אם דבר יותר מכוער מהאופן שבו השמאל מנצח, זה כנראה האופן שבו הוא מפסיד.... וחשוב ומעניין יותר: האם שמאלנים אינטליגנטיים יותר מימניים? ואם כן, בכמה. ואם לא, מדוע לא?


press to continue reading


 
 
  בקשה מיוחדת: אנא, הפיצו את המאמר ככל יכולתכם.

עבור מצביעים צפים, כמוני, המשנים בחירתם מפעם לפעם, עיקרון היסוד של הצבעה בבחירות הוא שהבחירה אינה בדרך כלל עניין של אמפתיה כמו של אנטיפתיה. אתה מצביע לפי המפלגה שאתה הכי פחות לא מוכן להצביע עבורה בשום אופן. משום כך, הבחירה שלי היא עניין של אלימינציה: קודם אברר למי אני לא מוכן בשום אופן להצביע, וכך אדע למי אני כן מוכן להצביע. אנא, מחלו לי על הפלצנות המובנית בכתיבת מאמר על המפלגה לה אני אצביע כאילו יש לכך חשיבות רבה. זה בסדר, אני יודע מה מידת חשיבותי האמיתית.


press to continue reading


 
 
  מניסיון אישי מצאתי כי ניסיון אישי הוא בדרך כלל המבחין הטוב ביותר לאיכותן של הצעות. אם חווית את הדבר בעצמך, אם התנסית בו, אם הבנת את קשייו על בשרך, יהיה בהצעתך בדרך כלל הרבה יותר טעם מאשר אם אתה רק חושב שזה מה שיהיה טוב יותר עבור אנשים אחרים.

מימרה ידועה אומרת כי תמצאו תמיכה של 97 אחוז מהאנשים לכך שאנשים אחרים ייסעו באוטובוס לעבודתם, אף שהם עצמם מעדיפים לנסוע במכונית. כמו באישור של הקוסמוס למימרה, סקר של מכון גיאוקרטוגרפיה מגלה כי 94 אחוז ממצביעי מרצ תומכים בתחבורה בשבת, שעה ש-96 אחוז ממצביעי יהדות התורה מתנגדים לכך—שעה שברור לכל כי רוב מכריע ממצביעי מרצ (אשכנזים מהעשירון העליון) לא ייסעו בשבת, שלא לדבר על מצביעי יהדות התורה.


press to continue reading


 
 
  איכשהו, השיחה התגלגלה לג'ורג' אורוול. אני וג' שחנו לתומנו על האופן החביב בו מונחים מסוימים מתגלגלים ומסתפחים להם פוליטית, ובעניין זה אוזכר אתר אחד, המתהדר בכך שהוא "ליברלי" וגם ידידו הטוב של אורוול, אף כי מזגו המתנשא ונטיותיו העריציות מעידות על כך שאינו זה ובוודאי לא זה. ג' תהה על הניכוס של אורוול לגלגולים המודרניים של קומוניסטים. לא כך זה היה תמיד, אמרתי.

ג' פקפק.

הבטחתי לכתוב על זה.

התפישה המקובלת בקרב חסידיה של ברית־המועצות בשנות החמישים הייתה כי אורוול הוא "בוגד," איש שלא הבין מהו סוציאליזם באמת, שכתב את ספריו "חולה בגוף ובנפש" (כפי שכתב לב גרדנר, קומוניסט בריטי, ב"דיילי וורקר" בשנת 1954). אורוול היה בסך הכל "אנרכיסט פשטני," כתב יצחק דויטשר (מחשובי ההוגים הסוציאליסטים ואפולוגט פר-אקסלנס). מנקודת מבטם של אותם קומוניסטים, אורוול שימש לא יותר כלי משחק מבלי דעת בידי "הימין." כאשר הוענקה פרשנות חיובית לכתביו, או כאשר נדרשה תגובה סוציאליסטית הולמת לפופולריות הרבה של "חוות החיות" ו"אלף תשע מאות שמונים וארבע," צוינה תמיד ה'שגיאה' של אורוול שלא הצביע על־כך ש'מיניסטריון האהבה' ושאר היבטים של משטר האימים של ווינסטון סמית' הם גם נחלת המערב; שאורוול לא הבין כהלכה מהו מעמד ושאם יש בכתביו אזהרה, הרי היא האזהרה מפני כתבים נטולי הבנה מסוג זה.


press to continue reading


 
 
  ידיד הבלוג גלעד אלפר פרסם מאמר ב"מידה" בו הציף אל פני השטח, בזהירות, את אחת האמיתות המובהקות שרוב אוהבי החירות מעדיפים שלא להכיר בהן: בתנועה הליברטריאנית יש מנה לא מבוטלת של אנטישמיות.

זו כמובן אמירה מוזרה ביחס לתנועה שהתעצבה במידה רבה ברוחם של יהודים כלודוויג פון מיזס, מארי רות'בארד, רוברט נוזיק, ישראל קירצנר או איין ראנד. זו גם אמירה לחלוטין לא נכונה ביחס לרבים בתנועה הליברטריאנית, שאין בהם אפילו שמץ מזה. ובכל זאת, היא נכונה בהחלט ביחס לכמה וכמה דמויות מרכזיות בעולם הליברטריאני.

היא נכונה בהחלט ביחס לנושא הדגל של הליברטריאניזם האמריקני, חבר הקונגרס רון פול, וככל הנראה גם ביחס לבנו, ראנד פול. יש יותר מדי צירופי מקרים של התבטאויות כאלו והתייחסויות כאלו מכדי שנניח שמדובר במקריות בלבד. אופייני לגישת שניהם אותו עיוורון של אנטישמים ביחס להתבטאויות אנטישמיות שלהם. אלפר מפנה לכתבה המפנה לרשימת ספרים מומלצים שהציב ראנד פול באתרו, שכללה שורה של ספרים שנודף מהם ניחוח אנטישמי. הרשימה הוסרה, כמובן, כפי שהוכחשו בלשון רפה כל הקישורים הנאלחים אצל רון פול. בכל זאת, צריך להיות עיוור כדי שלא להבחין בכך.


press to continue reading


 
 
  העסק מתפרק באופן סופי, כך נדמה. חברת נובל אנרג'י הכריזה על עצירת ההשקעות בישראל "עד להתבהרות הסביבה הרגולטורית." חברת BW הודיעה כי פרויקט לווייתן נדחה, ושחררה את העובדים הקשורים לפרויקט. המנגנון הממשלתי ימשיך מן הסתם לטחון את הסיפור הזה ולחלק את עור הדוב הזה, השוכן כבר לבטח בלב היערות, אבל מי שצופה מראש איך יתפתחו הדברים, כבר יודע שזה כנראה נגמר (עדכון: תפוח האדמה החם או הריסוק הסופי, נוידו לממשלה הבאה).

מה שמרגיז במיוחד בכל הסיפור הוא שאפשר היה לדעת את זה מראש. זה לא רק היה אפשרי או צפוי מראש, זה היה הכרחי. אין צורך בגאון גדול כדי לנחש שאם משליכים כדור כלפי מעלה, הוא ייפול כלפי מטה בסופו של דבר; ואין צורך בגאוניות יתרה כדי לצפות שכאשר אתה מעלה מסים גחמנית, משנה החלטות רטרואקטיבית, קורע חוזים שחתמת עליהם ומועל סדרתית באמון המשקיעים אף אחד לא ישקיע אצלך. כלומר, אם אתה מתנהג כמו הוגו צ'אבס, מה שתקבל הוא ונצואלה.

למעשה, מידת הגאוניות הייתה כה מצומצמת, עד שגם עבדכם הנאמן, לכאורה, הצליח לחזות את מה שיקרה בדיוק נמרץ, עוד לפני שהוא התחיל לקרות.


press to continue reading


 
 
  קל להבין מהיכן באה התפישה לפיה הישראלים הם ציבור מפוצל במיוחד, עדה של ריב ומדון, סכסוך פנימי ותכתושת: באותה מידה בה אנו נוטים לבחון עמים אחרים מבעד לחלון הרכבת ולהגיע להכללות גסות, כך אנו נוטים להתבונן בכל גווני הגוונים של המתרחש אצלנו, ולהגיע לרעיון לפיו מה שקורה בחצרנו הוא מיוחד ויחידאי. כמעט תמיד, הרעיון הזה מחניף לנו, אך אינו מייצג מציאות ממשית.

נקח לדוגמה את החתך המוצאי-עדתי. יש ללא ספק פערים כלכליים, הבדלים תרבותיים, תפישות עולם שונות ונקודות מבט ייחודיות לעדות השונות המרכיבות את הפסיפס הישראלי, ועסקני הפרטיקולריות מן הסתם יטעימו כי הם מהותיים מאוד. ובכל זאת, לעימות אין היסטוריה של ממש ומגהץ הישראליות סילק ומסלק במהירות רבה למדי את הקפלים הייחודיים לציבורים השונים. בין העדות השונות אין עימות אלים, אלא לכל היותר תפעול של סנוביזם זוטא. אלא נישאים באלה, ובדור ב' כבר די קשה להבחין מי-הוא-מי בדיוק.

או חתך הדת. עצם העובדה שאדם מן היישוב יכול לעשות את הדרך מחילוניות גמורה אל חרדיות רבת שטריימל, ולעתים גם בחזרה מעידה על־כך שהמחסומים בין הקהילות נמוכים באופן יחסי. הם לא קיימים בכיוון המתחלן (מישהו מייחס חשיבות ממשית לשאלה אם מישהו הוא דתל"ש?) ובכיוון השני קיים רק החסם הנמוך יחסית של הסנוביזם החרדי-אשכנזי.


press to continue reading


 
 
  מישהו שם למעלה משוכנע שאזרחי העולם הם טמבלים גמורים. זהו הרושם הנוצר מהניסיון למכור לציבור את הרעיון הילדותי לפיו מתנהלת עתה מלחמת נפט. מצד שני, אולי הם צודקים שם למעלה. אחרי הכל, אם איש אינו פורץ בצחוק מתגלגל כאשר מתנהל דיון על הסכנה האיומה הטמונה בירידת מחירים (דפלציה! אהוי! היא תחריב את בתיכם!), כנראה שבאמת אפשר למכור לאנשים הכל.

הסיפור שמוכרים לנו הולך ככה. ערב הסעודית, שראתה בעיניים צרות וכלות כיצד ארצות־הברית עולה ופורחת כמפיקת נפט מסידוק ופצלי שמן, החליטה לצאת למלחמת מחירים, ולהוריד את מחירי הנפט לגובה כזה, שלקודחים בארצות־הברית לא יהיה כדאי לקדוח וכך הם יפסיקו לקדוח ומחיר הנפט יעלה לרום שמיים תיכף ומיד הא-הא-הא-הא.


press to continue reading


 
 
  דיון קטן בו השתתפתי, בצד, לפני ימים מספר עורר בי שוב את התהייה על השרידות האינסופית של מיתוס החורבן כמעורר צמיחה. אף שאין ממצאים ממשיים התומכים ברעיון, ואף שהוא מנוגד להיגיון כלכלי, אנשים ממשיכים להיצמד לתפישה לפיה אסון או מלחמה תורמים, עם כל הבנימין בן אליעזר שבדבר, גם לצמיחה ולשגשוג.

ניסוי במלחמה
כדי להבין את יסודו של רעיון, כדאי לפשט אותו. לדוגמה, נבחן את הרעיון שמלחמה גורמת לצמיחה כלכלית מהירה, ונפשטו לעיקריו. נניח ניסוי כלכלי בנוסח הבא:

ניקח 150,000 גברים ונשים צעירים מתושבי ישראל ונכלא אותם ל-30 יום במחנה מעצר בתנאים ירודים מאוד, עם שמיכות מפושפשות, מיטות משונות, בגדים לא נוחים, מקלחות לפעמים, מזון ירוד מזון וציוד לקויים. מדי יום נערוך מסדר בוקר ונוציא להורג 80-100 מהם, לפי הגרלה הוגנת. הודעה תימסר למשפחותיהם. באותה מסגרת של מסדר בוקר נירה ונכרות אברים ל-200-300 מהם, ונשלח אותם אחר־כך במסוק לבית החולים, מלווים בצוות מסור.

במקביל, ועדיין במסגרת הניסוי, תדפיס הממשלה סכומי כסף גדולים ותחלק אותם לקבוצות מסוימות באוכלוסייה, שייבחרו באקראי. אנשים אלו יועסקו על־ידי הממשלה בהעברת שקי חול גדולים למחסן ליד שדה־תעופה. הממשלה תעסיק צי מטוסים ומסוקים, שיעמיס את החול ויטיס אותו ללב־ים, שם יפזר אותו מן השמיים בטקס מרשים. עם תום הניסוי יפוטרו שליש מהעובדים, והעסקתם של שני שליש נוספים תימשך, במקביל להעלאת מסים קבועה למימון העסקתם.

עדיין במקביל, יגיעו עובדי ממשלה אחרים ליישובים שונים בישראל ומדי יום יפוצצו לפי בחירה אקראית 200 דירות או בתים, לפרקים על יושביהם; יגרסו כבישים מסוימים, יפוצצו גשרים, מבני תעשייה וכדומה. צעד נוסף יהיה הטלת איסור על כל תושבי ישראל לצרוך סוגי אוכל וקניות שונים. על חלק מהתושבים ייכפה לעבוד שעות נוספות בלי תשלום; לאחרים יוחרמו בתים, מכוניות ורכוש; והעצמאים יידרשו לצמצם את היקף עבודתם ב-50 אחוז.

במהלך הניסוי נכפיל את מספר עובדי המדינה, ועם תומו נפטר מחצית מהם, כך שיישארו לנו כמה עשרות אלפי עובדים מיותרים, וכמה עשרות אלפי מקבלי דמי אבטלה. עם תום האירועים נעלה את המיסים במדינה כדי לממן הוצאות נוספות אלו ונחרים 10 אחוז מכלל חסכונות הציבור. אזרחים שביתם פוצץ ייצטרכו להוציא חלק מחסכונותיהם על שיפוץ בתיהם שפוצצו, כשהמדינה תדפיס סכומי כסף נוספים ותחלק אותם ביניהם, למימון החלק האחר של הבנייה. המדינה גם תדפיס סכומי כסף נוספים לבניית הכבישים, הגשרים, מבני התעשייה וכו' שאותם פוצצה קודם.


press to continue reading


 
 
  רוסיה, מדינה עשירה באוצרות טבע, השקיעה את ההון שהניבו אוצרות הטבע לא בהשקעות המניבות תשואה, כמו פיתוח תעשייתי אמיתי, תעשיית טכנולוגיה עילית, ייעול, וכדומה, אלא בשיחוד המוני של תומכים (באמצעות העסקתם במגזר הציבורי), ובקברי המונים למזומנים, כמו אולימפיאדת החורף בסוצ'י. דו"ח עדכני שכתב ג'ון הלוויג על כלכלת רוסיה, מנסה לספק תמונה שונה. אף שהדוח מוטה באופן בוטה (לטובת פוטין) הוא עדיין מספק עדויות מעניינות לנתונים הפוכים מאלו שאליהם הוא מכוון.

בשנת 2000, בראשית שלטונו של פוטין, עמד הייצוא שאינו נפט של רוסיה על כ-49 אחוז מכלל הייצוא, אף כי מתוך הנתח הלא-נפטי הזה, שמנה סך הכל 50.4 מיליארד דולר, למעלה ממחצית הייתה של ייצוא מחצבים אחרים, כמו מתכות יקרות, או מוצרי לוואי של נפט. בשנת 2013, עדיין תחת פוטין, הצטמק שיעור מוצרי הלא נפט לכ-33 אחוז (176 מיליארד דולר), אך גם בתוך המכלול הזה, נתח המחצבים, המתכות ומוצרי הלוואי של תעשיית הנפט הפגין את הזינוק העיקרי. בפועל, שיעור הייצוא של מוצרים שאינם משאבי טבע הצטמק לכ-10-15 אחוז מכלל הייצוא. במלים אחרות, אף שרוסיה היא אומה של כ-140 מיליון תושבים, ששטחה חובק כ-15 אחוז משטחו היבשתי של כדור הארץ, הייצוא שאינו משאבי טבע שלה הוא מעט יותר גדול מהיקף הייצוא המקביל של ישראל.


press to continue reading



 
 
על ספרי החדש—"התמוטטות"