הפרופסור הוא בעצם בלונדינית מ-2007
 


ההיסטוריון המוערך
פרופ' אייל נווה ממש נגד כל המזימה של האליטות עם ה"הישרדות" ו"כוכב נולד." בראיון לשי אספריל ב"כלכליסט" זוכה נווה לשבחים מאליפים ("אחד ההיסטוריונים השקולים והמוערכים בישראל" —אספריל אינו מסגיר מי שקל והעריך), אך משהוא פותח בדברים, מתברר כי המסר השקול והמוערך של נווה אינו שונה הרבה מהגיגיה של סיגל מ"היפה והחנון 3": שניהם מסתייגים מהצפייה בסדרות ריאליטי רדודות.

נווה פוצח בתיאור היסטורי מרתק: המחאה בשנת 2011 לא תורגמה לשינוי ממשי כי "האליטות עשו מניפולציות" ותיעלו את הכעס "למקומות לא מאיימים, הם הצטרפו למחאה או לא התנגדו לה וניסו לשדר כאילו הם תומכים בה." בעלי הכוח הצליחו לעשות זאת באמצעות הרדמתו מחדש של הציבור "על ידי לחם ושעשועים, דוגמת 'הישרדות' ו'כוכב נולד'. ככה אתה מונע אופוזיציה... גם כשיש כעס וכאב בבטן, הציבור לא מצליח לתרגם אותו. אין לו כלים."

המצב הנוכחי נוצר, מספר ההיסטוריון נווה (שלפי דברי אספריל הוא "מומחה בולט לתרבות ולהיסטוריה האמריקנית... צנוע... ביישן... מרצה נערץ"), כאשר "אחרי מלחמת יום הכיפורים ושלום הגליל... [ב]תהליך שהתחיל בשנות השמונים" התנתקו הישראלים מ"מילים גדולות כמו ציונות ומשימתיות" ואיבדו את תמיכת המדינה ו"הזהות הקולקטיבית." על מקומם באה התשוקה החומרנית החולנית לכסף-כסף-כסף. משולש הטומאה "הון ושלטון ותקשורת" השתלט על המצב, הרדים את הציבור ב"סדרות זבל," ובשינון מאוס של חומרים ("משרד החינוך פוחד שנפתח חשיבה ביקורתית"), שהביא לכך שלאנשים "אין להם את היכולות האינטלקטואליות להבין שעושים עליהם מניפולציות."

אין לנו אופציה להיות כמו בארצות הברית, אומר נווה: "באמריקה יש 300 מיליון בני אדם ומתוכם 10% ממשיכים להניע את הכלכלה... אמריקה לא תיפול... רוב האוכלוסייה שם בורה, אבל יש מסה של אנשים שמחזיקים אותה בחיים ויש מסה של אליטה שמהגרת אליה." לעומת זאת, "האליטה של ישראל יכולה לדאוג רק לעצמה, ולכן מי שצריך לפעול פה הוא הציבור." ידוע לכל, ובוודאי ל"מומחה בולט" כי בישראל ובארצות־הברית מונעת הכלכלה על־ידי מיעוט קטן יחסית. לדוגמה, לפי נתוני מנהל הכנסות המדינה, 57.5 אחוז מההכנסות הן של שני העשירונים העליונים, והם גם נושאים ב-90.3 מנטל תשלומי מס ההכנסה. ההבדל העיקרי בין ארצות־הברית לישראל, לפיכך, הוא שב"אמריקה יש 300 מיליון בני אדם." במלים אחרות, אליטת עשרת האחוזים מונה 30 מיליון, לעומת 800 אלף בישראל.

שינוי המצב, סבור נווה, יבוא רק בעקבות קטסטרופה שתעיר את האליטות והציבור: "עוד לא מספיק רע לציבור כדי שיהיה שינוי. ברגע שיביאו מורים ורופאים מתאילנד, יהיה שינוי."

על טיבו של המצב אחרי השינוי ממעט נווה לספר. רמזים שהוא מפזר פה ושם מצביעים על־כך שחלומו הוא לשוב לעבר הזוהר בו "היתה זהות קולקטיבית" והציבור הולעט ב"רטוריקה של... הציונות והעם היהודי והאנטישמיות" וניזון על "מילים גדולות כמו ציונות ומשימתיות." מובילי השינוי יהיו אנשי "תנועת תיקון גדולה של אי־נחת ואמונה שאפשר לשנות" שיציבו מחדש בראש הפירמידה את "האליטה האמיתית" של עובדי ציבור ("רפואה, הוראה ועבודה סוציאלית").

מצב חדש זה, בו "האליטה האמיתית" תורכב ממשרתי ציבור והזירה הציבורית מודרכת על־ידי ערכים נאצלים, יחייב חינוך מחדש מקיף של הציבור, כדי להשיב ל"מילים גדולות" את זוהרן. רה-אינדוקטרינציה זו תטפח "חשיבה ביקורתית" שעל אבדנה מקונן נווה, אך הציבור שסוף-סוף יוסר מעל עיניו מסווה התודעה הכוזבת של "סדרות הזבל" יתמלא עזוז ערכי ויגיע לאותן מסקנות אליהן הגיע נווה.

עד כאן נווה, המדקלם גרסה למתחילים של תאוריית הקונספירציה המרקסיסטית הנושנה. נותר רק לתהות מה יקרה אם הציבור לא יתלהב, בניגוד להערכתו של נווה, מהחזרה ל"זהות הקולקטיבית" שיכתיב נווה. מישהו אמר "גולאגים" ולא קיבל?

ימי הדולר האחרונים
אלו ימי הדולר האחרונים, אומר האנליסט גלעד אלפר ב"גלובס." תכנית הדפסת הדולרים של בן ברננקי תביא להדפסת עוד 2.2 טריליון דולר. התחזית הקודרת שלו:

נפילה עמוקה ומדכאת ברמת החיים האמריקאית דרך קיצוץ של כטריליון דולר בתקציב ממשלת ארה"ב ו/או דרך אינפלציה גבוהה, [ש]תהפוך את החלום האמריקאי לסיוט.


הנקודה שמעלה אלפר חשובה, בהצביעה על התלות של ארצות־הברית בהמשך האמון של משקיעים כי היא לא תפשוט רגל. זווית מעניינת לבחינת הנושא היא היחס שבין הכנסות הממשל לריבית שהוא צריך לשלם.

גובה הריבית ששילם הממשל האמריקני על החוב הפדרלי בשנים 1946-2011 הגיע לגובה של 3.58 אחוז מכלל החוב לשנה. התשלומים בפועל היו לעתים גבוהים יותר ולעתים נמוכים יותר, אבל התמצעו לרמת תשלומים כזו. בשנים 1946-2007 היה הממשל האמריקני אמור לשלם 15.58 אחוז מכלל התקבולים הממשיים שלו (כלומר, תשלומי מסים), ובפועל הוא שילם באותה תקופה 15.27 מכלל התקבולים הממשיים. כלומר, בין הנתונים יש מתאם גבוה מאוד.

מאז שנת 2008, עם זאת, חל נתק בין גובה התשלומים בפועל לתשלום הממוצע החזוי. הפער נובע מכך שהבנק המרכזי בארצות־הברית ממשיך להנפיק אגרות־חוב בריבית נמוכה, על אף חובו התופח. אם נתעלם מתחזיות קטסטרופליות ונניח רק כי הפערים בין התשלום הממוצע והתשלום בפועל יתמצעו עם הזמן, כי אז יעלה שהממשל האמריקני יצטרך להעלות במידה ניכרת את הסכומים שהוא מקצה לתשלומי ריבית לשיעור של כ-30 אחוז מתקציבו לחמש שנים לפחות (בישראל, לשם השוואה, תשלומי הריבית הם בשיעור של 15.7 אחוז מההכנסות הממשיות). התרשים הבא מאייר את המצב:
something

כפי שניתן לראות, בתקופת הצמידות לזהב (1946-1971) ארצות־הברית נהנתה מאפשרות לשלם פחות ריבית ביחס לתקציבה—גובה הריבית טיפס במהירות עד לסוף שנות השמונים ואז, כשהחלה מדיניות גרינספן-ברננקי של ריבית נמוכה, ירדו תשלומי הריבית בפועל אל מתחת לרמה הרב־שנתית, כשהפער מודגש במיוחד בשנות המשבר האחרונות.

איור נוסף למצב ניתן לקבל כאשר משווים את גובה התקבולים ממסים (שאינם חלק מהגביה/תשלום המתגלגל של הביטוח הלאומי) לגובה החוב.
something

מסוף מלחמת־העולם השנייה ועד 1981 שמרה ארצות־הברית על יחס סביר ואף משתפר בין הכנסותיה לגובה החוב. עם זאת, מרגע המעבר לשיטה של צבירת חוב כדרך למימון גירעונות ("רייגנומיקס"), הלך החוב ותפח ביחס להכנסות עד לצניחה החדה במשבר הנוכחי, כשההכנסות מגיעות לגובה של כ-10 אחוז מגובה החוב. כדי להמחיש את חומרת המצב, היחס בישראל בין גובה ההכנסות הממשיות לחוב הוא 25-30 אחוז.

יחס של 1:10 בין גובה ההכנסות לגובה החוב עלול להידרדר בקלות למצב של חדלות פירעון. לדוגמה, היום מציע הבנק הפדרלי ריבית אפסית על האג"ח לטווח קצר שלו, אך כל עליה של אחוז בריבית תתבע הסטה של אחוז אחד מההכנסות לתשלומי ריבית, מה שיגדיל את הגירעון, מה שיגדיל את גיוסי האג"ח, מה שיגביה עוד יותר את הריבית, וכן הלאה. גלגול תסריט כזה לאורך זמן מה, גם אם נדחה אפשרות של תסריט הידרדרות מהיר, יביא לחדלות פירעון בתוך זמן לא רב.

הארבעים ושבעה
מיט רומני, מועמד הרפובליקנים לנשיאות, הוקלט על־ידי אנשי הבטאון (השמאלי) "מת'ר ג'ונס" אומר את הדברים הבאים:
יש ארבעים ושבעה אחוז מהאנשים שיצביעו עבור הנשיא ולא משנה מה. בסדר, יש ארבעים ושבעה אחוז איתו, שתלויים בממשלה, שמאמינים שהם קרבנות, שמאמינים שהממשלה אחראית לדאוג להם, שמאמינים שהם זכאים לטיפול בריאות, לאוכל, לדיור, מה שלא תרצו. שזו זכות שלהם... ושהממשלה צריכה לתת את זה להם. והם יצביעו עבור הנשיא ולא חשוב מה יקרה... אלו אנשים שאינם משלמים מס הכנסה... העבודה שלי אינה להיות מוטרד מהאנשים האלו. אני לעולם לא אצליח לשכנע אותם שהם צריכים לקחת אחריות ולדאוג לחייהם.



הסערה המפוברקת סביב העניין הזה (כלומר, סביב אמירת הידוע לכולם והמובן מאליו) מזכירה את "הסערה" סביב הדברים שאמר רומני אחרי המתקפה על שגרירויות ארצות־הברית בלוב ובמצרים.

לא ברור לגמרי איזה היגיון מנחה את הדמוקרטים (או את התקשורת—לא שונה בהרבה) בניסיון להעלות את רומני על המוקד בנושא זה. אחרי הכל, אם מציגים שוב ושוב את המועמד מן הצד השני אומר דברים הנשמעים הגיוניים מאוד לבוחרים רבים... האם אין הדבר, בעצם, נו, קצת כזה מהווה השקעת כסף בעידוד ההצבעה עבורו? אולי, נאמר, כשהמועמד המושמץ דבק בדבריו ולא נסוג מהם, זה רמז לכך שהוא לא סבור שהם מזיקים לו?

טוב, אבל מה אני יודע.

אובמה כבר ניצח
כל זה מתקשר אצלי קצת לניסיון להכריז על המנצח כבר עתה. כלומר, אם לא ידעתם, אובמה כבר ניצח בבחירות.

הדרך לניצחון הייתה כזו תחילה היה מינוי פול ריאן למועמד לסגן הנשיא מטעם הרפובליקנים והוועידה הרפובליקנית, שהביאה את הצדדים למצב של שוויון מוחלט. אחר־כך הייתה הוועידה הדמוקרטית, שהובילה לקפיצה קטנה של אובמה (יתרון של 3 אחוז) ואז רומני אמר שההתנהגות המתרפסת של השגרירות במצרים היא בושה ואז היה ברור לגמרי שהוא פשלונר שאי אפשר לסמוך עליו ואז הוא פישל עוד פעם ואמר את הזהו על הארבעים ושבע אחוז ואז הבחירות נגמרו ואובמה ניצח.

כלומר, זה התסריט שמבקשים לרקום לא מעט כותבים, כביכול יתרונו של אובמה אדיר וכביר, ורומני מתפורר לו.

אלקס קופלמן בניו-יורקר כותב כי רומני נראה "מבורדק ביום ב' בלילה... הוא נראה מתוסכל... לא רגוע. הוא נראה עצוב, מתוסכל... שיערו... נראה פרוע"

ג'ונת'ן צ'ייט (חלש וחיוור בזמן האחרון), טוען כי הציטוט של רומני "פוסל אותו מלהיות מועמד ראוי לנשיאות."

ובביתו הקודם של צ'ייט, הניו רפבליק, מכריזים כי "לא מוקדם מדי להכריז כי המועמדות של מיט רומני התפגרה."

ב"האפינגטון פוסט" טוען רוברט רייך כי הרפובליקנים צונחים כי הם מסתמכים על "גברים לבנים בגיל העמידה" ומנכרים כל אוכלוסיה אחרת.

יש עוד שפע מאמרים בסגנון הזה וברוח זו. הרעיון של רובם ברור: "לא כדאי לכם, הו אתם בבוני המפלגה הרפובליקנית, להגיע לקלפיות. הסיפור נגמר. אובמה ניצח ונא-נא-נא-נא-נא!" לא ברור אם הטקטיקה הזו עובדת או עבדה אי־פעם או אם היא עובדת בכלל הפוך (לדוגמה, עידוד לתומכי המנצח הבטוח שלא להגיע לקלפיות), אבל ההתנגשות העיקרית שלה, לפי שעה, היא עם העובדות.

שני הסוקרים היומיים, רסמוסן וגאלופ, מצביעים על־כך שהפער שנפתח בין המועמדים אחרי וועידת הדמוקרטים נסגר למעשה (אצל רסמוסן, 2 אחוז לרומני; אצל גאלופ, אחוז לאובמה).

פתוחה גם האפשרות כי הסקרים היומיים שגויים. לדוגמה, הסקרים היומיים של גאלופ לקראת בחירות 1980 (קרטר-רייגן) הצביעו על יתרון לקרטר כמעט עד לרגע האחרון (או, לפי גרסה אחרת, על יתרון קטן לרייגן שהפך משמעותי יותר ממש ערב הבחירות).

ניתן להבחין בבעיות מסוימות בסקרים. לדוגמה סקר טלפוני של אנ-בי-סי ו־וול-סטריט ג'ורנל מצביע על פער של חמישה אחוז לאובמה, אך הסקירה כוללת שיעור גבוה יותר של מצביעי אובמה מאשר שרר בבחירות 2008, שיעור גבוה יותר של נשואים מבאוכלוסיה ועיוותים נוספים. בסקר של "דמוקרסי קורפ" יש 50 אחוז הנוטים לדמוקרטים ו-19 אחוז מבית של חברי איגוד מקצועי או חברי איגוד מקצועי (לעומת שיעור של 11.8 באוכלוסיה) כשהפער לטובת אובמה מול מקיין בין הנסקרים גדול בשיעור ניכר מהפער שהיה בבחירות. ברוב הסקרים האחרים יש גם פער מובנה בין שיעור הנשים והגברים המשיבים (יותר נשים).

לפי סקרי גאלופ, המגמות בקרב האוכלוסיה יציבות מאוד, כמעט ללא תנועה לאורך זמן, כך שההנחות המקדימות של הסוקרים לגבי האוכלוסיה ואופן חלוקתה הן בעלות משמעות רבה. לדוגמה, בסקר עדכני של AP-GfK נהנה אובמה מיתרון של 52-37 באוכלוסיה הבוגרת בכללה, מיתרון של 50-40 באוכלוסיית המצביעים הרשומים ומיתרון של 47-46 באוכלוסיית המצביעים שסביר-להניח-שיצביעו. כשבוחנים את הנתונים לעומק מגלים כי באוכלוסיית הסקר יש כ-40 אחוז שאינם מועסקים (דומה למדי לשיעור הבלתי מועסקים באוכלוסייה בגיל העבודה), אך עיקרם הם גמלאים (26.4, ייצוג יתר) ומיעוטם מובטלים (6.8 אחוז, ייצוג חסר), כשבכל הקבוצות יש ייצוג יתר לבוחרי אובמה בעבר, כשכ-50 אחוז מהנסקרים הם תומכי הדמוקרטים ורק 66 אחוז מגדירים עצמם לבנים (בהשוואה ל-74-76 אחוז לפי נתוני האוכלוסיה). ההטיות הבולטות עשויות לתקן את עצמן (הטיה בכיוון אחד מול הטיה בכיוון אחר), אבל כשהתוצאות כה צמודות, הדבר רחוק מלהיות ברור.

נכון שכיף לנו היום?
המצרים הוציאו צו מעצר ליוצרי הסרט האנטי-מוחמדי ומאיימים לשפוט אותם בהיעדרם ולדון אותם למוות. נכון שכיף?

כמה מהתגובות לידיעה: סופר-יוזר מייקל גורצקי גורס:

חופש ההתבטאות היא אם מישהו בוחר לא לעורר מהומות... או לגרום נזק... קבוצות שנאה כמו ניאו-נאצים או קו-קלאקס-קלאן או נוצרים קיצוניים המבקשים לגרום לאחרים להרוג ולפגוע באחרים יש להסגיר כדי להעמידם לדין על פשעיהם.


ו-Barb Keryan טוענ/ת:

יצירת מהומות היא פשע, שיענשו! הממשלות שרוצות לטפל בפושעים האלה צריכות לזכות בשיתוף פעולה מלא מצידנו.



ואחריו/ה בא jr18 ואומר:

כשאנו משתמשים ב'חירויות' צריך להבין שהשימוש בהן צריך להיות חכם ואחראי.... הבה ונתרום כולנו לדמי הטיסה של הבחור הזה. הוא ראוי לעמוד לדין על הבחירה שלו.



ותומך בו harmonikasavingsbonds הגורס "היכן צריך לתרום לטיסת מחלקה ראשונה נוחה לאיש הזה?" אחריו בא mybluedollars שטען: "אם מדובר באזרחים מצריים, ממשלת מצרים צריכה להתחיל בהליכי הסגרה." וגם nychaseter אומר: "אני אשלם בשמחה כרטיס טיסה בכיוון אחד לג'ונס לקהיר."

לא כיף?

המסלקה
קישורים ועניינים שונים.

אתה לא בנית את זה!
גרסת הראפ.


כואב לראות
הצפייה בסרט הבא כואבת ומוכרת. היא מוכרת לכל מי שנקלע אי־פעם לדיון עם "פרוגרסיבי" נחוש. היא כואבת כי הגברת המופיעה כאן בדיון (עם פיטר שיף) היא מסוג הפרוגרסיבים הממשיכים לתפקד ברמת ראיון טלוויזיוני למרות שנקלעו למצב של מוות מוחי. לא קשה להזדהות עם התסכול של שיף אל מול "חוות הדעת" בדיון של מי שאין לה מושג בכלכלה או על מה היא מדברת.

ואם אתם כבר במצב של דכדוך, הרצאה של מרק פבר הרואה שחור משחור, אך יודע איך להתנסח ולהציג את הדברים באופן פשוט ובהיר:


איסטווד מספר הכל
לא, הוא לא סנילי, אבל מי סופר (או זוכר). הוא בוחר לספר הכל דווקא לעיתון המקומי בעיירה הקטנה כרמל, בה הוא מתגורר.

ברדק במטה אובמה
משהו מעניין מאוד על הברדק במטה אובמה ועל הסכסוכים האישיים בין מובילי המטה.

ב"פוליטיקו" סבורים, אפילו, שיש סימנים לשינוי באופן הסיקור (האוהד; הבלתי־ביקורתי) של אובמה. כן, בטח.

ולמה "כן, בטח"?
ראו למשל את היחס לסרטון שהוקרן בפתיחת הוועידה הדמוקרטית ובו נאמר כך: "ממשלה היא הדבר היחידי שכולנו שייכים לו."



דמוקרטים בוועידה שנשאלו איך הם מרגישים להיות רכוש ממשלתי הגיבו דווקא בחיוב: "זו הרגשה טובה, כאילו כולנו משפחה אחת גדולה."



מטה אובמה ניסה להסתייג מקשר כלשהו לסרט שהוקרן באולם הוועידות, אך דומה שלא היה בכך כל צורך... כל העניין הסתיים בקול דממה דקה. לרפובליקנים זה כנראה לא היה קורה.

עיתונות פינוקיו
ג'יימס טרנטו השנון על עיתונות "בדיקת העובדות" שהתפתחה בשנים האחרונות, אותה הוא מכנה "עיתונות פינוקיו." ודי בצדק.

אין כסף, אין רוח
מי אמר שאנשי־רוח אינם מתעניינים בכסף? הנה, רק נעלמו הסובסידיות הנדיבות ליצרני אנרגיה מטורבינות רוח בספרד, וכבר נעלמו להם גם אנשי־הרוח. אבל אין צורך לדאוג, הטמטום נמשך, גם אם בקצב מופחת.


הצטרפו לקבוצת הקוראים המרגשת בפייסבוק וזכו בעדכונים


 
 
רשימת תגובות (20)
 
 
לא מסוגל להקשיב לשיף מתווכח
19/9/2012
נכתב על ידי גיאק

על הפנים הסגנון שלו.
 
 
 
 
פיטר שיף
19/9/2012
נכתב על ידי ערן

מסכים,
אבל פשוט קל להרגיז אותו ולהוציא אותו משיווי משקל
כל מה שאתה צריך להגיד לו זה
"consumer demand is the job creator"....
 
 
 
 
יש בזה משהו
19/9/2012
נכתב על ידי אורי רדלר

 
 
 
 
בואו וננסה אמירה אחרת מזו של רומני,
19/9/2012
נכתב על ידי גיל

גם היא שייכת ל"אמירת הידוע לכולם והמובן מאליו":

יש ארבעה אחוז מהאנשים שיצביעו עבור רומני ולא משנה מה. בסדר, יש ארבעה אחוז איתו, שמתמרנים את הממשלה לצורכיהם, שמאמינים שהם נבחרי האל, שמאמינים שהממשלה היא כלי שימושי לדאוג להגדלת ההון שלהם, שמאמינים שהם זכאים לדכא אנשים אחרים, לשיעורי מס מגוחכים (ושקריים) לחוזים שמנים שנסגרים בקריצת עין של מועדון החברים הפנימי, להלוואות מינוף שאין צורך להחזיר אותן, מה שלא תרצו. שזו זכות שלהם... ושהממשלה צריכה לתת את זה להם. והם יצביעו עבור רומני ולא חשוב מה יקרה... אלו אנשים שאינם משלמים את מס ההכנסה שהם חייבים, בעזרת התעתועים שמייצרים רואי החשבון שלהם... העבודה של אובמה אינה להיות מוטרד מהאנשים האלו. הוא לעולם לא יצליח לשכנע אותם שהם צריכים לקחת אחריות ולדאוג למשהו אחר חוץ מחשבון הבנק שלהם.
 
 
 
 
בלבלי אותו
20/9/2012
נכתב על ידי אורי רדלר

גיל, התבלבלת וכתבת "רומני" במקום "אובמה"....
 
 
 
 
האם מישהו יודע
20/9/2012
נכתב על ידי בוב

מה שיעור החריגה מהתקציב שהאמריקאים מממנים באמצעות מכירת אגרות חוב ומה שיעור החריגה מהתקציב שהאמריקאים מממנים באמצעות קניית אגרות חוב של עצמם, כלומר הדפסת כסף.
 
 
 
 
גם לי נראה שהתבלבל.
20/9/2012
נכתב על ידי גיאק

למה שיצביעו עבור רומני, כשאובמה חילץ אותם במאות טריליוני דולרים. חוזים שמנים קיבלו, כל המלחמות המשיכו. מדוע להחליף סוס מנצח?
 
 
 
 
המצב בארץ יותר טוב או פחות טוב לא ברור
20/9/2012
נכתב על ידי עמוס

http://www.nrg.co.il/online/16/ART2/404/115.html?hp=16&cat=1901
 
 
 
 
consumer demand is not the job creator?
21/9/2012
נכתב על ידי יוסי

what is, then?
 
 
 
 
ביקוש בהחלט יוצר מקומות עבודה.
24/9/2012
נכתב על ידי אמיר

אבל מי אמר שהם יהיו בארה"ב? כל עוד זול ופשוט יותר לייצר בסין, הביקוש ייצור מקומות עבודה בסין. תעלה את מיסי החברות בארה"ב ותגדיל את היתרון שיש לסין, מה שיוביל לכך שיותר מקומות עבודה יעברו מארה"ב לסין, יקטין את התקבולים מאותם מיסים, יחייב העלאה נוספת של המס וחוזר חלילה.

או, לחליפין, תפחית את המיסים ותעודד מעבר של מקומות עבודה מסין לארה"ב. זה לא בהכרח יגדיל את תקבולי המיסים כיוון שיתכן שהגידול בתעסוקה לא יקזז את ירידת המס, אבל תרוויח בכל מקרה מירידה באבטלה.
 
 
 
 
בדיחה וחידה
27/9/2012
נכתב על ידי עומר

בדיחה: כמה אנשים נדרשים, בשנת 2012, כדי להוציא לאור עיתון

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/405/300.html?hp=1&loc=1

חידה: למה אף אחד לא שואל - מדוע?
 
 
 
 
30 עובדים למנוי
27/9/2012
נכתב על ידי בטח

במעריב יש פלוס מינוס 30 עובדים על כל מנוי, לפי חישוב שנתקלתי בו ברשת.

על פניו נשמע כמו כמות מופרכת לגמרי של עובדים, מעניין אם זה כולל את עובדי אתר האינטרנט, הוצאת מעריב, ירחונים ומגזינים למיניהם. וכמה עיתונים באמת נמכרים בממוצע יומי.
 
 
 
 
התכוונת אולי לעובד על כל 30 מנויים
27/9/2012
נכתב על ידי עומר

שזה נשמע מעט יותר סביר (60,000 מנויים לערך)? בכל מקרה, המספר של 2000 עובדים נשמע פשוט מופרך.
 
 
 
 
כמובן
27/9/2012
נכתב על ידי בטח

ועדיין, מוזר מאוד.
הרי הם כבר שנים רצים ללא גיוס עובדים גדול במיוחד או ירידה חדה במספר הקוראים. המצב בטטה כבר זמן ארוך.
 
 
 
 
בבן גוריון מגייסים את ה"גב"-
3/10/2012
נכתב על ידי עומר

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4287620,00.html

שימו לב בעיקר לאתר אליו מקשרים שם ולטיעונים המופיעים בו. האם אנחנו אמורים להבין מכך שמזלזלים בתבונת הקורא הממוצע או שזו הרמה של כותבי האתר?
 
 
 
 
איזה אתר? איפה מקשרים?
6/10/2012
נכתב על ידי אורי רדלר

 
 
 
 
תיכנס למאמר בטמקא
7/10/2012
נכתב על ידי עומר

יש שם קישור לאיזה "מטה מאבק". תקרא את הטיעונים שלהם ותספר לי עד כמה הנוירונים שלך נעלבו...
 
 
 
 
זה הקישור הראשון במאמר.
7/10/2012
נכתב על ידי עומר

 
 
 
 
כן, ואני עדיין חושב שאמרתי את כל שיש לומר בקישור הבא...
9/10/2012
נכתב על ידי אורי רדלר

http://www.haoona.com/article_i.asp?ID=998
 
 
 
 
יש הבדל-
10/10/2012
נכתב על ידי עומר

עכשיו מתחילים לקפוץ גם כל מיני מאוניברסיטאות אחרות...