זה אינו משבר חובות
 


המאמר הבא הוא מאמר אורח פרי מקלדתו של אילון קרופצ'יק, שאחרי התלבטויות נטה חסדו לאכסניה זו. הגיבו בששון (זה ישמח אותו).

... ברגע שלאחר מכן הם עמדו מלאי השתאות. הם ראו, נחבא לו בפינת הוילון, איש זקן ונמוך, קירח ובעל פנים מקומטות, שהיה מופתע לא פחות מהם. "אני הוא עוץ, הגדול והנורא", אמר האיש הנמוך בקול רועד, "אך אל תכו בי, בבקשה... אעשה כל מה שתרצו — מתוך "הקוסם מארץ עוץ"

למדינות המערב יש בעיה: חוב. כך, בכל אופן, יסבירו רוב הכלכלנים. האמירה נכונה, אך חלולה. הכלכלנים דומים למי שאומר לחולה סרטן כי הבעיה שלו היא שמצבו הבריאותי לא טוב. זה בוודאי נכון, אך האבחון הזה לא מסביר את הבעיה. הבעיה האמיתית של חולה הסרטן אינה שמצבו הבריאותי לא טוב. הבעיה האמיתית שלו היא שיש לו גידול.

חוב הוא רק תסמין
באופן דומה, ועל אף ההתעסקות הענפה בו, חוב מוגזם הוא רק תסמין, סימפטום, של בעיה עמוקה וקשה הרבה יותר שהשתרשה במשך כמה דורות במדינות העולם הנסוג (הקרוי גם בפי רבים "העולם המפותח"). חוב לאומי מופרז נוצר כאשר רמת הצריכה של אזרחיה של מדינה מסויימת נמצאת ברמה גבוהה, עד כדי כך, שרמת יצרנותה של הכלכלה אינה גבוהה דיה בשביל לתמוך בה.

אין פירוש הדבר שכל חוב הוא ביטוי למצב כזה, אך חוב כרוני הנצבר לאורך שנים בלי שחיסולו נראה לעין מקורו בדרך כלל בליקויים מבניים שאינם מאפשרים לכלכלה היצרנית, הרלוונטית, לסבסד את אזרחיה באמצעות פעילות כלכלית שוטפת. הדבר בא לידי ביטוי בכך שיותר מוצרים ושירותים עושים דרכם אל אזרחיה של הכלכלה הלא יצרנית, יוצרת החוב, בעוד הכלכלות המייצרות מוצרים אלה מקבלות לידיה התחייבויות לקבל מוצר כלשהו בעתיד. מטבעות כמו אירו ודולר, למשל, הם פשוט התחייבות של הכלכלה האמריקנית או האירופית לספק בעתיד מוצר. ככל שהולך ונמשך תהליך זה, כך מצטברות אצל הכלכלות היצרניות עוד ועוד התחייבויות (מט"ח).

הצורך של מדינה לייצר גרעונות שכאלה מתחיל בדרך כלל, כאשר חלק גדול של האזרחים במדינה הצורכת עוסקים בפעילות שאינה יצרנית מספיק, במובן זה שהיא אינה מפיקה כמות מוצרים או שרותים המסוגלים לתמוך באורח החיים של כלל האזרחים במדינה. הפעילות הלא יצרנית יכולה לכלול מסעדות, מספרות, בתים, כמו גם ציבור נרחב של פקידים, סטודנטים, פרופסורים ועובדים אחרים הנתמכים ממשלתית באופן ישיר (תקציבים) או עקיף (תקנות וחוקים 'מסדירים'). הצורך בחוב נוצר כאשר כמות הפעילות הלא יצרנית גדולה הרבה יותר מכמות המוצרים החיוניים הנדרשים לרמת חייהם של המגזרים מבוססי צריכה (מוצרים כגון נפט, גז, מתכות, מזון ועוד...) או מכמות המוצרים הניתנים לשליחה מעבר לים כתחליף ראוי כדי לייבא את אותם המוצרים הנדרשים מהמדינות שכן מייצרת אותם.



חברה לא מאוזנת כזו היא מה שאנו מכנים "חברת צריכה." כיוון שחברת צריכה אינה יצרנית דיה בפני עצמה, היא נאלצת לשלוח עוד ועוד מטבעות למדינות היצרניות יותר, על מנת לקיים עצמה. המדינות היצרניות, מצידן, מתחילות להבין בשלב מסוים כי ריבוי המטבעות שבידיהן פירושו שכל מטבע ומטבע קונה להן פחות ופחות מוצרים של הכלכלה הלא יצרנית.

המשבר האמיתי של חברת צריכה מתעורר מכיוון שהצטברות המטבעות של חברות צריכה בקופותיהן של מדינות יצרניות יותר מביאה לכך שהאחרונות מתחילות לתבוע יותר מטבעות עבור כל מוצר שהן שולחות, מה שמביא לעליית מחירים (תופעת פיחות המטבע, המכונה בשלבים המאוחרים יותר גם בשם "אינפלציה").

גם מדינות יצואניות, ואפילו מדינות יצואניות ללא חוב ניכר, עשויות להיות חברות צריכה. הסיבה לכך היא שחברות צריכה במדינות יצואניות נולדו והתבססו כתוצאה מההכנסות שהתקבלו מייצואם של מוצרים לאזרחיהן של חברות צריכה בעלות חוב תופח. משום כך, גם יצואניות מזרח-תיכוניות קטנות (בלי שמות) המונות, נאמר, כשמונה מיליון תושבים, עשויות לסבול מתופעת התפוררותן החברתית והכלכלית של חברות הצריכה גם בתוכן, ממש כמו במדינות אליהן היצואניות נוהגות לייצא.

עליות מחירים בישראל
אם האירו והדולר הם אלה שמאבדים מערכם, בגלל חובות של המדינות המשתמשות בהם, עולה התהייה מדוע דווקא אנו, היצואנים, חווים עליית מחירים גבוהה מזו של המייבאים.

התשובה לתהייה זו היא כי הירידה ברמת החיים של המדינות המייצאות, שהיא תוצר של ירידת רמת החיים במדינות החוב, יכולה להתרחש בשני אופנים: בלי התערבות של הבנק המרכזי בשוק המטבע; ועם התערבות כזו של הבנק המרכזי.

במקרה הראשון, כשאין התערבות של בנק מרכזי, נגרמים בשלב הראשון הפסדים ליצואנים כתוצאה מירידת ערכי המטבע הזר שהם מקבלים ממדינות החוב. כתוצאה מכך מתרחשת התכווצות של מגזרי ייצוא מסויימים, כמו גם של מגזרים אחרים מבוססי צריכה האופייניים לחברות צריכה, עלייה ברמות האבטלה, ירידה ברמות השכר וירידה בשיעור גביית המיסים של הממשל. כל אלו מחייבים כריתה חלקית של ה'זכויות' הבסיסיות המתקבלות מידי הפקידות הממשלתית. לצד אלו מתרחש מעבר של עובדים מענפים יצרניים פחות ליצרניים יותר וענפי הייצוא עוברים שינוי מבני, הכולל שינוי בסוגי המוצרים המיוצאים ושינוי ביעדי היצוא החדשים, למגינת ליבם הריכוזית של היצואנים הותיקים.

האופן השני בו יכולה להתרחש הירידה ברמת החיים אצל המייצאות אל מדינות החוב—וזו השיטה המועדפת כיום על השלטון ברוב המדינות המייצאות—הוא באמצעות סבסוד של יצואנים, תוך הקרבת המטבע המקומי (פיחות), כדי לאפשר את סבסודה של חברת הצריכה שמעבר לים ושל הגופים הסוחרים עמה, כל זאת על חשבון אזרחיה של המדינה המייצאת, ובמטרה להמשיך ולגלגל את כדור השלג ולהנציח מערכת כלכלית שיכולתה לשאת את רמת הצריכה של אזרחיה הולכת וקטנה.

כך או כך, בשני המקרים התוצאה הסופית זהה: ירידה משמעותית ברמת החיים של מדינות לא יצרניות ובעלות חוב מעבר לים תוביל לירידה משמעותית ברמת החיים במדינות שכלכלתן מבוססת במידה רבה על קשרי מסחר הדוקים עם הכלכלות השוקעות האלו (למאמר מקיף יותר בנושא, ראו מאמרי באתר "אנֹכי" מאוגוסט 2012: "מדוע באמת עולים המחירים").

השלבים האחרונים בחייהן של חברות צריכה עומדים בסימן הצער האלים של חבריה: הפגנות המוניות, לעתים אף אלימות, שמוקדן עליות המחירים עצמם. העלייה במחיר אינה מופיעה תמיד תחת שם זה. לעתים ההפגנות קמות נגד 'תאוות הבצע', 'בעלי ההון' או 'החמדנות'—אך תחת כל השמות והכינויים, המחאה היא נגד שינוי במחירים, אינדיקטורים המושפעים מצד ההיצע לא פחות מצד הביקוש.



כאשר קיימת בעיה בצד ההיצע, בעיה הנובעת מחוסר יצרנותן היחסי של חברות הצריכה, ההפגנות לא יועילו, כמובן. יצוא החומרה או הרהיטים לא יגבר בעקבות הפגנה נגד עליית מחיר הדלק. אבל את הפסיכולוגיה האנושית לא ניתן לשנות, כמובן. התפישה הרווחת היא כי "בדורנו" איננו כפופים לחסרונות ולמגבלות שאפיינו את המין האנושי בכל שנות קיומו. אנו מצויים בדור בו השפע ניתן להשגה בלי להיטרד בייצורו. וכך, במקום הריקודים השבטיים למען גשמי ברכה בשנה הקרובה יש לנו הפגנות המונים בכיכרות, באמונה כי ניתן לשפר את רמת חייהם ולהגביר את הצריכה בכך ש"נצא לרחובות ונשמיע את קולנו." שם בכיכר, תחת ידיהם המונפות של מיטב כהני השאמאן המודרניים, הזמרים והמשוררים בני התקופה, יעתרו השמיים וימטירו את גשם המוצרים המיוחל.

הסיבה לעליות המחירים אינה רשעת ליבם של יצרנים ואינה מתרחשת 'סתם כך'. היא קשורה בעקרונות כלכליים ברורים. עליית המחירים נבעה ועדיין נובעת מגידול לא פרופורציאנלי בכמות ההתחייבויות של חברות צריכה, כתוצאה מהפער המעמיק שבין החלק יצרני והחלק הלא יצרני של אותן חברות, פער הנובע בעיקרו מבעיות חברתיות וכלכליות מבניות—פער ההולך וגדל במשך השנים בד בבד עם צמיחתה והתבססותה של דת הזכויות, המאפיינת את חברות צריכה.

דת הזכויות
כשאנו מבינים כי חוב הוא רק תסמין של הבעיה ולא הבעיה עצמה, ניתן להפסיק לחפש את הישועה במספרים ולהתחיל לבחון את הערכים ואת המוסר המאפיינים את חברות העולם הנסוג של ימינו.

לשם כך עלינו לבחון את האידיאולוגיה שצמחה בו, אידיאולוגיה שהיא תוצר של עקרונות וערכים שהשתרשו במדינות אלה במשך עשרות שנים. זוהי אידיאולוגיה המונעת מרגשות ותקוות אנושיים בסיסיים מאוד, ומהאמונה כי ניתן לנתק את הקשר הטבעי שבין יצירה לצריכה. הרעיון הבסיסי בהקמתה של מדינת הרווחה היה להסיר מהאזרח את האחריות לגורלו, ולהותיר לו לעסוק בדברים אחרים, 'נעלים' יותר. להעסיק אותו בתרבות ובפנאי, ושחלילה לא יעבוד יותר משמונה שעות. התוצאה היתה העברתה של האחריות האישית לידי קבוצה מצומצמת של פקידים, עליה הוטל להכווין באופן מרוכז את חייהם ובחירותיהם של מיליוני אזרחים באמצעות מנגנונים בבעלות או בחסות ממשלתית, שיבטיחו רמת צריכה גבוהה, תמידית, ומובטחת (או בקיצור, דמיונית).




מדינת הרווחה הייתה ניסיון לייצר ביטחון מוחלט בעולם בו אין דבר בטוח. למעשה, היה זה הרצון האנושי ההיסטורי ועתיק היומין להאמין כי גורלו של האדם כלל אינו בידיו. ואם נחזור שוב למקורות העבר, עת היה גורלו של האדם נתון בידיהם של פסלים, אלילים או רוחות השמיים, הרי שבצורתם המודרנית הוחלפו אלה בגוף הקרוי מדינה. אמונתו של האזרח ביכולותיה של המדינה לדאוג לו נתפסה בחברה בה הוא חי כדבר שגור ו'נורמלי', שאינו דומה כלל לאמונות ה'פרימיטיביות' של העבר.

המשבר הכלכלי הנוכחי אינו כלכלי כלל ועיקר. משום כך, כתום העשור הקרוב, בו תסתיים דרכה של המערכת הפיננסית הנוכחית (מה שיקרא בפי המומחים 'רפורמה'), גם אז לא יבוא המשבר על פתרונו. פתרון של משבר מסוג זה מצריך דור שלא יודע על 'חובותיה' של המדינה כלפיו ואינו סבור כי יש לו 'זכויות' מוקנות—דור שלא התחנך וגדל על הערכים המאפיינים את חברות הצריכה.

הצד העצוב בסיפור הוא כי ההיסטוריה מלמדת כי לפני הבשלתו של דור חדש כזה צריך הדור הקודם לבוא אל קיצו ולחזות במו עיניו בטראומה של קריסת המערכות המלאכותיות אותן יצרו הוריו עבורו. אם להשתמש בסיפור הילדים הנבואי באופן מעורר התפעלות, הרי שהוריו של הדור הנוכחי, ממש כמו דורותי ב"הקוסם מארץ עוץ," הלכו בשביל האבנים הצהובות לממלכה אשר בה, האמינו, ניתן יהיה להפקיד את גורלם בידיהם של פקידים וקוסמים, להם סיגלו תכונות ואיכויות שכלל לא היו להם, רק כדי לגלות שההבטחות היו ריקות ושאין שום קוסם בסופו של השביל... רק פקיד ממשלתי, עייף וכפוף, הנועץ עיניו בשעון שעל הקיר, מחכה שהמחוג יראה כבר ארבע.



—"הגענו כדי לקבל את ההבטחה שלנו, הו עוץ."
—"איזו הבטחה?" שאל עוץ.
—"הבטחת שאם נחסל את המכשפה הרעה תשלח אותי בחזרה לקנזס," אמרה הילדה.
—"והבטחת לתת לי מוח," אמר הדחליל.
—"והבטחת לתת לי לב," אמר איש הפח.
—"והבטחת לתת לי אומץ," אמר האריה הפחדן.

וכעבור רגע נמלא לב כולם בפליאה, שכן במקום בו ניצב המסך ראו כולם איש זקן וקטן, עם ראש קרח ופנים קמוטות, שנראה מופתע לא פחות מהם.

ולפינת הפרסומת הקטנה
אילון: המתעניינים בזהב והמבקשים להגן על עצמם מהקריסה הפיננסית באמצעות השקעה בזהב ובכסף מוזמנים להצטרף לקבוצת הפייסבוק "תור הזהב" שהיא קבוצת משקיעים—היחידה בפייסבוק הישראלי—ששמה לעצמה מטרה לרכוב על השוק העולה בזהב ובכסף, לבחור מניות מנצחות ולתזמן את הכניסות והיציאות מהשוק. עד אוקטובר 2013 אנחנו צפויים, להערכתי, לראות עליה של מחיר הזהב לאזור 2,250 דולר (עליה של 30 אחוז) ושל הכסף לרמה של 49 דולר (50 אחוז תשואה), ואולי אף לרמה של 63 דולר (80 אחוז תשואה). וזו רק ההתחלה: העתיד צופן למתכות האלו מחירים גבוהים בהרבה.



הצטרפו לקבוצת הקוראים המרגשת בפייסבוק וזכו בעדכונים


 
 
רשימת תגובות (16)
 
 
אין פה הרבה עם מה לא להסכים - אבל פטור בלא כלום אי אפשר
19/12/2012
נכתב על ידי שאול

אני לא כל כך מבין את המשמעות של רמת הייצור לא מתאימה לרמת הצריכה - יש מחירים, כולל מחירים של הלוואות, וכל אחד מחליט מה מתאים לו. אין איזה "רמת צריכה" שקובע המלאך גבריאל, ואז היא מתאימה או לא לרמת הייצור. לכל גוף - אזרח כממשלה, יש מגבלת תקציב (כולל הלוואות) והוא עושה את חשבונותיו. אבל זה בקטנה.
יותר לעניין -
יש מדינות שמייצאות הרבה, ובוחרות (אזרחיהן או ממשלותיהן) לחסוך את ההכנסות מהפעילות הזו, ויש מדינות שבוחרות (אותה הערה) להיכנס לחובות. סבבה. לא פעם ראשונה בהיסטוריה שזה קורה. משום מה אתה בוחר לתת תחזיות קודרות לכמה קשה יהיה תהליך האיזון. אין לי מושג על מה הן מבוססות. (ואני עדיין מחכה לאינפלציה הבלתי נמנעת בארה"ב, ובאופן כללי לקריסתה). היו משברי מטבע (שלא נגרמו מאותה הסיבה, אבל שהתוצאה הייתה פיחות היסטרי) באסיה, והיה לא נעים לפחות משנה, ואז העניינים הסתדרו. למה שבארה"ב זה יהיה אחרת?

לסיכום - כריסי ידידתי:
http://www.nytimes.com/2011/05/22/business/economy/22view.html?pagewanted=all&_r=0

הקישור למדינת הרווחה מאד מאולץ. אתה הרי יודע מה התגובה - מה שחשוב לצורך העניין הוא גודל החוב ולא גודל הממשלה. גרמניה, שוודיה, דנמרק, ונורבגיה הן מדינות רווחה יחסית מפותחות, עם ממשלה גדולה, ובלי מאזן מסחרי בעייתי. החוב שיצר בעיות באירלנד וספרד הוא חוב פרטי, לא חוב ממשלתי. בסך הכל פוסט נחמד, לא מופרך, שאפשר לדבר עליו. למה לדחוף בסוף סתם קטע שאתה יודע שהוא לא רלוונטי לטיעון שלך. למה?
 
 
 
 
שאול, לגבי אירלנד וספרד
19/12/2012
נכתב על ידי דוד

החוב הציבורי של אירלנד קפץ תוך 3 שנים מ-25% ל-106%. בספרד הבעיה היתה יותר גירעונות ענקיים ולא היקף חוב מפלצתי, אם כי ברור שהמשך קיומם של גירעונות גדולים יובילו בהכרח לחוב מפלצתי בעתיד.
 
 
 
 
יש הבדל בין המצבים שבעבר למצב הנוכחי
19/12/2012
נכתב על ידי אורי רדלר

שאול, יש הבדל בין המצבים שבעבר למצב הנוכחי.

בעבר—ועבור רוב המדינות, גם בהווה—בכל פעם בה מדינה נקלעה לקשיים (חובות, אינפלציה, וידידיהם) היא נאלצה לשלם את המחיר באופן מלא ומהיר למדי: אם בשמיטת חובות (על־כל המשתמע מכך) ואם בשינוי מסלול התנהגות. המקרים של רוסיה או אינדונזיה בסוף שנות התשעים הם טיפוסיים.

המקרה שונה מאוד כשההכרה בחובות מעוכבת. אתה כותב כי החוב באירלנד ובספרד הוא חוב פרטי ולא ממשלתי: אבל הבעיה אינה אם החוב פרטי או ממשלתי אלא ההכרה בחובות. לדוגמה, אם ממשלת אירלנד הייתה אומרת בשנת 2007 לבנקים שלה: "חברים, בהצלחה" היא הייתה היום בדרך לצאת מהמשבר. אם ספרד הייתה אומרת לבנקים שלה דבר דומה, גם היא הייתה עשויה להיות היום בחלק המטפס שלו. כנ"ל, איטליה, יוון, וכו'. בלי קשר לטיב החבים ולטיב הנושים - ההכרה בהפסדים הייתה קולעת אותן למשבר, והן היו יוצאות ממנו, כך-או-כך, כפי שעשו מדינות רבות בעבר.

כשאין הכרה בחובות, בכל צומת הכרעה הנושים מעדיפים להמשיך ולממן את החוב (כל אחד מסיבותיו שלו) בלימבו של אי־הכרה והמצב הולך ומחמיר בהדרגה.

אתה מוזמן לפרוש כאן, רק לשם התרגיל המחשבתי, תסריט סביר בו ארצות־הברית, לדוגמה, יכולה ליהנות מאסטרטגיית יציאה שלא עוברת דרך קיצוץ דרמטי בתקציב או דרך פשיטת רגל כזו או אחרת.
 
 
 
 
לא בטוח שיש בינינו ויכוח
19/12/2012
נכתב על ידי שאול

קיצוץ בקתציב בוודאי יהיה בארה"ב. זה לא קשור לשום ניתוח כלכלי, אלא לארתמטיקה.
בקשר למאזן התשלומים, אולי אני מפספס משהו, אבל מה הבעיה עם התרחיש הבא: סין מחליטה שנשבר הזין, חסכנו כל החיים, הגיע הזמן להינות מזה קצת, מתחילה למכור בוכטות של אג"ח אמריקאי, שער הדולר יורד, הייצוא האמריקאי גדל, הייבוא האמריקאי קטן. עם הזמן החוב נסגר. לא? מה החשש?
 
 
 
 
החשש הוא מהמיתון שיבוא בעקבות התרחיש שתיארת
19/12/2012
נכתב על ידי בתרן

תרחיש שעושה רושם שהוא בלתי נמנע. אמריקה תצטרך להפוך לכלכלה יצרנית כדי לסגור את הגירעון המסחרי, והשינוי המבני הזה יהיה מלווה במיתון עמוק והכרחי. האוסטרים טוענים שהמיתון הוא מאורע מבורך כי הוא הדרך של השוק לתקן ולהתאים את עצמו למציאות הכלכלית החדשה, וזה כמובן הסיוט של כל פוליטיקאי: אף אחד לא מעוניין שהמיתון ההכרחי יקרה במשמרת שלו.
 
 
 
 
לשאול....
19/12/2012
נכתב על ידי אילון

אני אנסה להגיב בנפרד:

1) לגבי "חובות... לא פעם ראשונה בהיסטוריה שזה קורה... משום מה אתה בוחר לתת תחזיות קודרות לכמה קשה יהיה תהליך האיזון. ".

כאמור :"אין פירוש הדבר שכל חוב הוא ביטוי למצב כזה, אך חוב כרוני הנצבר לאורך שנים בלי שחיסולו נראה לעין מקורו בדרך כלל בליקויים מבניים שאינם מאפשרים לכלכלה היצרנית, הרלוונטית, לסבסד את אזרחיה באמצעות פעילות כלכלית שוטפת.".

יש חשיבות גבוהה מאוד למשך הזמן בו נצבר החוב. או משך הזמן בו התקיימה חברת צריכה מבוססת אשראי. ככל שהזמן הזה ארוך יותר, כך המשבר שיביא לתהליך האיזון הוא חמור יותר. משבר הנוכחי מגיע לאחר כ-50 שנה של צריכה מוגברת (תחילה ע"י אינפלציה בשנותה-70, ולאחר מכן ע"י החלפתה בחובות בשנות ה-80), לכן אני מניח שהוא יהיה חמור יותר (באסיה לא היתה מדינת רווחה ותפיסות חברתיות התופסות את אחריות המדינה באופן דומה למדינות המערב).

2)"הקישור למדינת הרווחה מאד מאולץ".

אני חושב שלעליית מדינת הרווחה יש תפקיד חשוב בהפיכת החברות המערביות (לא כולן, כמו שציינת בצדק), לחברות צריכה הנאלצות לממן צריכה שוטפת ע"י הלוואות.
אני לא חושב שסיפורה של צרפת הולך להסתיים באופן חיובי, לא גרמניה, לא ספרד, לא איטליה ולא ארה"ב. בהנחה שאני צודק, והן הולכות לפשוט רגל, האם אין זה כתוצאה מהתחייבויות ממשלתיות שמקורן בנסיון לייצר לאזרחים רמת צריכה גבוהה מכפי שהיו יכולים אחרת?
לכן אני סבור שמדינת הרווחה (כערך), הוא הגורם הרלוונטי למצב הזה.

מצטער על האיחור בתגובה, אני לא יודע אם ניתן לקבל התראות כשמתפרסמות כאן תוגובות. מעדיף להגיב על הקיר פייסבוק של "האונה".
 
 
 
 
שאלת תם
20/12/2012
נכתב על ידי מיכאל

קראתי ב"דה-מרקר" שבהתחשב בנסיבות ימינו (טכנולוגיות ייצור מתקדמות וכו'), העבודה והייצור של רוב האוכלוסייה כיום אינם נחוצים. מיעוט יכול לספק את כל הצרכים החומריים של הכלל. לאור זאת, האם ייתכן ששורשי המשבר הם לא בכך שפחות מדי אנשים משתתפים בתהליך הייצור וגם לא בכך המדינה הבטיחה לאזרחים יותר מדי "זכויות"?
 
 
 
 
לשאול, בעניין התסריט
20/12/2012
נכתב על ידי אורי רדלר

שאול, התסריט שאתה מתאר הוא מה שיקרה, בסופו של דבר ("סין מחליטה שנשבר הזין"), אבל זה לא כל מה שיקרה.

החלק הראשון בתסריט נכון: "סין מחליטה שנשבר הזין, חסכנו כל החיים, הגיע הזמן להינות מזה קצת, מתחילה למכור בוכטות של אג"ח אמריקאי" ואני ממשיך "ומפסיקה לקנות אג"ח אמריקאי." שער הדולר יורד, הריבית על אג"ח קיימות עולה (מה שלא משפיע ישירות על הממשל אבל) הריבית הנדרשת על אג"ח חדשות ואתה עולה גם תשלום הריבית של הממשל והריבית בכלל.

נזכיר נתון: נזכיר נתון: כ-5.5 טריליון מכלל החוב מוחזק על־ידי משקיעים זרים, 1.6 טריליון מוחזקים בידי הפדרל-ריזרב. מאז תחילת המשבר, 76 אחוז מכלל האג"ח נקנים על־ידי משקיעים זרים או הפדרל-ריזרב (נתוני פר"ד)

ירידה בשער הדולר עשויה להיות בשורה ליצוא האמריקני, אבל עולה מאליה השאלה: א) האם ממשלת ארצות־הברית יכולה לקצץ בתקציב בשיעור של 10-20 אחוז (בהתחשב בעלות הריבית ובירידה הצפויה בהכנסות); ב) האם הבנקים יכולים לעמוד בסיטואציה של ריבית גבוהה יותר (מבחני העמידות שבוצעו להם לא כללו מצב כזה. אם מצב כזה יתממש, הבנקים הגדולים עשויים לקרוס). ג) מה יתרחש בשפל הכלכלי שיבוא אחרי הקיצוץ בתקציב וקריסת גורמים שונים עם עליית הריבית, כשנתון שממשלת ארצות־הברית אינה יכולה לספק להם מילוט (הרי היא נאלצת לקצץ בתקציב).

אני בספק אם ניתן יהיה לעבור בשלושת השערים האלו בלי סוג כזה או אחר של שמיטת חובות.
 
 
 
 
לתהיית מיכאל
20/12/2012
נכתב על ידי אורי רדלר


למיכאל:
שאלת "האם ייתכן ששורשי המשבר הם לא בכך שפחות מדי אנשים משתתפים בתהליך הייצור וגם לא בכך המדינה הבטיחה לאזרחים יותר מדי 'זכויות'." השאלה היא של פרופורציות. תניח, לדוגמה, סיטואציה דמיונית במקום בו יש עשרה אנשים.
5 הם יצרנים והם מקור כל ההכנסה (1,000 שקל).
5 אינם יצרנים והכנסתם (67 שקל), שהיא חצי מהכנסת הנטו של היצרנים, באה להם מהעברת כספים מהיצרנים (335 שקל במסים הנלקחים מהם).

עתה, נניח כי ניתן לייצר הכנסה של 1,000 שקל מעבודתם של שני אנשים בלבד. כדי לעשות זאת יהיה צורך לקחת 660 שקל מהכנסתם של אותם שני אנשים כדי לשמר מצב בו כל השאר (השמונה) יישמרו במצב הצנוע בו הכנסתם היא מחצית מזו של שני היצרנים. כלומר, היצרנים יהיו במצב בו ההכנסה מהיצרנות של כל אחד מהם עלתה ב-300 שקל, אך הכנסת הנטו שלהם עלתה רק ב-35 שקל. "תוספת הפיריון" שלהם, במלים אחרות, חויבה במס בשיעור של 89 אחוז.

במצב הזה, סביר להניח שהיצרנים יתורו להם אחרי מקום אחר לייצר בו. ייתכן גם כי אלו שהם תומכים בהם לא יסתפקו בהכנסה שהיא מחצית ויתבעו, נאמר, שהכנסתם תהיה שני שליש מזו של היצרנים. במצב כזה, הרווח של היצרנים מתוספת הפוריות יהיה רק 7 שקלים מתוך תוספת פיריון של 300 שקל לכל אחד ולא ישתלם להם להמשיך ולייצר, שכן הם ישלמו כל־כך הרבה מסים שכל העלאה של הפיריון תמוסה בכמעט מאה אחוז.

הלקח מכאן הוא שהפרופורציה משולשת: גובה המס על היצרנים אינו יכול לעלות באופן אינסופי, שכן לא יהיו יצרנים; וכי לרמת השוויוניות הנדרשת יש השפעה דרמטית על היכולת לשמר גובה מס שלא יבריח את היצרנים. מן העבר השני, אם אתה משמר את שיעורי המס על היצרנים כמקודם, אתה צריך לקבל כי תהיה ירידה דרמטית ברמת החיים של כל שמונת האחרים.
 
 
 
 
שאלות
20/12/2012
נכתב על ידי אלון

היי, קודם כל מאמר מעניין וברור למי שיש אין ממש ידע בנושא, כמוני.
יש לי שאלה:
כתבת:
"ם מדינות יצואניות, ואפילו מדינות יצואניות ללא חוב ניכר, עשויות להיות חברות צריכה. הסיבה לכך היא שחברות צריכה במדינות יצואניות נולדו והתבססו כתוצאה מההכנסות שהתקבלו מייצואם של מוצרים לאזרחיהן של חברות צריכה בעלות חוב תופח."
אני לא הבנתי את מה שכתבת, מכמה סיבות:
1. למה אתה מתכוון בדיוק כשאתה כותב מדינות יצואניות? הרי ארה"ב או שיראל למשל זאת מדינה שעדיין מייצאת כל מיני מוצרים, והסיבה שניתן להגדיר אותה ממה שאני מבין כחברת צריכה היא קונה (מייבאת) יותר מוצרים מאשר מכניס (מהכנסותיה מיצוא וממיסוי אזרחיה- לגבי מיסוי אשאל שאלה נוספת), בניסוח פשוט מוציאה יותר מאשר מכניסה.
לכן לי ברור לי שמדינה יצואנית עשויה להיות חברת צריכה - זה לא תלוי רק ביצוא אלא ביחס בין הכנסה מיצוא להכנסה מיבוא וממיסים.

2- כתבת בעיקר על יבוא ויצוא. יבוא - קניית מוצרים, הוצאה.
יצוא - מכירת מוצרים, הכנסה. אך הההכנסות של מדינה הם גם ממכירת מוצרים הם גם בין אזרחיה, ולכן הוספתי בשאלה 1 בסוגריים לגבי הכנסה של מדינה לא רק יצוא (יצירת מוצרים ומכירתם) אלא גם ממיסוי - כי אם יש פעילות כלכלית גדולה במדינה אז היא תכניס יותר כסף לקופה. האם לדעתך נכון מה שכתבתי? דוגמה: מדינה X לאחרונה ביטלה הרבה חוקים שגרמו לבירוקרטיה לאנשי עסקים או לפתיחת עסקים במדינה, וכתוצאה מכך יש עלייה בפתיחת עסקים או הרחבתם, אנשים מרוויחים יותר כסף, יש יותר עובדים שמרוויחים כסף או שכר גבוה יותר, ומכל הכסף הזה המדינה מעשירה את הקופה שלה.

3- ממש לא הבנתי מדוע התבססות על הכנסה שהתקבלה ממדינות שיש להם חברת צריכה וחובה תופח מהווה סיבה אפשרית למדינה יצוא להיות חברת צריכה. הרי הכנסות הם הכנסות. אולי אתה מתכוון לזה שהכנסות האלה פחות שוות (פיחות מטבע)? כי גם לזה יש פיתרון - כפי שכתבת המדינה היצואנית מבינה שהערך של המטבע ירד ויכולה לדרוש יותר...
 
 
 
 
לאלון....
20/12/2012
נכתב על ידי אילון

1) חברת צריכה היא לאו דווקא חברה שמייצאת יותר משהיא מייבאת, אלא שמגזרי השירותים, הנדל"ן, הקמאונעות וכו'.... הם גדולים מדי, וקיומם מתאפשר רק כתוצאה מההכנסות המתקבלות ע"י ייצוא מוצרים אל מדינות בעלות חוב. התוצאה הסופית של פשיטת רגלן של מדינות בעלות חוב, תהיה ירידה ברמת החיים של המדינות המייצאות אליהן, מה שיבוא לידי ביטוי בירידה חריפה בכוח הקנייה של אזרחי המדינה המיצאת (בין עם ע,י ירידה ברמות השכר ופיטורים, או בין אם ע"י פיחות המטבע).

2)אכן... המדינה יכולה להקל על התהליך או לעקב אותו במידה ותבחר בגישה כלכלית שמאפשרת לשוק החופשי למצוא את הפתרונות למשבר או למקסם את יכולותיהם של יזמים ועסקים רבים. אבל הטענה שלי היא ש "other things equal....", צפויה להיות ירידה ברמת החיים. (וחשוב לומר... גם אותן פעולות ממשלתיות שכוונתן לעודד חופש כלכלי, הכרח הוא שיביאו להתכווצותם של סקטורים מסויימים על חשבונם של אחרים. לפעמים תהליך זה הוא לא "כואב", ולעיתים הוא כן "כואב"... למשל - כאשר יש לך סקטור נדלני מנופח).

3)אותו רעיון מסעיף 1. אין הכוונה להוצאות מול הכנסות, אלא למבנה הכלכלי של המשק. הכוונה היא שיכולת צריכה מוגברת בחברה מסויימת מעבר לים, אשר לה יש חוב תופח, איפשרה רמת חיים גבוהה לאזרחיה ע"ית צביר חובות. תופעה זו מאפשרת רמת חיים גבוהה יותר לאזרחי המדינה המייצאת אל אותה חברה בעלת חוב, וכך רמת החיים שלה גבוהה יותר גם כן... מה שמביא להתפתחותם של סקטורים מסויימים של הכלכלה באופן מוגזם, כזה ש"לא יחזיק" במידה שהחברות בעלות החוב לפתע ייאלצו לצמצם את רמת הצריכה שלהן, ויביאו בכך למשבר גם אצל המדינה המייצאת להן, ולהתכווצות הסקטורים אשר התנפחו יתר על המידה רק כתוצאה מיכולתה של חברת החוב לצבור עוד חוב.

אגב, באופן כללי אני מעדיף לדון בנושאים כאלה בקבוצת הפייסבוק מכיוון שיותר נוח לי לקבל התראות ככה לתגובות חדשות:
http://www.facebook.com/groups/189263274472151/
 
 
 
 
היי, תודה רבה על התגובה. הצטרפתי לקבוצה.
24/12/2012
נכתב על ידי אלון

 
 
 
 
עלה ירוק-
25/12/2012
נכתב על ידי עומר

http://www.inn.co.il/News/News.aspx/248986

עוברת את אחוז החסימה. דעתכם?
 
 
 
 
מאמר חסר
28/12/2012
נכתב על ידי אורי

נו, אז תרשו לי לקחת על עצמי את תפקיד הקטנוני ששואל: "מה עם שבדיה?"
מיסים גבוהים, ממשלה גדולה, ובכל זאת חובות נמוכים ויציבות פיננסית גבוהה.
למה?
כי הם נכוו בתחילת שנות התשעים, ומאז נזהרים. כמו שהבנקים בישראל נכוו באמצע שנות השמונים, ומאז נזהרים. אז אפשר גם אחרת, אפשר להיזהר, ונבואות חורבן אינן מחויבות המציאות. אם יש משהו שיחסל את כלכלת אירופה זה לא יהיה משבר החובות הנוכחי, אלא המשבר הדמוגרפי העתידי שנובע מהזדקנות האוכלוסיה.

לגבי בנקים מרכזיים - אני לא מתיימר להיות מומחה למאקרו כלכלה או לפיננסים. אבל אני קורא מספיק על מנת לדעת שלכל פעילות של בנק מרכזי יש שני צדדים, ושבאתר הזה באופן עקבי אני רואה רק צד אחד, תוך התעלמות שאינה מנומקת מספיק מהצד השני.
כן, בנקים מרכזיים במדינות קטנות כמו ישראל עוזרים ליצואנים לשרוד משברים כלכליים זמניים, על מנת שיוכלו להישאר במשחק כשהמשברים האלו יגמרו. לא שכנעתם אותי שהפעילות הזו היא טמטום טהור.
 
 
 
 
על שבדיה ובנקים מרכזיים
29/12/2012
נכתב על ידי אילון

הי אורי, תשובה (וסלח לי על האורך).

שבדיה:

מה שנאמר על שבדיה, ניתן לומר גם על נורווגיה, וגם על קטאר, וגם על כווית וכן' וכו'.... ולמה אני מתכוון?
אני מתכוון לזה שאין הכרח שמדינת רווחה תביא לפשיטת רגל באופן מוחלט. הדבר תלוי בכמות המשאבים העומדים לרשותה של המדינה וכמה זמן נותר לה למיצוי שלהם.
למשל, נניח ואחד הקיבוצים בישראל מוצא באר נפט בחצר האחורית שלו, סביר להניח שיוכל להתקיים ברווחה יחסית עד אשר הבאר הזו תגיע אל קיצה (נורווגיה אגב, היא אותה אחת עם הבאר בחצר האחורית). לכן לא נראה פשיטת רגל כל עוד רמת יצרנותה של מדינה עדיין עולה על מצבת החובות שלה לאזרחיה.

הבעיה האמיתית, כאמור, מגיעה כאשר רמת החיים עולה על כמות הנפט הקיימת בחצר האחורית. מה שאנחנו רואים היום באירופה ובארה"ב היא רמת חובות שלא ניתן לרסן, ממש משום שכבר אין באר נפט בחצר האחורית (במובן המטאפורי... כי אם תרצה, ייתכן שבאר זו דווקא עודנה קיימת, אך רמת הצריכה של אזרחיה, כאמור, גבוה יותר מרמת יצרנותה באופן שמחייב ירידה מאוד מאוד חדה בה, כזו שיכולה להתרחש רק ע"י קיצוץ כ"כ חד בסבסוד הממשלתי, עד שאינו אפשרי פוליטית).

בנקים מרכזיים:

2 בעיות עיקריות יש לי עם התפיסה התומכת בהתערבות הבנקים המרכזיים. אחת, היא ההנחה כי יש ברשותו של בנק מרכזי להתערב בכלכלה "לפרקים", מבלי להוביל להשלכות ארוכות טווח בכל הנוגע למבנה העסקי של המשק וליציבותו ארוכת הטווח. הדבר דומה להשפעה שהיתה ל-greenspan put על וולסטריט, או ל-fdic על החוסכים בבנקים, או לבנקים הישראלים בשנות ה-80 כתוצאה מהתמיכה המובנית של ממשלת ישראל בפעילותם. עצם ההבנה כי "יש מי שדואג" מספיקה על מנת ליצור את העיוותים החושפים את הכלכלה לשינויים חדים בשער המטבע.
הבעיה השניה שלי עם בנקים מרכזיים היא ההנחה הבסיסית העומדת בכינונם, והיא כי "יציבות מחירים" עדיפה מתנודתיות. ראשית (ואצביע על כך במאמר עתידי), הבנקים המרכזיים מעולם לא קמו באמת כדי למנוע "תנודתיות במחירים", אלא מסיבות פוליטיות, אלא כגופים המאפשרים הגדלת כוחן ושליטתן של הממשלות והסקטור הפיננסי המקורב להן (וכמו שאראה... הנסיון למנוע תנודתיותם של מחירים, ייתכן ואכן הביא לכך שהמחירים היו באופן יחסי פחות תנודתיים, אך הוא לא הוביל ליציבות ב*כוח הקנייה* של האזרחים, שהוא מה שחשוב באמת לבני אדם בשר ודם, אלא עזר לבירוקרטים או לגופים הפיננסיים המעוניינים לשמור על צד הנכסים שלהם ללא פגע). אך העיקר הוא כי ההנחה ש"תנודתיות" אינה עדיפה מ"יציבות מחירים" היא סובייקטיבית לדעתי. הרי שאם בשוק חופשי מתקיימת "תנודתיות" במחירים, האין ייתכן כי הפרטים הסוחרים ביניהם באותו שוק חופשי "מעוניינים" בחוסר היציבות הזו? האם לא ייתכן כי יש בכך משום "ערך כלכלי"? ז"א, האם לא ייתכן שתנודתיות היא דבר הכרחי לקיומה של כלכלה, למשל, ע"י כך שהיא מחייבת רק קיומם של עסקים המסוגלים להתמודד עם השלכותיה של תנודתיות מחירים, לעומת המצב הנוכחי, אשר בו מתקיימים עסקים להם אין היכולת להתמודד עם תנודתיות זו, וזקוקים לתמיכתו של בנק מרכזי? אלה שאלות שנוהגים להקל בהן ראש.

מקווה שזה מסביר את עצמי.
וגם לך אני אומר, שבאופן כללי אני מעדיף לדון בנושאים כאלה בקבוצת הפייסבוק מכיוון שיותר נוח לי לקבל התראות ככה לתגובות חדשות, היום במקרה נכנסתי כי זה שבת בבוקר ואיכשהו אמרתי שאולי יש תגובות חדשות או משהו אז נכנסתי.
 
 
 
 
אם להסבר במלים פשוטות את ההגדרה של אילון
1/1/2013
נכתב על ידי כלכלן

בעצם הוא ממשיל את ישראל, נניח, לגנן שעובד בבתים בשכונת יוקרה. של פיננסיירים אוהבי סיכון. הוא גנן הגון, וחרוץ, שעובד קשה, מתפרנס בכבוד מעמל כפיו ואפילו חוסך מעט כסף מתחת לבלאטות.

עדיין, אם חלילה מחר תומט פורענות כזו או אחרת על דרי שכונת היוקרה בשל תחום עיסוקם ההרפתקני, ייוותר הגנן שלנו לפתע מחוסר עבודה ובמצוקה כלכלית קשה למרות שהוא עצמו כלל לא עסק בהרפתקנות פיננסית.

כלומר, בהינתן שיעדי הייצוא העיקריים של ישראל הן מדינות בחובות, הרי שהתמוטטותן תמוטט גם את הייצוא הישראלי שעליו נסמך המשק שלנו.

יחד עם זאת חסרה לי התייחסות למאזן התשלומים ויתרות המט"ח שהם אבני הפינה לדיון בסחר בינ"ל שאיננו חליפין.