פריבילגיות של אשכנזים
 


"בואו נודה על האמת: עיוורון צבעים הוא פריבילגיה של לבנים" כותבת נעמה קטיעי ב"הארץ" (26.8.2013). בקורס קדם־צבאי, מספרת קטיעי, היא נתקלה בפעם הראשונה בחייה בתגובות תמהות כאשר ניסתה "לברר, כפי שהייתי מורגלת עד אז, מאיזו עדה הסובבים אותי." התמיהה לימדה אותה כי רק רק אשכנזי יכול להרשות לעצמו להיות "פשוט ישראלי."

מדובר בניכוס אנטי-הנכחתי מהסוג הנקלה ביותר, כמובן:

כשאשכנזי (או 'משוכנז') מכריז על עצמו שהוא "פשוט ישראלי," הוא מנכס לעצמו את הישראליות, ומסמן את מי שאינו אשכנזי כ"לא ישראלי".... במעגלים המרכזיים של ההון התרבותי בישראל קשה למצוא הנכחה מזרחית. כולם ישראלים, כולם נטולי צבע. כך, אשכנזי ממוצע מתל אביב או מירושלים כמעט שאינו נתקל במזרחים. כלומר, הוא נתקל באנשים שהם מזרחים מבחינה גנטית, אבל לא במזרחים שמופיעים כמזרחים, שמסומנים כ"מזרחים."



קטיעי סבורה כי הוויתור על הנכחת המוצא, הפגנת היותה מזרחית, הוא קרבן. היא לא טורחת לעסוק בשאלה איך היו האשכנזים מוכנים לקרבן הזה. הוויתור על הנכחת הפולניות, הרומניות או היקיות אינו נראה לה קרבן חמור במיוחד; או שאולי היא מניחה כי המורשת הזו לא הייתה ממשית מלכתחילה; או שאין למעשה הבדל מהותי בין המורשת האשכנזית ל"מערביות" או "ישראליות"; או, בכלל, שהוויתור בוצע כחלק מתכנית מחוכמת לזכות בבכורה החברתית-תרבותית-כלכלית המזומנת למי שמוכן למכור את מכורתו תמורת כוח.

כל אחת מהתפישות האלו משקפת סוג של שיטוח "האחר" לסטראוטיפ גזעני. אצל קטיעי, המזרחים מובחנים ובעלי תכונות, אך האשכנזים, "האחר," מובחנים רק בהיעדר האותנטיות והזיוף שבהם. האשכנזים הם יצורים סינתטיים, ממש כמו ה"ישראליות" הפיקטיבית שלהם. היא אמנם מכירה בכך שיש "מי שגדלו לתוך עיוורון הצבעים," אך דומה כאילו תחושתה היא שהם רק "מתעקשים לאמץ אותו." מכל מקום, לא מדובר בדבר ממשי אלא רק בסילוקו של הדבר הממשי. "האחר" הוא יישות חסרת תוכן: כל כולו זיוף או חישוב או היעדר.

קטיעי מוחה על "מחיקת הצבעים" בחברה הישראלית, אך דומה שהיא מסוגלת לחוש רק את כאב מחיקת הצבעים שלה. כאבו של "האחר" אינו קיים באמת, מבחינתה. "מחיקת הצבעים מייצרת שוויון מדומה ומזויף," היא גורסת, והשוויון המדומה והמזויף "משמר את חוסר הצדק" ומונע "מאתנו להבחין בשורשים (הצבועים) של הבעיה." צדק, מנקודת מבטה, הוא שחרור המזרחי מכבליו. הדוגמה שהיא מביאה לכבלים כאלו היא אי־הנוחות שחשה לשאול אנשים "מאיזה עדה את/ה" ותיקון העוול צריך להיות כפול: המזרחי צריך לחוש בנוח לשאול "מאיזה עדה את/ה" והשאלה צריכה להפוך קושיה לגיטימית. כלומר, גם "האחר," האשכנזי, נדרש להתעניין בה.

בעמדתה של קטיעי יש מידה מסוימת של בורות, לפחות לדעתי. בשנותיה הראשונות של המדינה, הבדלי מבטא שימשו מבחין בעל משמעות. בעלי מוצא ומבטא פולני או רוסי, לדוגמה, זכו ליתרון מובהק, לפחות בעיני בעלי מוצא ומבטא דומים. אבל גם באותו עבר נשכח-למחצה, ניצבו התרבות המזרח־אירופית והמבטא המזרח־אירופי הרבה אחרי משאת הנפש האמיתית: הצבריות ה'ילידית'. כדי להיות "דן בן אמוץ"—הצבר לכאורה האולטימטיבי— היה מוּסיה תהילימזאָגער חייב להשיל את כל מה שאינו "דן בן אמוץ." הרבה דברים השתנו מאז, אך העיקרון הבסיסי נשמר: בזירה הציבורית אנשים נדרשים לוותר על המבטא (הממשי והנפשי) עמו גדלו לטובת הממוצע הילידי המשוער. אם הם אינם מוכנים לעשות זאת, הם צריכים להיות נכונים לשאת את התיוג והמסגור.

כבכל חברה אנושית, חריגות נושאת עמה עונשים. אם אתה מדבר בחי"ת ועי"ן, או ברי"ש רוסית מתגלגלת, או אם צבע עורך כהה, או אם אתה לבנבן עם עיגולדים, או אם אתה הומו מוחצן, או לסבית מוחצנת, או גבוה ודק, או נמוך ושמן, או קטן ומקריח, או בעל בלורית אפרו—לכל תכונה מחיר. לפחות ברמה הראשונית. ברמה השניונית, כאשר מכירים אותך, החריגות הולכת ומטשטשת לטובת האדם שאתה באמת.

וכרגיל, הכסף מדבר בקול רם יותר מכל. בשנים האחרונות דובר הרבה על עשרים המשפחות ה"שולטות במשק"—היינו, כאלו המחזיקות חברות המייצגות חלק ניכר מהתמ"ג בישראל. השערתו של קפיטליסט מצוי תהיה כי במקום בו הכסף מדבר, המוצא שותק, ולכן נוכל למצוא מידה גדולה יותר של שוויוניות בין אילי־ההון של המשק מאשר במקומות כמו האקדמיה או מערכת המשפט.

בישראל, לפי הלמ"ס, נחלקת האוכלוסיה לשישים אחוז שמוצאם או מוצא הוריהם במדינה אחרת, ול-40 אחוז שהם ילידי הארץ ובני ילידי הארץ. בין אלו שמוצאם או מוצא הוריהם במדינה אחרת 46 אחוז באו ממדינות אסיה ואפריקה (הוספתי אליהם את ילידי בולגריה ויוון, הנמנים לעתים קרובות עם המזרחים), ואילו 54 אחוז מוצאם מאירופה או אמריקה.

בחנתי רשימה של 100 העשירים בישראל כדי לברר האם יש קרבה או מתאם בין המוצא הכללי למוצא בעלי ההון. מבין שלושים הראשונים 8 היו ילידי אירופה, 13 ילידי ישראל (43 אחוז), ו-9 ילידי אפריקה-אסיה (תשובה, סבן, לבייב, אליהו, בינו, מימון, שמעון, אקירוב וחורש). הרשימה אינה מייצגת בהכרח, ובאופן טבעי, ככל שחולף הזמן, היא תייצג יותר ויותר ישראלים, אך היא מעניקה לנו סוג של אינדיקציה לכך שבעולם העסקים משוכת המוצא מונמכת באופן משמעותי.

למעשה, אם ננכה מתוך המכלול את העולים מרוסיה—עליה חדשה יחסית, שקשה היה לה, מצד משך הזמן, לתפוס מקום, נמצא כי היחס בין שיעורם באוכלוסיה של ילידי חו"ל ושיעורם בין בעלי ההון דומה מאוד, בלי קשר למוצא: ילידי אסיה ואפריקה מהווים 8.75 אחוז מהאוכלוסיה, אך 30 אחוז בין בעלי ההון. ילידי אירופה-אמריקה מהווים 7.58 אחוז באוכלוסיה אך 26.7 אחוז בין בעלי ההון. מכפלת היחס דומה מאוד: פי 3.43 מחלקם באוכלוסיה בין עולי אסיה-אפריקה ופי 3.52 מחלקם באוכלוסיה בין עולי אירופה-אמריקה.

מה שמביא אותנו למסקנה שאולי בכל זאת יש משהו בדבריה של קטיעי. כתלמידה לתואר שני בפילוסופיה ובהיסטוריה של המדעים והרעיונות באוניברסיטת תל אביב היא חיה בעולם של אנשים המתפרנסים על עמלם של אחרים, ונשפטת, בהתאם, לא רק לפי ביצועים וכישורים, כי אם גם לפי שיקולים של פוליטיקה פנימית, יכולת הסתדרות, הימנות עם אנ"ש, וכיוצא בזה. דוסיות ומזרחיות עשויים להיות מכשול בעולם כזה. בעולם העסקים, ניתן להניח, הייתה קטיעי נשפטת באופן צר הרבה יותר, לפי כישוריה וביצועיה, ומצב צבעוניותה היה טוב הרבה יותר. לכסף אין מבטא.

פשעים
מדוע המשטרה אינה מפענחת פשעים? ובכן, אין לי תשובה לכך, אבל יש לי תשובה לכך.

לפני זמן מה הייתה חברתי לחיים מעורבת בתאונה קלה. לחברה, שלום. לאופנועה, שלום ולא להתראות. אי לכך ובהתאם לזאת היא נדרשה לעסקי שמאי, ביטוח, וכיוצא בזה. וכמובן, משטרה. לא אלאה אתכם בנבכי הקושי במתן עדות ואביא רק ממצא קטן בתמונות.

הרעיון
ביום שלישי, ה-6 באוגוסט 2013, התיישב חוקר/בוחן תאונה תאונות דרכים במרחב שפלה אל שולחן עבודתו וביד קלה הקליד את ההזמנה הבאה:

something

דבר דבור על אופניו: הזמנה לסור למשטרה, שנכתבה ב-6 באוגוסט 2013, ליום 13.8.2013. עד כאן, הכל כשורה.

המחלקה הפנימית
אחרי הפתיחה מהירה כברק זו (הזימון לחקירה הגיע בתוך חודש בלבד ממועד התאונה), חלה האטה מסוימת, כשהטופס עובר בקרה קפדנית בתוך המשטרה ומחוצה לה. בכל אופן, כך אני מדמיין לעצמי שאירע, שכן חותמת האישור התוך משטרתית במרחב השפלה הגיעה רק ב-11.8.2013, יומיים לפני מועד מתן העדות.

something

אל החופש
מכאן הלכו הדברים במהירות יחסית. אנשי הביטחון ערכו בדיקה קפדנית, המכתב מוקם באופן זהיר בתוך מעטפה עם חלונית שקופה ונשלח באופן רשמי הישר אל ביתנו:

something

החותמת, כפי שתוכלו להבחין, מציינת את התאריך 15.8.2013. כלומר, המכתב המזמן את חברתי למתן עדות ב-13.8.2013 הגיע יומיים בלבד אחרי המועד למתן העדות.

עבירות קלות
שטח משוחרר לא יוחזר. תכנית רווחה שבביצועה הוחל, לעולם לא תבוטל.

תכנית הטלפונים לייפליין (LifeLine), המכונה עתה "אובמהפון," נוצרה בשנת 1984 כדי לספק למשפחות מעוטות הכנסה את האפשרות לטלפן לחברי משפחה ובעת מצוקה, למשטרה ולעזרה רפואית. מאז התפתחה התכנית להפליא, והיא חובקת היום כ-16 מיליון מנויים (שיא כל הזמנים: 17.9 מיליון ברבעון השני של שנת 2012). התכנית בנויה כסבסוד צולב, בו משתמשים במחיר מלא בטלפון סלולרי משלמים כ-2.35 דולר לחודש עבור כל משתמש חינם.

המהפך החשוב ביותר בתכנית אירע בשנת 2009. ההרשאה לטלפונים סלולריים ניתנה כבר בשנת 2005, אך בתחילת שנת 2009 הפכה הנגישות קלה הרבה יותר לתכניות סלולריות, עם דחיפה "להגיע" לכל המשתמשים הזכאים לתכנית. מכאן ואילך נסקו ההוצאות על התכנית ב-260 אחוז בתוך ארבע שנים:

something

הנסיקה לא הייתה אחידה. במדינות כמו קליפורניה אף הייתה ירידה ובמדינות רבות העליה הייתה מזערית. במקומות אחרים, לעומת זאת, ההוצאות טיפסו במהירות. במרילנד גדלה ההקצאה התקציבית לתכנית ב-12,789 אחוז, ומדינות כמו אוקלהומה, ג'ורג'יה, ניו יורק, לואיזיאנה, פלורידה, אילינוי, מרילנד ואוהיו שאבו את עיקר התוספת.

הגידול העצום בהוצאה לטלפונים סלולריים לעניים מוסבר בשיעור עצום של מרמה. לפי "וול סטריט ג'ורנל" בדיקה של הסוכנות הפדרלית לתקשורת (FCC) העלתה כי 41 אחוז מהמנויים אינם זכאים להטבה או שלא הגיבו לפנייה. לפי דיווח אחר, שיעור המרמה הסתכם ב-9.3 אחוז, שעה שעוד כ-3 אחוז החזיקו בכפל טלפונים סלולריים באותו משק בית.

באוקלהומה הגיעה התרמית לשיא מיוחד. כאשר חברת טלפון סלולרית מעניקה טלפון חינם לאדם, היא זכאית לתשלום של 10 דולר לחודש. כאשר הטלפון מוענק על קרקע של שבט אינדיאני, לעומת זאת, היא זכאית להחזר נוסף של עד 25 דולר לחודש. אוקלהומה, בניגוד למדינות אחרות, מוגדרת שטח אינדיאני לצורך הזיכוי, ולכן נהרו לשם מחתימים מטעם חברות סלולריות בהיקף נרחב מאוד. הגביל את מספר מקרי המרמה.

ג'יליאן קיי מלכיור תעדה ב"נשיונל רביו" באופן משעשע כיצד הצליחה לקבל טלפון סלולרי בלי שיהיה שום תיעוד לכך שהיא זכאית להם. נציגי החברות המחתימות, הניצבים בזוגות מחוץ למשרדי הרווחה, החתימו אותה בזוגות על טלפון (מותר רק אחד) ולא נרתעו גם כשהודיעה להם שחתמה על טלפונים קודם לכן או כאשר דיברה בקולי־קולות בטלפון החכם שלה תוך כדי ההחתמה על "אובמהפון" נוסף. (חובבי הסרטים יכולים לצפות בתמצית הדברים כאן).

בסוכנות הפדרלית לתקשורת מודעים, כמובן, למרמה רחבת ההיקף. הסוכנות יישמה תכנית רפורמה מקיפה בשנת 2012, שהניבה ריסון מסוים בשנה האחרונה, אך קצב ההפחתה נבלם במידה רבה בשני הרבעונים האחרונים. ניתן לשער כי שינויים יומרניים פחות, כמו ההחלטה לגבות 5 דולר לחודש מזכאים לטלפון סלולרי בג'ורג'יה.

לא מסובך, כמובן, להבין מה הבעיה בתכנית ומדוע היא נכשלת ותיכשל. כאשר הגוף המחתים אנשים לתכנית גורף רווח (וזה המצב גם בתחום בולי המזון) מכל אדם המקבל טלפון סלולרי, יש לו את כל הסיבות שבעולם להגדיל ככל האפשר את מספר מקבלי הטלפון. כשהרצון הטבעי הזה בא בברית עם הרצון הטבעי של אנשים לקבל מתנות חינם על חשבון אחרים. נו, נעזוב את זה.


הצטרפו לקבוצת הקוראים המרגשת בפייסבוק וזכו בעדכונים


 
 
רשימת תגובות (6)
 
 
מה "ניכוס אנטי-הנכחתי"?!
27/8/2013
נכתב על ידי מיכאל

 
 
 
 
מיכאל, במאמר ההנכחה מככבת...
28/8/2013
נכתב על ידי אורי רדלר

הנכחה היא ז'רגון אקדמאי לניראוּת או להבלטה.
 
 
 
 
הופתעתי
3/9/2013
נכתב על ידי סטודנט

"כתלמידה לתואר שני בפילוסופיה ובהיסטוריה של המדעים והרעיונות באוניברסיטת תל אביב היא חיה בעולם של אנשים המתפרנסים על עמלם של אחרים". מדוע לדעתך חוקרים העוסקים בהיסטוריה של מדעים ורעיונות מתפרנסים על עמלם של אחרים? זה נראה כמו האשמה מעליבה וחסרת יסוד.
 
 
 
 
לסטודנט
3/9/2013
נכתב על ידי יוסי ש

אתה חושב שמישהו היה מוכן לשלם מכספו למען התוצרת שלה?

זכות הקיום שלה(ושל עוד הרבה ב'עולם שבו היא חיה') היא העובדה שהכסף שמשולם לה לא משולם מהכיס של מי שמעביר לה את הכסף, הוא מגיע מהכיס שלי ושלך.
ההאשמה אכן אמורה להעליב אותה אם היתה לה הגינות, אך היא ממש לא חסרת-יסוד.

ננצל את ההזדמנות לומר לאורי כמה אני אוהב ומעריך כמעט כל דבר שהוא כותב
 
 
 
 
לסטודנט (ותודה ליוסי ש)
4/9/2013
נכתב על ידי אורי רדלר

לסטודנט: אולי זה מעליב לפעמים, אולי זה עובר את הגבול, אבל נכון. סטודנטים לתואר שני בהיסטוריה ובפילוסופיה חיים בעולם בו פרנסתם אינה תלויה בהעדפת הציבור. בעל החנות תלוי בציבור, שכן אם זה לא ירצה לשלם לו כסף עבור מרכולתו, הוא לא יוכל להתפרנס. כך גם האדריכל המתכנן בתים, העובד במפעל, וכדומה.

החוגים להיסטוריה ולפילוסופיה אינם קיימים כי הציבור מוכן לשלם את התמורה עבור הזכות ללמוד או ללמד בהם, מתוך רצונו בהזדמנות הכנסה בעתיד. הם קיימים כי הוחלט (בלי להיכנס כרגע למידת הצדק בהחלטה) כי בעלי מקצועות מסוימים יתפרנסו לא לפי הנכונות בציבור לשלם עבור עמלם או לידע שלהם אלא לפי חלוקה של כספים שנגבו בכפייה. זהו המכונה לחיות על חשבון אחרים.

והתמונה עוד קודרת יותר. חלק ניכר מהלומדים בחוגים במדעי הרוח אינם עושים זאת כדי להפוך לחוקרים בתחום, אלא משום שהתואר הוא דרישה מחייבת בכניסה למשרות מסוימות במגזר הציבורי. כלומר, זהו ביקוש פיקטיבי שנוצר בהוראה, ולא ביקוש ממשי.
 
 
 
 
המון חוסר דיוק והבנה
12/10/2013
נכתב על ידי נעמה קטיעי

קודם כל הסירו דאגה מליבכם, אף אחד לא משלם לי בשביל התואר השני. למעשה אני עובדת בהייטק כבר קרוב ל-14 שנה ומממנת את לימודי ואת מחייתי מהמשכורת שלי, ממש לא מהמיסים שלכם. ולגופו של עניין, בשום מקום לא טענתי שאין זהות עדתית לאשכנזים. אדרבה, אני בעד הנכחה של כל העדות וכל הגוונים. אלא שהמציאות מראה שאשכנזים בעצמם אינם מזהים את עצמם כעדה, אלא מתייחסים לעצמם לרוב כישראלים, בעוד הזהות העדתית נפוצה יותר בפריפריה (בה יש באופן לא מפתיע רוב מזרחי). כפי שהסברתי, זה קשור לאפשרות לזהות את עצמך כחלק מהחברה הישראלית בלי שהזיהוי הזה יתקל בקונפליקטים כל שהם. להלן - פריבילגיות.