של מיאמי, שהתרגלו במהלך העונה להתמודד עם יריבות חלשות מאוד,[6] עלתה שורה ארוכה ומתחלפת של שחקנים שנבחנו בעשרות משחקים קשים לאורך העונה.[7] שחקני מיאמי לא הורגלו באינטנסיביות שכזו—לשחק משך כל המשחק נגד חמישייה המשחקת באותה רמה של אינטנסיביות—והחל במשחק השלישי ניכר היה כי לצד אובדן העצות הטקטי והאסטרטגי, הם פשוט לא עומדים בקצב.

הדוגמה המובהקת לכך ניתנה במשחק החמישי והאחרון. אחרי שתי תבוסות לא נעימות במשחק השלישי והרביעי, הכריז לברון ג'יימס באוזני עמיתיו לקבוצה: "לכו בעקבותי": מיאמי עלתה למגרש כאחוזת דיבוק, וכעבור דקות אחדות כבר הובילה בפער ניכר: 22 נקודות מול 6 בלבד ליריבתן. הספרס לא התרגשו והחלו לנגוס בעקביות בפער. במחצית המשחק כבר הובילה סן־אנטוניו בפער של שבע נקודות, ומכאן כבר לא הביטה לאחור. אחרי המשחק הכירו כמה מכוכבי מיאמי, ובראשם ג'יימס, בפער הניכר ביכולת בין הקבוצות. הם נשמעו מובסים, אך גם שלמים עם עצמם, כשלעתים התגנבה לקולם גם נימה של קנאה. "קבוצה כל־כך לא אנוכית," אמר ג'יימס, ונשמע כאומר: הייתי שמח להיות איתם.

קשור ליתד הכוכבות
אך ג'יימס אינו יכול להיות בסן־אנטוניו. לא מבחינת סגנון המשחק. ג'יימס הוא שחקן קבוצתי מאוד, והיה יכול להשתלב בסן־אנטוניו כבר מחר. סביר להניח שהיה זוכה בכמה וכמה אליפויות עמה (שלא לדבר על פטור מהשמירה הלוחצת של קוואי לאונרד) ואף נהנה מבונוס: הוא לא היה פורש מהליגה עם צמד רגליים מעוקמות מרוב פציעות, כפי שבוודאי יתרחש בקבוצות בהן ישחק.

ג'יימס אינו יכול לשחק בסן־אנטוניו משום שהוא קרבן שיטת הכוכבים. באמצע שנות השמונים, כאשר הופיע מייקל ג'ורדן בזירת האן־בי־איי, החלה הליגה מתבססת על שיטה בה כוכב־על אחד נהנה מעיקר תשומת הלב, וממעמד אלוהי־למחצה. השיטה הייתה פיקטיבית למחצה—ג'ורדן עצמו כשל שוב ושוב בניסיונותיו לכבוש את האליפות, והצליח בכך רק בעונתו השמינית, כאשר הכוכבים שקדמו לו הזדקנו, פרשו או פינו את הזירה—אך אפקטיבית מאוד מבחינה שיווקית. הכוכב הגדול זכה בנתח הארי של תשומת הלב, כששאר שחקני וקבוצות הליגה משמשים תפאורה נאה לזכיותיו ההרואיות, עתירות ההטבעות, בתארי האליפות.

הליגה כולה נרתמה לסייע למאמץ השיווקי. ג'ורדן זכה למעמד 'כוכב' על המגרש: חלק מהעבירות שביצע לא נשרקו, ספק־עבירות נגדו נשרקו, עבירות כמו צעדים זכו ליחס סלחני מאוד. הכל כדי לקדם את 'האגדה' ואת הילת האלוף הבלתי מנוצח, עם 'הקבוצה הטובה ביותר מאז ומעולם'.

ואז ג'ורדן פרש. על כל מגרעותיו—ויש הרבה מאלו—ג'ורדן היה שחקן משובח, כריזמטי ואתלטי. הוא אמנם זכה ליחס סלחני ולדחיפה מעודדת מן השופטים, אך היה ראוי בהחלט להישגיו. הנהלת הליגה נדרשה רק לעטוף אותו בשמיכת יחסי־ציבור, ולהאדיר את האגדה. ג'ורדן הקפיד תמיד שגרעין האמת יימצא על המגרש.

אחרי פרישתו התברר שקל מאוד ליצור את אדרת יחסי־הציבור, אבל קשה הרבה יותר למצוא גרעין של אמת. האן־בי־איי נותרה עם שיטה המבוססת על כוכב־על מושך קהל, אך בלי כוכב־על כזה. היורשים המיועדים כשלו בזה-אחר-זה, מי כך ומי אחרת. אחדים התפוגגו על המגרש. אחרים מחוצה לו. היחיד שעמד בדרישות, לכאורה, היה קובי בריאנט, אך אופיו הבעייתי, והיעדר כישורי הגנה עילאיים, ממין אלו שהיו לג'ורדן, גרמו לכך שבריאנט נזקק תמיד לחגורת כוכבים סביבו. הוא לא היה היורש הראוי.

לברון ג'יימס נראה כמו הפתרון המושלם. מבחינת היכולת האתלטית, הוא עלה במידה ניכרת על כל יריביו. ג'יימס לא למד ושיחק במכללה, ולכן חסרו לו יסודות חשובים במשחק—עד היום, הוא מתקשה אפילו בפעולות יסוד, כמו שמירה על רגל ציר או ביצוע צעד וחצי בלי צעדים—אך ניתן היה לקוות כי מצד אופיו ופוטנציאל הכוכבות שלו הוא יוכל לשמש יורש ראוי לג'ורדן.

זה לא קרה. ג'יימס אמנם ביצע את תפקידו כהלכה מחוץ לגבולות המגרש, עם אישיות מוחצנת וראוותנית, וזכה לתמיכה נרחבת מן השופטים על המגרש עצמו—במיוחד התעלמות מעבירות או צעדים—אך על המגרש הוא היה דווקא שחקן קבוצתי, רהוי במעמדים גדולים, שהמקום שהתאים לו היה לא ככוכב הגדול אלא דווקא בתפקיד מסייע, בקבוצה של שווים או לצד שחקן גדול אחר. לצידו של מייקל ג'ורדן ניצב כוכב נוסף בשם סקוטי פיפן. גם הוא היה שחקן מרשים מאוד, אך הססן ומבוהל במעמדים גדולים. ג'יימס היה אמור להיות ג'ורדן, אך התברר כפיפן.

המכונה המשיכה לעבוד בכל זאת. יותר מכל ליגה אחרת, יותר מכל ענף ספורט אחר, אחז באן־בי־איי דיבוק ההשוואות. כל הישג נאמד לא כשלעצמו אלא אל מול "המורשת." כוכבי כדורסל במסיבות עיתונאים נשאלו בהתמדה האם הם מרוצים או שאינם מרוצים ממצב המורשת (legacy) שלהם. כוכבי־על נבחנו בהתמדה אל מול רשימת הישגיו המדויקים של ג'ורדן. האם הם זכו בשלוש אליפויות ברציפות? האם הם זכו בשש אליפויות בסך הכל? האם הם הפסידו במשחקי הגמר? האם הם צברו די נקודות במשחקי הגמר?

מיני סטטיסטיקות מוזרות נבראו, כדי לחלק לכל שחקן נתח של אגדיות. שחקנים מצטיינים שפרשו זוכים לעתים למעמד חבר ב"היכל התהילה" ושחקנים פעילים זוכים על המגרש לתואר "חבר בהיכל התהילה בעתיד." אם שחקן לא קלע יותר נקודות מכל אחד אחר בעבר, כי אז ניתן היה לגלות שהוא שיחק יותר דקות, או קטף יותר כדורים חוזרים, או קלע 35 נקודות, קטף 8 כדורים חוזרים, חילק 4 מסירות לסל, והטיל ביצה בגודל בינוני עם כתמים צהבהבים על הקליפה במרכז המגרש — שילוב נדיר, שלא היה כמוהו מאז ג'יימס דאפלבג בשנת 1991.

שיטת הכוכבים מושרשת, וכל שחקן נדרש לשתף עמה פעולה, ולהבנות את סיפורו באופן דומה: על־אף קשיים רבים בתחילת הדרך, נאבקתי כדי לזכות בהכרה, אני שמח ומכיר תודה על הפרס/האליפות/התואר, באמת התרגשתי להיות עם הכוכבים הגדולים, ותודה להורי שהביאוני עד הלום. זאת לומר: אני צנוע, מכיר תודה, מכבד מאוד את השחקנים האגדיים שקדמו לי, ומקווה לעמוד בציפיות.

הזוכה בתואר השחקן היעיל ביותר במשחקי הגמר השנה, קוואי לאונרד הצעיר, התייצב למסיבת העיתונאים אחרי הגמר וזכה לקורס מזורז בדרישות התפקיד. עברו 15 שנה בין האליפות הראשונה של טים דנקן [חברו לקבוצה] לאליפות הנוכחית. אתה זוכר משהו בכלל מהאליפות הראשונה? לאונרד היה אמור להשיב: בוודאי שזוכר, אני מאוד התרגשתי אז. לא מיללתי ולא פיללתי שיבוא היום ובו אני הקטון אהיה חבר בקבוצה עם דנקן האגדי. במקום זאת, הוא השיב: "אני לא זוכר שצפיתי בסדרת הגמר ההיא. בטח הסתובבתי ורצתי אז." כתב שני תהה: "קוואי, הפרס הזה הגיע לידיך ביום האב, האם הייתה לו משמעות מיוחדת עבורך כשאתה זוכר את אביך שלך?" התשובה הנדרשת הייתה: אבי תמיד במחשבותי, ואני מכיר תודה לו. המאמן הוא כמו אבא בשבילי. לאונרד, מעט מופתע, הגיב בכנות: "אבי מת לפני שש שנים ולא באמת חשבתי עליו."

לברון ג'יימס היה זקוק לדברים כאלו. ללאונרד שמורה הזכות לחסות בצל קבוצה מגוננת, בה הוא יכול לככב בלי להיות חלק ממרוץ עם רוחות הרפאים של העבר. חבריו המבוגרים יותר לקבוצה אינם עסוקים ב'מורשת' שלהם אלא במשחק ובהנאה מן המשחק. כוכבה הגדול של הספרס בשנות התשעים, דיוויד רובינסון, קד בחן והעביר את שרביט הפיקוד לטים דנקן. אחר־כך קד דנקן בחן, והעביר את שרביט הפיקוד לטוני פרקר. עתה קד פרקר בחן, והולך ומעביר את שרביט הפיקוד ללאונרד. בשוק הקטן שלהם, איש מהם לא חש את הצורך הבוער להיות היורש של ג'ורדן. הם מסתפקים בהנאה מהמשחק.

שחקני ההיט, לעומתם, לובשים חולצות ועליהן הכתובת Heatles, על משקל הביטלס. אילו כל להקה חדשה ומצליחה הייתה צריכה לעמוד בהשוואה לביטלס, היה הלחץ גורם לה לקרוס תחתיה. ג'יימס, תחת הלחץ להיות ג'ורדן, לעולם לא יוכל להיות אלא לוזר.

הערות
1 האמריקנים אוהבים לכנות את האליפויות המדינתיות שלהם בתואר "אליפות העולם" וכל כמה שזה עשוי להישמע יהיר, בדרך כלל זה גם נכון—גם אם לעתים מדובר בספורט שאף אחד לא מתעניין בו מחוץ לארצות־הברית (פוטבול), או בספורט שרמת העניין בו מחוץ לה זניחה (בייסבול). במקרה של כדורסל, מדובר בקביעה נכונה לחלוטין.
2 לביאור: לצד דנקן כיכבו בחמישיית הספרס טוני פרקר שנבחר כנער במקום 28 בדראפט (בחירת השחקנים החדשים) בשנת 2001; מאנו ג'ינובילי שנבחר כבחירה מספר 57 בדראפט ב-1999; בוריס דיאו שנבחר בבחירה מס' 21 בדראפט 2003, והועבר לספרס 'כגרוטאות' מהקבוצה החלשה באן־בי־איי; דני גרין שנבחר במקום ה-46 בדראפט ב-2009, אך למעשה נופה מן הקבוצה פעמיים ובילה חלק ניכר בזמנו בליגת הכשרה; וקוואי לאונרד שנבחר במקום ה-15 בדרפט 2011. הנתונים, מכאן.
3 וכדי שלא להלאות, שתי דוגמאות נוספות: כוכב העבר צ'רלס בארקלי עבר מקבוצת נעוריו (שבפילדלפיה) לקבוצה אחרת (בפניקס) כדי לזכות באליפות ואחרי שכשל שם עבר לקבוצה מיוסטון, שלה היו כבר שני תארי אליפות. לאותה קבוצה יוסטונית (רוקטס) כבר הגיע קודם כוכב גדול ושבע אכזבות אחר (דרקסלר) שהצליח לזכות סוף-סוף באליפות אחרי שליכד כוחות עם הכוכב הגדול של יוסטון (אלאג'ואן).
4 ג'ורדן שיחק למעשה עם חום ותשישות אחרי קלקול קיבה, אך זה אינו מעלה או מוריד ומכל מקום, שפעת נשמעת טוב יותר מקלקול כיבה.
5 בריאנט, יהיר כג'ורדן אך מוכשר פחות, קלע שתי קליעות עונשין עם גיד אכילס קרוע במשחק היה חסר חשיבות; שחקנים רבים משחקים עם שברים ונקעים באצבעותיהם.
6 כדי לאייר את החולשה, שיעור הניצחונות של קבוצות במזרח מול קבוצות במערב היה 36.9 אחוז מול 63.1 אחוז. אילו היה דירוג העליה לפלייאוף מבוסס על מינון הפוך (מזרח מול מערב) אף קבוצה מן המזרח לא הייתה מצליחה להעפיל לפלייאוף.
7 עדות יפה לכך ניתנה במשחק השישי והאחרון בסדרת המשחקים של סן־אנטוניו ספרס מול הקבוצה הנמרצת של אוקלהומה. בשלב מוקדם באותו משחק נפצע כוכבה של סן־אנטוניו, טוני פרקר, ונאלץ לנטוש את המשחק. הספרס המשיכו לשחק, כאילו לא אירע מאום.


הצטרפו לקבוצת הקוראים המרגשת בפייסבוק וזכו בעדכונים


 
 
רשימת תגובות (2)
 
 
שיטת הכוכבים התחילה עוד לפני ג'ורדן -
14/7/2014
נכתב על ידי עמי, ת"א

עוד לפניו המאבק בין הלייקרס לסלטיקס - שתי הקבוצות המובילות בשנות השמונים - התמקד במאבק האישי לכאורה בין לארי בירד למג'יק ג'ונסון. כל שאר השחקנים (חלקם מצויינים) היוו רק תפאורה. ולפניהם היה ה"דוקטור", שהיה אף הוא כוכב ענק. האמריקאים - בעצם כולם - אוהבים סיפור טוב. בירד מול ג'ונסון מתאים לתבנית האמריקאית של שני אקדוחנים ברחוב ריק, וכשאחד מהם שחור והשני לבן, אז בכלל הסיפור מצויין. מייקל ג'ורדן מתאים לתבנית הג'ון-ויינית של הפרש הבודד שנלחם בקשיים וכובש את המערב. זו אומה שמאמינה באינדבידואל, ביכולתו של היחיד, וכותבת הן את התסריטים ההוליוודיים שלה והן את תסריטי הספורט בהתאם.
 
 
 
 
סאן אנטוניו זה טים דאנקן
21/8/2014
נכתב על ידי יונתן

בלי קוואי לאונרד סן אנטוניו ממנצחים 4:2 את הסדרה.

בלי טים דאנקן הספרס מפסידים 4:1.

זאת הסיבה שהם יקחו אליפות גם השנה,
ואחרי שטימי, השחקן הכי טוב מאז מייקל, ירפוש הם לא יגיעו גם לחצי גמר המערב.