רצח ואוטיזם
 


מעשה הטבח המחריד בליטלטאון שבמדינת קונטיקט מסעיר את ארצות־הברית—ובצדק—ומעורר מחדש את הדיון בנושא נשיאת כלי־נשק והדרך בה ניתן לעצור מעשי טירוף אלימים כאלו.

אדם לנזה, מבצע מעשי הרצח, רצח את אמו ומשם המשיך לבית־ספר יסודי בו טבח 26 נוספים, בהם עשרים ילדים קטנים, ואז התאבד. בדמותו של הרוצח התאגדו כמה וכמה גורמים שהדיון חבק גם אותם. אמו של לנזה הייתה חובבת כלי נשק, וכמה מהם שימשו בטבח בבית־הספר, שלא הוגן על־ידי שומרים חמושים. לנזה, ככל הנראה בעל תסמונת אספרגר (שעל קשת האוטיזם), היה חובב משחקי וידאו אלימים וסבל מהפרעות נפשיות שלא אובחנו כהלכה.

בדיון שסער בעקבות מעשה הטבח עלו תביעות לרסן את משחקי הווידאו האלימים, או להגביל את הפצתם, לשפר את האבחון המתריע להפרעות נפשיות, להוסיף שמירה חמושה לבתי־ספר, להגביל את הפצת כלי הנשק לאנשים הסובלים מהפרעה נפשית ובעיקר—ובמיוחד מכיוון המפלגה הדמוקרטית בארצות־הברית—להגביל את סוגי כלי הנשק שבשימוש וליצור כללים מחמירים יותר לקניית נשק ולקבלת רישיון.



משחקי ווידאו אלימים
על־פניו נראה הקשר בין משחקי וידאו אלימים לאלימות בפועל ברור מאליו: צעירים שוצפי טסטוסטרון נחשפים למשחקי וידאו הכוללים מעשי אלימות, ובעקבות זאת יוצאים ומבצעים מעשי אלימות כאלו בפועל. בכל זאת, למרות הפיתוי שבתאוריה של הגיון פשוט כזו, התקשו החוקרים להצביע באופן מחקרי על קשר משכנע בין האלימות במשחקי וידאו ואלימות בחיים, בגלל הקושי להצביע על רצף סיבתי. קל היה להצביע על־כך שבין הצעירים האלימים היו רבים שאהבו גם משחקי ווידאו אלימים, אך המתאם לא העיד בהכרח על קשר סיבתי. כלומר, ניתן היה לטעון, ובאופן משכנע למדי, כי מבצעי מעשי אלימות לא הפכו אלימים בעקבות משחקי הווידאו האלימים אלא שיחקו במשחקי ווידאו אלימים בעקבות נטייתם לאלימות.

המכשול הזה, הקושי לבודד נתוני רקע ("המשתנה השלישי") העשויים להיות סיבה משמעותית יותר למעשי אלימות, עיכב את המחקר שנים ארוכות, אך מתחילת העשור הקודם התפרסמה שורה ארוכה למדי של מחקרים (לדוגמה כאן, כאן וכאן) שטענה כי הצליחה לבודד, בתנאים מסוימים, את משתנה הנטייה לאלימות. החוקרים כאן הצליחו להצביע על קשר, גם אם חלש, בין צריכה מוגברת של משחקי ווידאו אלימים והפחתת הרגישות לאלימות ולהתנהגות אלימה יותר בקרב צעירים.

תעשיית המחקרים הפורחת—גם אם בגזרה צרה למדי של מחקר—ספגה מהלומה עם פרסומו של מטא-ניתוח[1] מאת כריסטופר ג'ון פרגוסון. פרגוסון (2007) הראה כי הטיעון לקשר בין משחקי וידאו אלימים לאלימות רחוק מלהיות מוכח או מוסכם במחקר. למעשה, טען פרגוסון, בניכוי "הטיית הפרסום"[2] ובהתחשב במחקרים שאינם תומכים בהשערה, ההשפעה נטו של משחקי וידאו אלימים על התנהגות אלימה היא אפס. התוצאה העקבית היחידה שעלתה מבחינת משחקי וידאו אלימים הייתה חיובית: שיפור בהתמצאות במרחב אצל משחקי הווידאו.

פרגוסון המשיך (2008) והראה, בשני מחקרים נוספים שפרסם עם עמיתים כי בבדיקה מעבדתית לא אובחנה נטייה גבוהה יותר לאלימות אצל המשחקים במשחקי ווידאו אלימים לעומת המשחקים במשחקי וידאו שאינם אלימים; וכי כאשר מנטרלים את "המשתנה השלישי" (נטיות אלימות; סביבה משפחתית) אין כל קשר בין משחקי ווידאו אלימים לאלימות. הקשר הברור והמובהק היחיד הוא בין רקע משפחתי וביולוגי עם נטייה לאלימות והתנהגות אלימה. במלים אחרות, פרגוסון טען כי אנשים אלימים משחקים במשחקי וידאו אלימים, אך האלימות במשחקי הווידאו האלו אינה זו המניעה אותם לפעולה אלימה. בשלישית המשיך פרגוסון והצביע (2008) על מתאם הפוך בין הפופולריות של משחקי וידאו אלימים ומעשי אלימות חמורים בפועל אצל צעירים. כלומר, העלייה בפופולריות של משחקי וידאו אלו התרחשה במקביל לירידה דרמטית במספר מעשי האלימות הקשים בקרב צעירים.

קבוצת החוקרים בראשות אנדרסון הגיבה (2010) למחקר של פרגוסון במטא-ניתוח משלה, בו טענה כי הטיית הפרסום אינה גורם משמעותי וכי בהחלט ניתן להצביע על השפעה, גם אם חלשה בהשוואה לגורמים אחרים, של משחקי וידאו אלימים על התנהגות אלימה. פרגוסון וקילברן הגיבו לפרסום בהאירם את העובדה כי בקרת הטיית הפרסום של אנדרסון ועמיתיו הייתה חלשה,[3] כי השתמשו בנתונים באופן לא עקבי וכי הצביעו על משחקי ווידאו כגורם מרכזי ומצטבר, שעה שהמשחקים, לפי המחקר, הם הגורם המשפיע החלש ביותר, והוא חלש במיוחד על ציר הזמן (כלומר, ההשפעה על התנהגות חזקה יותר בטווח קצר, אך חלש מאוד בהתייחס להתנהגות לאורך זמן).

המחקר בתחום השפעת משחקי הווידאו, אם לסכם, ניצב פחות או יותר בנקודה בה ניצב לפני גל המחקרים המודרניים יותר: הקישור המחקרי האיתן בין אלימות למשחקי וידאו חלש מאוד, אם הוא בכלל קיים, ויש מתאם הפוך בין הפופולריות של משחקים כאלו ומעשי אלימות קשים של צעירים. הפופולריות של התאוריה על קשר כזה, עם זאת, היא עדות ניצחת לכוחו של ה'הגיוני' על־פני המוכח מחקרית. אנשים מעדיפים להאמין בקשר כזה, פשוט כי הוא נשמע מובן מאליו, גם אם אין לו תימוכין מחקריים.

something

בקרת כלי נשק
דברים דומים ניתן לומר על צעדים לבקרת כלי נשק—חזית פוליטית פעילה מאוד בין הרפובליקנים לדמוקרטים. בכל פעם בה מתרחש מעשה טבח, מועלית התביעה הנחרצת להגביל את הנגישות והרישוי של כלי נשק או, למצער, של כלי נשק אוטומטיים, בטענה כי הדבר יביא להפחתה משמעותית במספר מעשי הטבח מסוג זה.[4] גם כאן, הטענה תואמת הגיון פשוט—אך הממצאים המחקריים רחוקים מלהיות חד־משמעיים.

מחקר מעניין שנערך באוסטרליה ובניו־זילנד (2011) השווה את הגישה הליברלית יותר בניו זילנד (שם אין הגבלות על נשק אוטומטי ומהיר־ירי, אין צורך ברישום כל כלי נשק וברישיון נפרד לכל כלי נשק) לזו שבאוסטרליה. מסקנת המחקר, על־בסיס מקרי ירי המוני בשנים 1980-2009, הייתה כי לא היה שום הבדל בשכיחות מקרים כאלו בשתי המדינות, על־אף ההבדלים המשמעותיים ביחס לרישוי ולסוגי כלי הנשק שבשימוש. מחקר נוסף באוסטרליה (2004) ניסה לבחון את השפעתן של תקנות מגבילות על כלי נשק במדינת ויקטוריה שבאוסטרליה. בסיכום מכריז המחקר בקול תרועה על ירידה משמעותית בשיעורי התמותה מירי בכלי נשק, אך בארשת חמצמצה מודה כי רק הירידה במספר מקרי ההתאבדות בירי הייתה משמעותית מבחינה סטטיסטית. כפי שמראה מחקר אחר, לא הירידה הזו לא התבטאה בירידה במספר מקרי ההתאבדות בהשוואה למגמה הכללית: המתאבדים בחרו בשיטות אחרות.

מחקר אחר, שבחן את ההשפעה של חוקי "זכות נשיאת נשק" (מתן רישיונות לנשק מוסתר לאזרחים כשירים) על מספר מקרי ירי המוני העלה (2009) כי בין שני המשתנים לא התקיים קשר כלשהו, לחיוב או לשלילה. כלומר, גם האפשרות המוגברת לגישה לכלי נשק וגם ההרתעה המוגברת, לכאורה, מביצוע מעשי ירי המוני בגלל האפשרות שיש במקום הירי אדם חמוש העשוי למנוע את ביצוע המעשה, לא השפיעו בשום צורה על הסיכוי או על ההתרחשות למעשי ירי המוני. מחקר מוקדם יותר, אך מקיף הרבה יותר, הצביע דווקא על קשר חיובי בין מתן רישיונות לנשיאת נשק לאזרחים כשירים והפחתת הקטלניות של מתקפות ולהפחתת מספרם, אך לא מצא קשר בין אמצעים אחרים, כמו תקופת המתנה עד לקבלת כלי הנשק, להפחתה כלשהי.

ספר מקיף בנושא ("ההטייה נגד רובים") אף הוא לא מצא קשר כלשהו בין תקנות נשק ותחמושת ושיעור מעשי האלימות החמורים.

למחקרים בתחום זה בעיות למכביר—מבעיות של העברת נשק בין מדינות, עבור בבעיות של דגימה (אין מספיק מקרי ירי המוני, לשמחתנו, לאפשר סטטיסטיקה מקפת ואמינה), וכלה בנטרול נתוני מגמה (ירידה בכלל מקרי האלימות) ומשתנים נוספים (ענישה, טיפול בחולי נפש, התמודדות עם מעשי אלימות מינוריים כסימן מקדים; וכו'). בכל זאת, ברי כי הקישור הנעשה בין מעשי ירי המוניים לחוקי נשק מונע לא ממחקר תומך אלא ממטרות ומיעדים פוליטיים. ספציפית, הפרוגרסיבים בארצות־הברית מבקשים לבטל את התיקון השני לחוקה האמריקנית (זה המתיר לשאת נשק) או, לכל הפחות, להפוך אותו מילה ריקה באמצעות כינון הגבלות חריפות על שימוש בנשק חם. כל זה מתקשר גם לתמות רחבות יותר, שהמרכזית בהן היא ניסיון מתמשך של הדמוקרטים לקעקע את היסוד החוקתי והמדינתי של ארצות־הברית (כלומר, את המבנה הרפובליקני הפדרלי) לטובת מבנה של דמוקרטי ריכוזית יותר.

לתועלת זו, כמעט הכל כשיר. לדוגמה, עזרא קליין בוושינגטון פוסט גורס כי "מסעי רצח בירייה אינם נדירים בארצות־הברית" ומפנה למפה במאת'ר-ג'ונס. הניסוח זהיר, כאן, ונמנע מקביעה כי בארצות־הברית יש יותר מעשי רצח כאלו מבמדינות אחרות. ובצדק. כפי שמראה מחקר מאוסטרליה, מקרים כאלו נפוצים שם כמעט פי שלושה (12 מקרים לעומת 61 מקרים—ובהתחשב בגודל האוכלוסיה, הרבה יותר מבארצות־הברית).

מן העבר השני ניצבים רפובליקנים, שאף הם דוגלים בתיקונים ושיפורים שאמינותם מוטלת בספק, וזאת בלשון עדינה. פתרונות של אזורים "נקיים מנשק" ידועים כמתעלים: הם עשויים להפחית את הפשיעה במקום מסוים, במחיר של הגברתה במקום אחר. ההרתעה שבהרשאת נשיאת נשק לאזרחים כשירים מתאזנת אף היא עם ההגברה של ההזדמנות לגישה לנשק לאזרחים שאינם כשירים. לנזה, לדוגמה, ביצע את מעשהו בקונטיקט, בה יש הגבלות מחמירות יחסית, ופתר את בעיית ההמתנה לאישור לנשק באופן מוכר ממעשי רצח המוני אחרים: הוא פשוט גנב אותו.

הבעיה האמיתית טמונה, ככל הנראה, בעצם הניסיון למצוא פתרונות פשוטים יחסית לבעיות מורכבות. איסור על שימוש בכלי נתפש כדרך נכונה, באופן אינטואיטיבי, שכן אין להעלות על הדעת מעשה רצח ברובה כשאין רובים. אבל הפתרונות אינם כה פשוטים וקלים.

אוטיזם: עתה, יותר מתמיד
דומה כי האוטיזם היום פופולרי מתמיד. התופעה הנדירה מאובחנת היום אצל כ-40 ילדים מכל 10,000, מה שמצביע על־כך שבישראל נולדו בשנה האחרונה כ-164 ילדים אוטיסטיים (למרות עמותות זבל הטוענות אחרת)—אך 'מן השטח' נוצר הרושם כי התופעה רחבה בהרבה: כל אחד מאיתנו מכיר מישהו שנולד לו ילד אוטיסט (או לוקה בתסמונת אספרגר) או מכיר מישהו שמכיר מישהו שנולד לו ילד אוטיסט. מצב זה עומד בניגוד חריף לעבר הלא רחוק, בו אוטיזם היה תופעה נדירה מאוד. משיעור של 4 מקרים ל-10,000 ילודים תפחה התופעה, לפי חלק מהמחקרים, עד 17 ואף יותר מקרים כאלו ל-10,000 ילודים. מדובר במגיפה של ממש.

או, ליתר דיוק, לא בדיוק. לגרסאות מסוימות של אוטיזם יש קישור מסוים לגנטיקה, אך בשום מקרה לא נמצא קשר כלשהו בין מוצאם, מעמדם, השכלתם, צבעם או גישתם של ההורים ואוטיזם. מכך נובע כי הגידול במספר המקרים של אוטיזם יכול לנבוע רק משתי סיבות: מסיבה חיצונית, הפוגעת באופן עקבי, מחמיר ואחיד בילדים; או משינוי באופן האבחון של אוטיזם, מאבחון יתר (או תיקון של אבחון חסר בעבר) או מסיבות חברתיות.

את האפשרות של סיבה חיצונית ניתן לבטל על נקלה. אין שום קשר—טמפורני או אחר—בין שינויים באורח החיים המודרני וגידול אפשרי בתופעה. תיאוריית הקשר החביבה על רבים התבססה על מחקר שטען כי יש קשר בין אוטיזם לחיסונים. גם בלי לגעת במחקר (שהיום הוכח כי ממצאיו זויפו), קיומם של חיסונים שנים רבות לפני ש'מגיפת' האוטיזם פרצה, והיעדר מתאם כלשהו בין שיעור החיסון ומספר מקרי האוטיזם, מפריך את הרעיון מכל וכל. דברים דומים ניתן לומר על תאוריות הקושרות את האוטיזם לתזונה, לאורח חיים, לטלוויזיה, ולשאר היבטים אחרים בחיינו. (כדי לא לעוול, יש גם מחקרים המוצאים קשר אפשרי לגורמים חיצוניים שונים)

האפשרות המשכנעת יותר היא כי השינוי הדרמטי במספר האוטיסטים נובע משינוי בהרגלי האבחון. מחקר שערכו קרואן, גרת'ר, הוגסטראט וסלבין בשנת 2002 בחן את השינויים בשיעורי האבחון של מקרי אוטיזם בהשוואה לשיעורי האבחון של פיגור שכלי. המדגם שלהם כלל 4.6 מיליון ילדים שנולדו במדינת קליפורניה בשנים 1987-1994. מן המחקר עלה כי הייתה עליה דרמטית במספר המאובחנים כאוטיסטים, מ-7 ל-10,000 ועד ל-17 ל-10,000 בתוך שבע שנים בלבד. כלומר, הייתה עליה של 10 מקרים ל-10,000.

בתקופה זו, עם זאת, צנח מספר המאובחנים כסובלים מפיגור שכלי משיעור של 0.38 אחוז לשיעור של 0.24 אחוז. כלומר, ירידה של 14 מקרים ל-10,000. במקובץ, כך התברר, לא חל כל שינוי בשכיחות התופעה באוכלוסיה.

something

something

מחקר זה הצביע באופן ברור למדי על אפשרות של המרת הרגלי אבחון, אך מתאם, כמובן, אינו מצביע בהכרח על סיבתיות.

מחקר אחר, של ניושאייפר, פאלב וגארני (2005), שבחן את נתוני מרשם האוכלוסין בארצות־הברית בשנים 1992-2001, פוסל את האפשרות הזו, ומצביע על־כך שלא ניתן להבחין בשינוי כלשהי בשכיחות של אבחון פיגור שכלי. החוקרים מצביעים, עם זאת, על הכנסת האוטיזם לסיווג המקובל בחינוך מיוחד בשנת 1992, כסיבה אפשרית להכפלת מספר המאובחנים כאוטיסטים.

בחינה של מספר הסובלים מפיגור שכלי בין האוטיסטים מעלה תוצאות מבלבלות לא פחות. לפי מחקר אחד שיעורם נע בין שישים וחמישה אחוזים. לפי אחר רק 37.2 אחוז מבין האוטיסטים הם בעלי מנת משכל של פחות מ-70. מחקר שלישי הצביע על 68 אחוזים מהאוטיסטים שהם בעלי מנת משכל של 70 ומטה, לפי מבחני אי-קיו רגילים, ו-42 סבלו מפיגור בינוני עד עמוק גם לפי מבחנים אחרים.

מחקר אחרון זה (2003) מצביע על כמה אפשרויות לגידול במספר המאובחנים: שינוי בקריטריונים לאבחון והחלת הגדרת האוטיזם על מגוון רחב יותר של הפרעות, מודעות גוברת וסיקור תקשורתי רחב יותר, הכשרה משופרת של מאבחנים וגם שילוב האוטיזם כקטגוריה הזכאית לשירותים מיוחדים במסגרת החינוך המיוחד, שהביאה להגברת האבחון.

מחקר עדכני יותר (2008) מצביע על אפקט החלפה-אבחונית ניכר. בעקבות אחרים, גם הוא מציין כי הגידול במספר המאובחנים כאוטיסטים בא במקביל לירידה בשיעור דומה במספר המאובחנים כסובלים מפיגור שכלי. כאחרים, גם הם מצביעים על אפשרות חזקה למדי ששינוי בנהגי האבחון הביא לשינוי מקביל במספר המאובחנים כאוטיסטים. החוקרים מעריכים כי ברבע מהמקרים שאובחנו כאוטיסטים האבחנה לא הייתה מתבצעת לפני הכנסת נהגי ונהלי האבחון החדשים. תוצאות אלו נתמכות, ואף מעבר לכך, על־ידי מחקר משנת 2007, המייחס יותר מ-51 אחוז מהאבחונים של אוטיזם להחלפת-אבחון. מחקר דני הצביע על־כך שניפוח מספר המקרים המאובחנים נובע מירידה בגיל האבחון.

מחקר בריטי (2009) הצביע אף הוא על השפעה דרמטית של שיטות אבחון. לפי המחקר, ביישום מקביל של שתי שיטות אבחון, התגלה כי 20 אחוז מהמקרים הקשים, ו-36 אחוז מכלל המקרים חשפו מחלוקת אבחונית. גם חוקרים אלו גילו כי יש מתאם מובהק בין המעמד וההשכלה של הורי הילד והסיכוי שיאובחן כסובל מבעייה והסיכוי היחסי שבעיה זו תהיה אוטיזם (ביחס לפיגור שכלי).

התבהרות חלקית
דומה כי התמונה מתחילה להתבהר. בשנות השמונים והתשעים התרחשו מספר תופעות במקביל. ראשית, גברה מאוד המודעות לאוטיזם כבעיה ייחודית התובעת טיפול מיוחד ואינטנסיבי מאוד, כשלפי חלק מהחוקרים יש משמעות רבה לשלב בו מתבצעת התערבות טיפולית (מוקדם יותר=טוב יותר; אינטנסיבי יותר=טוב יותר). למודעות ולשינויי התפישה הייתה השפעה על ספרי האבחון, שיטות האבחון (והתקציבים), מה שהוביל לגידול בשיעור המאובחנים כאוטיסטים, ובמיוחד על הקצה הפחות-אוטיסטי של הקשת, במקביל לירידה בשיעור האבחון של הפרעות קוגניטיביות והתנהגותיות אחרות.

השפעה נוספת מתייחדת לקשר שבין אבחון ילד כאוטיסט לבין אבחונו כסובל מפיגור שכלי. אף שתדירות האוטיזם ביחס לפיגור שכלי אינה קשורה להשכלת ההורים או למעמדם, עולה מהנתונים כי קשר כזה קיים בנתוני האבחון. הקשר הזה חזק במיוחד ביחס למקרים על הקצה ה'רך' של קשת האבחון. במלים אחרות, עולה מהדברים השפעה מסוימת לגישת 'אם כבר, אז כבר'. בניסוח מעט גס: אם כבר הפרעה קוגניטיבית, אז עדיף אוטיזם על פיגור שכלי.

הערות
1 מחקר הבוחן מבחר רחב של מחקרים בתחום מסוים, כדי לבקר 'רעשי רקע' ושיבושים במחקרים פירטִיים, וכדי להרחיב את היקף הדגימה. ניתוח של מבחר רחב של מחקרים עשוי לתת תמונה רחבה ומקיפה יותר של המחקר בתחום מסוים והוכחה מקיפה ומשכנעת יותר לטיעונים מחקריים.
2 הטיית פרסום הוא שם לנטייה של חוקרים (ושל כתבי־עת) לכמוס תוצאות שאינן מאשרות את השערת המחקר (מחקרים עם תוצאת אפס) ולפרסם מחקרים התומכים בהשערת המחקר. ההטיה יוצרת תמונת מחקר חלקית, בה רק המחקרים התומכים מוצגים לעין כל, שעה שהמחקרים שאינם תומכים בהשערות החוקרים אינם מוצגים. המונח מתייחס גם למקרים בהם רק החלקים התומכים בהשערת המחקר מוצגים, שעה שהחלקים האחרים נותרים במסתור.
3 פרגוסון וקילברן הצביעו על־כך שאנדרסון ועמיתיו שילבו במטא-ניתוח שלהם—בניגוד לזה של פרגוסון—מחקרים שלא פורסמו או פורסמו ללא בקרת עמיתים (לדוגמה, פרקים מספר) וכי רוב מכריע מבין מחקרים אלו בא מ'קבוצת אנדרסון' עצמה. כלומר, לפי פרגוסון, אנדרסון ועמיתיו השתמשו במחקרים שאינם מתאימים למטא-ניתוח, ובחרו לצורך כך בעיקר במחקרים התואמים את דעתם מלכתחילה.
4 בהקשר זה, כדאי להצביע על מחקר מעניין (2002) שהראה כי העמדות בעד-ונגד כאן מושפעות פחות מהשאיפה לצמצם את מספר מעשי הטבח והירי ההמוניים ויותר מהרקע התרבותי של בעלי ההשקפות השונות.


הצטרפו לקבוצת הקוראים המרגשת בפייסבוק וזכו בעדכונים


 
 
רשימת תגובות (17)
 
 
הגבלת נשק זה רע
26/12/2012
נכתב על ידי טוקו

עובדה שכל מעשי הטבח נעשים באיזורים בהם אסורה נשיאת נשק. זה מוריד את גורם ההרתעה. אם היו מאפשרים לילדים ולמורים בבית הספר לשאת אקדחים, המקרים האלה היו נמנעים ברובם.
 
 
 
 
מעשי הטבח הם טיפה בים הנרצחים בארה"ב
26/12/2012
נכתב על ידי עומר

מרבית הנרצחים בנשק חם נרצחים על רקע של מלחמות כנופיות. שם הגבלת נשק לא תסייע.

בכלל השאלה היא מה יוביל לירידה במספר הנרצחים. לי לא ברורה התשובה.
 
 
 
 
נכון, אבל
27/12/2012
נכתב על ידי שאול

רוב מקרי המוות מנשק חם הם בקרב כנופיות, והתאבדויות. בשני המקרים הגבלות על מכירת נשק לא ישפיעו ישירות. אבל שכמאד מאד קל לקנות ולהחזיק נשק, יש המון נשק. ונשק הולך לאיבוד, או נגנב או שסתם יותר קל לבעל החנות להחליק כמה מתחת לשולחן.

אני לא יודע כמה זה יעזור, אבל גם לא הייתי פוסל מראש את האפשרות שהגבלות מחמירות על רכישת נשק יורידו בהמשך גם את כמות מקרי המוות הנ"ל.
 
 
 
 
רצח ואוטיזם
27/12/2012
נכתב על ידי דב

לדעתי, ללא ספק סרטי אלימות וכיו"ב הם הגורמים למעשי הטבח ההמוניים. כמו רוצח ה"באטמן" שרצח בהקרנת הבכורה 7 בני אדם בהשראת הסרט. וכן רבים. אנשים "שחיים בסרט" הם בסיכון יותר מאחרים לבצע רציחות המוניות, וזה כי בן אדם כדי לבצע רצח סתם בלי סיבה כמו הרוצחים הללו. זה בהשפעת הסרטים ומשחקי הוידיאו האלימים
 
 
 
 
מה הקשר בין אוטיזם לפיגור?
27/12/2012
נכתב על ידי אב לאוטיסט

אני לא יודע עד כמה אתה מבין/ מתמצא/ מכיר אוטיסטים אבל זה לא דומה לפיגור שיכלי. אי אפשר לבלבל ביניהם או להחליף ביניהם. זה נכון שלהרבה אוטיסטים (כפי שציינת) יש גם פיגור אך זה לא סותר את טענתי שאי אפשר לבלבל ביניהם (למי שמבין) ואם לילד יש גם וגם אז מבחינים בזה. אני מאמין שהסיבה לעליה היא באמת שיפור והקדמת איבחון בעיקר על מקרים שבהם התייחסו אליהם כ"מוזרים" או אולי אפילו מטומטמים.
 
 
 
 
שאול,
27/12/2012
נכתב על ידי עומר

אם לא שמת לב, לא פסלתי את האפשרות הזו. מצד שני, אני לא ממש משוכנע בכך.
 
 
 
 
אב לאוטיסט-
27/12/2012
נכתב על ידי עומר

העניין הוא שיש מי שהיום מוגדרים כאוטיסטים ובעבר לא הוגדרו כך אלא כמי שסובלים מפיגור שכלי. כיוון שכך, שיעור המאובחנים היום כאוטיסטים גדול מבעבר. באחד המחקרים בנושא, ניסו להבין בעצם מה היה שיעור המאובחנים בעבר אילו איבחנו לפי ההגדרות דהיום והסתבר שהיו מקרים רבים (אלו שיש לגביהם די אינפורמציה) שהוגדרו כסובלים מפיגור שכלי בעוד שהיום היו מאובחנים כאוטיסטים.
 
 
 
 
לאב לאוטיסט, על אבחונים
27/12/2012
נכתב על ידי אורי רדלר

לאב לאוטיסט, כתבת:
"אני לא יודע עד כמה אתה מבין/ מתמצא/ מכיר אוטיסטים אבל זה לא דומה לפיגור שיכלי. אי אפשר לבלבל ביניהם או להחליף ביניהם. זה נכון שלהרבה אוטיסטים (כפי שציינת) יש גם פיגור אך זה לא סותר את טענתי שאי אפשר לבלבל ביניהם (למי שמבין) ואם לילד יש גם וגם אז מבחינים בזה. אני מאמין שהסיבה לעליה היא באמת שיפור והקדמת איבחון בעיקר על מקרים שבהם התייחסו אליהם כ"מוזרים" או אולי אפילו מטומטמים."

אני לא סבור שאפשר לבלבל ביניהם, אבל במקרים השגורים למדי של שילוב בין הדברים (אוטיזם ופיגור) הנתונים המחקריים מצביעים על־כך שהנטייה למיין את האוטיסטים האלו כסובלים מפיגור שכלי ששררה בעבר (בין השאר בהיעדר אבחון מסודר של אוטיזם) מוחלפת היום במיון לאוטיזם. הנקודה שניסיתי להצביע עליה היא שחלק מהעליה במספר המאובחנים כאוטיסטים נובעת מ"העברה מרובריקה לרובריקה" של אבחון.

כלומר, אני מסכים עם עומר, בעצם.
 
 
 
 
כן.... גם אני לא
27/12/2012
נכתב על ידי שאול

רק רציתי להבהיר שהטיעון המלא יותר מורכב מהקשר הישיר בין חוקיות הנשק שנעשה בו שימוש למספר ואופי מקרי המוות. מעבר לזה - אין בינינו אי הסכמה.
 
 
 
 
האם יש הוכחות לקישור?
27/12/2012
נכתב על ידי אורי רדלר

לשאול, כתבת:

אני לא יודע כמה זה יעזור, אבל גם לא הייתי פוסל מראש את האפשרות שהגבלות מחמירות על רכישת נשק יורידו בהמשך גם את כמות מקרי המוות הנ"ל.



אני גם לא יודע, אבל העדויות בתחום זה רחוקות מלהיות חד־משמעיות. לפי נתונים מארצות־הברית, חוקים להגבלת נשיאת נשק וקניית נשק הניבו תוצאה טובה פחות מהמצוי (עליה במספר מקרי הרצח או ירידה קטנה הרבה מהממוצע בארה"ב כולה), שעה שחוקים שהתירו נשיאת נשק והקלו בחוקי הרישיון הניבו תוצאה הפוכה: ירידה משמעותית במספר מקרי הרצח. (הנתונים לקוחים מכאן).

מאמר של קייטס ומאוזר (אני לא ממציא את זה, ככה קוראים להם) בכתב העת למשפט ולמדיניות ציבורית של הארוורד לא מצא קשר כלשהו בין שיעור האחזקה בכלי נשק במדינות אירופיות שונות ושיעור הרצח (למעשה, הוא מצא יחס הפוך). הם כותבים (עמ' 663):

אין תועלת חברתית בהפחתת הנגישות לנשק חם אם התוצאה היא הגברת השימוש באמצעים אחרים להתאבדות ולרצח, המביאים לאותה כמות, פחות או יותר, של מקרי מוות....


ניתן להעלות ספקולציות על־כך שמספר מקרי המוות ברחבי העולם יהיה גבוה יותר אם כלי נשק חם היו נגישים יותר. אך פשוט אין ממצאים התומכים בכך. כמו בכל ספקולציה, לא ניתן להפריכה באופן מוחלט; אך הנתונים מאירופה... והמחקרים ב-36 וב-21 מדינות [בטבלה 1]... אינם מצביעים על מתאם בין שיעור גבוה של בעלות על נשק חם ושיעור מקרי רצח גבוה יותר לגולגולת או [להפך] על מתאם בין שיעור בעלות נמוך על נשק באומות מסוימות ושיעור מקרי רצח נמוך יותר לגולגולת.



ועל התאבדויות (עמ' 690-91):

גם כאן הטענה כי יותר כלי נשק חם יובילו ליותר התאבדויות נסתרת על־ידי המחקרים... שאינם מצביעים על כל קשר סטטיסטי. שיעור ההתאבדות הכולל במדינות עם הרבה כלי נשק חם לא היה גבוה יותר מאשר באלו בהן הנשק החם זמין פחות.... פשוט אין שום קשר שניתן להצביע עליו בין שיעור ההתאבדות ותפוצת הבעלות על כלי נשק חם.

 
 
 
 
מהמאמרים היותר טובים שלך.
28/12/2012
נכתב על ידי עמי, ת"א

התחלתי את המאמר מתוך אמונה שיש קשר בין קלות לשאת נשק חם לבין היקף מעשי הרצח, ובין בידור אלים (משחקי וידאו וטלוויזיה) לאלימות בפועל. והשתכנעתי שאלו דעות לא ממש מבוססות.

ועדיין - בהעדר מחקרים חד משמעיים לכאן או לכאן, עדיף להסתמך על ההגיון הפשוט, וההגיון הפשוט אומר שכשיש הרבה אקדחים במערכה הראשונה, חלק מהם יירו במערכה השלישית.
 
 
 
 
הערה לגבי אוטיזם וגנטיקה
30/12/2012
נכתב על ידי דמוקריטוס

יש ממצאים חזקים התומכים בכך שאוטיזם נגרם מסיבות גנטיות. ראשית, במשפחה בה יש ילד אוטיסט יש סיכוי גבוה יותר לילד אוטיסט נוסף. שנית, לאחרונה יצאו שלושה מחקרים כמעט בו זמנית בעיתונים המדעיים החשובים ביותר, ובהם חקרו משפחות בהן שני ההורים בריאים ואינם אוטיסטים, אך יש להם ילד אוטיסט, וריצפו את הגנומים של כל השלושה. אחוז מסוים (קטן) מהמוטציות שהתגלו אצל הילדים אך לא אצל ההורים היו בגנים מסוימים הקשורים להתפתחות המח. שתי התובנות הנ"ל לא יכולות להסביר עליה בשכיחות האוטיזם, מכיוון שאין סיבה להניח ששיעור המוטציות באוכלוסיה עלה פתאום, כך שהגברת האבחון עדיין נשמעת ההסבר הסביר יותר. רק רציתי לתקן שזה לא נכון שאין לאוטיזם רקע גנטי
 
 
 
 
אורי, איך אתה מסביר את שיעור מקרי הרצח בארה"ב?
30/12/2012
נכתב על ידי יוסי

http://en.wikipedia.org/wiki/List_of_countries_by_intentional_homicide_rate

4.2 מקרים ל-100 אלף איש לשנה,
כפול מישראל (2.1),
ובערך פי 4 מרוב אירופה.

באיזו סיבה אתה תולה את כמות מקרי הרצח?

ובצורה דומה - במה אתה תולה את ירידת מקרי הרצח בניו יורק?
 
 
 
 
יוסי, אפשר להסביר זאת ע"י שיעור המהגרים ושיעור המיעוטים הגבוה?
30/12/2012
נכתב על ידי מוח

(יותר מ40%, כולל הלא חוקיים). זה יוצר מתחים בחברה. בישראל שבה שיעור המיעוטים עומד על 20%, שיעור הרצח הוא חצי.

לאף מדינה אירופית אין שיעור מיעוטים ומהגרים גבוה כל כך (ואגב, רוב הכנופיות בארה"ב הן כנופיות של מיעוטים ומהגרים).

שנית, יש לציין שהפשיעה שם בירידה תלולה לעומת העבר. כלומר, בשנות ה70 וה80 הפשע היה הרבה יותר גבוה... אבל אולי ניתן לייחס זאת לשיעור הכלואים המטורף.

מה שבטוח, לארה"ב יש כישלון חריף בטיפול במיעוטים שבתחומה.. וזאת למרות שדווקא מקצים משאבים.

 
 
 
 
הורדת הריבית כתבה ב דה-מרקר
1/1/2013
נכתב על ידי עמוס

http://www.themarker.com/magazine/1.1879900
 
 
 
 
לגבי הגבלה על נשק חם
1/1/2013
נכתב על ידי דודי

"פתרונות של אזורים "נקיים מנשק" ידועים כמתעלים: הם עשויים להפחית את הפשיעה במקום מסוים, במחיר של הגברתה במקום אחר"

לדעתי הנימוק בעד הגבלות על נשק הוא הפחתת היעילות של הפושעים. אם מטורף אלים נכנס לבית ספר במטרה לרצוח תלמידים, עדיף שיהיה חמוש בסכין מאשר באקדח, עדיף שיהיה חמו באקדח מאשר ברובה אוטומטי.
 
 
 
 
תגובה מרוכזת
6/1/2013
נכתב על ידי אורי רדלר

לעמי: השבתי לך במאמר נפרד.

ליוסי, שאלת:

אורי, איך אתה מסביר את שיעור מקרי הרצח בארה"ב?



התשובה כנראה מורכבת וקשורה בעיקר במדיניות השונה מאוד בארצות־הברית ביחס לסמים.

ובצורה דומה - במה אתה תולה את ירידת מקרי הרצח בניו יורק?

הירידה בניו־יורק לא הייתה שונה מהותית מהירידה בכל רחבי ארצות־הברית. עיקר התרומה לכך נובעת מכליאתם של כשני מיליון אנשים, בעיקר על עבירות סמים. יש שאלה האם כליאת שיעור של שני שליש האחוז מהאוכלוסייה (פי ארבעה מבישראל) היא תהליך רצוי או מועיל, אבל זו ככל הנראה הסיבה לירידה. עוד פרטים תוכל למצוא כאן.