המקולקלים
 


וכך קרה שבצהרי יום ו' צפינו בפרק הראשון של הסדרה המדוברת "המקוללים." יוצר הסדרה, חגי לוי, כבר פטפט את עצמו באופן מעורר דאגה ב"הארץ" (4.1.2014), אך ענייננו בשדה גבר על סימני האזהרה. לטובת כל הצדדים המעורבים בדבר, חבל שלא הקשבנו להם.

זהירות: יש כאן ספוילרים כאלו ואחרים.

בפרק העוסק בפנחס שדה — אולי גם באחרים, לא אדע — ביצע לוי שלוש בחירות נועזות מאוד. הראשונה היתה להימנע מיצירת סרט תיעודי ולבחור, במקום, בתבנית של סרט בדיוני המתחזה לתיעודי. הדברים הנאמרים מפיו של שדה אכן נאמרו על־ידי שדה, כפי שמכריזה כתובית בסוף הסרט, אך את דמותו של שדה מגלם שחקן (יהודה אלמגור) וכל המצבים בסרט בדויים. ההחלטה להמחיז את חייו של שדה, על כל המלאכותיות והפלקטיות הנובעות מכך שהמתעד נמצא תמיד במקום הנכון וברגע הנכון, הייתה מסוכנת במיוחד. במפתיע, זו גם ההחלטה המוצלחת היחידה של לוי: האנשים (שדה, משה קרוי, יונה וולך ואביבה אורי) כולם שוכני עפר עשרים שנים ויותר. פניהם אינם צרובים בזיכרון החי, וקולם אינו מהדהד באוזנינו. הם כשירים להמחזה.

בחירה נוספת ומפוקפקת יותר הייתה לבלול את סיפור חייו של שדה, תאריכית ותוכנית, כדי להתאימם לתבנית הסיפור שביקש לוי לספר. הסרט פותח בתיאור בדיוני של חייהם המשותפים של שדה ושל שרי פיירשטיין, כשרצף הדברים מרמז בחוזקה כי התאבדותה בשנת 1979 התרחשה זמן לא רב אחרי כן, וכי לביקורתו החריפה של שדה על איכות יצירתה היתה יד ורגל באובדנה.

מכאן מדלג הסרט באופן תמוה לביקור של שדה אצל חיילים בתקופת מלחמת ההתשה, וממנו לפרסום "התמסרות" של חבצלת חבשוש (1973), ומשם להתאבדותה (נובמבר 1984) ומשם אחורה בזמן לקשר של שדה עם מלכה זילברמן משנת 1977, ואז כמה שנים קדימה, אי־שם בתחילת שנות השמונים, ומשם לתיאור עלייתו מחדש של שדה עם ספר האגסים הציבורים ומסע הופעות עם אהוד בנאי, שלמעשה נערך בערוב ימיו של שדה, בתחילת שנות התשעים. רק הנקודה בסוף המשפט, מותו של שדה בשנת 1994, באה אכן בסוף המשפט.

דילוגי הזמנים ולישת כל האירועים לעיסות תוכן אחידות — בוי-מיטס-גירל -> בוי איז פנחס שדה -> פנחס שדה דונט וונט טו מרי אנד בי א גוד בורגני -> גירל ג'מפס פרום בילדינג — מרדדת את האיש, את יצירתו ובסופו של דבר גם את הסרט למקבץ אירועים סנסציוניים. זאת ועוד, לוי בוש בסנסציוניות או אולי מתכחש לה ולכן בוחר להגיש את החלק האחרון בכל סיפור (גירל ג'מפס פרום בילדינג) באופן יובשני או כנאום טרחני ומתייפייף של שדה, המעורר אצל הצופה את התהייה: הלשם הנודניק הצדקני והאגוצנטרי הזה גירל ג'מפס פרום בילדינג?

ההחלטה השלישית, זו שהורגת את הסרט, היתה ההחלטה לבסס אותו על הנשקף מעיניו של חגי לוי. כלומר, מעיני הדמות הבדויה של הנער מהקיבוץ הדתי, המלווה במצלמתה המציצנית את הרגעים החשובים בחייו של שדה. אגב החלטה זו, הפך לוי את הסרט מכזה המתמקד בקללת שדה, ליומן התבגרות מצולם שלו עצמו. מנעוריו הנלהבים בקיבוץ וכעולה לרגל לביתו של שדה,[1] עבור בהתרחקותו משדה וממשובת הנעורים לטובת הקריירה הצולחת וראייה מפוכחת יותר, וכלה במותו של שדה, המוצג באופן אבסורדי כמעין "סוף טוב" — שדה זכה לרהביליטציה ומת בזרועות נערה.

ההחלטה הזו, נועזת ואגוצנטרית, היתה יכולה להניב פירות יפים, אילו ללוי היה משהו מעניין לומר, או ראייה מנוגדת ושונה, שתכרסם באופן מהותי בכוח האוטוצנטריות המייגעת של שדה שבסרט. אבל לוי כושל כאן בשני המובנים. הוא מציג את עצמו כאדם בנאלי במבטו ובתובנותיו, ומרדד את שדה כפי מידתו, לברברן פנחסי מצוי, שציר חייו הוא זה שהוא דונט וונט טו מרי אנד בי א גוד בורגני. חבל.

בנימה אופטימית, עם זאת, ניתן לציין שלוי שקל להקדיש אחד הסרטים בסדרה לדוד אבידן, ובסופו של דבר החליט לחוס על המשורר.

הערות
1 למעשה, לוי מקבץ כאן לגיל "שש עשרה" שלו אירועים שהתרחשו כאשר היה בן שש, שבע, עשר ושש עשרה כאילו התרחשו באותו זמן ממש.


הצטרפו לקבוצת הקוראים המרגשת בפייסבוק וזכו בעדכונים