קשה לומר אם יש כאן מצב של חטא ועונשו, אבל נדמה כי יש כאן סוג של צדק פואטי. הקשיים המצערים אליהם נקלעה רשת סטימצקי, כך לפי דיווחים, הם כנראה התוצר של מה שהיא עצמה בישלה. בור כרה ויחפרהו ויפל בשחת יפעל.

סטימצקי נרכשה בשנת 2005 על־ידי קרן מרקסטון, ששילמה עבור החברה 55 מיליון דולר (אז, כ-235 מיליון שקל). הקרן שאפה לטייב את ערכה של החברה, ולמכור אותה ברווח בתוך שנים אחדות, אך הצלחתה של רשת "צומת ספרים" טרפה את הקלפים עבור סטימצקי. רשת הספרים הגדולה, שהייתה משך שנים רבות בעל המאה ובעל הדעה במכירות ספרים בישראל, והביסה את כל המתחרים שניסו להתמודד עמה בשוק—מכתר וליריק, ועד מודן—החלה מאבדת נתח שוק ועברה להפסדים.

כדי להוסיף לבעיות, חנויות הספרים בישראל התמודדו עם מספר שינויים משמעותיים בשוק. ההכנסות מסוגים שונים של ספרי יען—אנציקלופדיות, מילונים, מפות, ועוד—הלכו ודעכו, ובמקרים מסוימים נעלמו לחלוטין; ההכנסות ממכירת ספרים בשפות אחרות נפגעו קשה מהאפשרות הקלה והנוחה להזמין ספרים באמצעות האינטרנט; וההכנסות ממכירת כתבי־עת ומגזינים דעכו באופן משמעותי, אם לא נעלמו. ההנחות המפליגות שנקטה "צומת ספרים" הייתה דרך ההתמודדות היחידה שהצליחה לאפשר לשוק הספרים ולחנויות הספרים לצוף על־פני המים. כך, בניגוד למגמה העולמית, תפסו מכירות ספרים חדשים בהנחה את מקום פלחי השוק שאבדו, ושוק הספרים בישראל לא הצטמצם כפי שאירע במדינות רבות אחרות.

press to continue reading


 
 
  מאמר אורח של גלעד אלפר, אנליסט באקסלנס־נשואה, אוהב חירות, ואיש חכם באופן כללי. המאמר שלפניכם הוא ניתוח של ניתוח כלכלי שביצע דר' זאב רותם ב"גלובס."

דר׳ רותם מאיר בצורה יעילה את המידה בה מדינת ישראל מרוששת את אזרחיה. הבעיה היא שלצד זיהוי נכון של התסמינים, הוא טועה באבחון ולכן גם מפספס ברישום התרופה הנכונה.


press to continue reading


 
 
  סחרחרת ההצעות להתמודדות עם בועת הנדל"ן ממשיכה להסתובב. אם נניח לרגע בצד את שברון הכיס וכאב הלב שהבועה גורמת לדור שלם של ישראלים, נוכל להפיק מן הסיפור הזה גם לקח חשוב וטוב, שכן הזדמנות נדירה נקרתה לנו: בדיקה בתנאי 'כמעט מעבדה' מה מתרחש כאשר הממשלה מנסה לפתור בעיה שהיא יצרה בעצמה. אף ליברטריאן לא היה יכול להמציא משל או לרקוח דוגמה מזוקקת מזו לכשל ממשלתי.


press to continue reading



 
 
  בוודאי הבחנתם כי בחודשים האחרונים אנו נתונים תחת מתקפת "הארץ" עזה לקידום ההגירה לברלין. דומה כי לא חזינו אופנסיבה כה עזה בגזרת היחצ"נות ב"הארץ" מאז הוציאה אבירמה גולן את תרגומה לספרי פו הדב. לגרמנים יש בהחלט מה ללמוד מהשוקניסטים בענייני דבקות במטרה והסתערות על היעד, אלא שלא לגמרי ברור מהו היעד או מהי המטרה.

נניח בצד, מחמת טעם אישי, ענייני זוטא הקשורים להשמדות וגאזים, שכן מדובר בשטויות שלא מעניינות אף אחד. חוץ מזה, שיעור האנטישמים במדינה, במצב של אחרי שלוש כוסות בירה, אינו עולה על 60-70 אחוז ובגזרת הפרסומים הגרמנים מקפידים, הרבה יותר מאחרים באירופה, להחליף את המילה "יהודי" במילה "ישראלי"—ממש כפי שהישראלים מקפידים שלא לקרוא לגרמנים "נאצים" בפניהם. נעמיד פנים, אם כן, שמדובר במדינה אורופאית רגילה, על כל הסתיו, השלכת והנימוס הכרוכים בדבר.

ויש המשך, ויש עוד דברים אחרים וספרים, וימי זיכרון ומלצרים...


press to continue reading


 
 
  הצעת החוק לאיסור השימוש בסמלים וכינויים נאצים של חה"כ שמעון אוחיון, שאושרה בוועדת השרים לחקיקה אוסרת על שימוש במילה "נאצי" על כל הטיותיה, על "כינוי המתקשר לנאציזם ולמשטר הרייך השלישי בגרמניה או למי מראשיו, או מילה בעלת צליל דומה למילה נאצי על כל הטיותיה, שנעשה בה שימוש בשל דמיונה זה." האיסור הולך וכולל "כל ציור, צילום, שרטוט, פיסול וכיוצא בזה של צלב הקרס או של כל דבר אחר המצביע במובהק על זיקה לנאציזם."

אין זה המקום לעסוק בתועפות הטֹּפֶש והוויית הכסל שהולידה את הצעת החוק (שהוגשה כבר בעבר על־ידי אורי אריאל ועל־ידי יואל חסון). השהות בעולם הרגביסטי מדכדכת דיה עבורי, ואין צורך שאענה בה גם אתכם, מה גם שהעניין גם ייקבר קבורת חמור בעתיד הקרוב.

בכל זאת, יש כאן נקודה מעניינת. הצעת החוק היא יוזמה מובהקת של הימין הפופוליסטי, אך במהותה היא אינה שונה מנסיונות אחרים, הטיפוסיים גם לשמאל, לנסות לאסור אופני ביטוי והתנהגות שאינם עולים בקנה אחד עם טעמו או הרגישות המוסרית של מגיש הצעת החוק.

קשה לאתר הבדל עקרוני בין ניסיונות למנוע, בתוקף חוק, הפליה או אמירות לא נעימות נגד קבוצות באוכלוסיה, והניסיון למנוע את השימוש בכינויי "נאצי." במטבע דומה, הצעת החוק ל"איסור הפליה מחמת מקום מגורים" עוררה את התנגדות האגודה לזכויות האזרח לא מטעמים עקרוניים ("האגודה לזכויות האזרח תומכת ברעיון העומד מאחורי הצעת החוק") אלא משום שההצעה מנסה למנוע הפליה במקום בו הם דווקא מעוניינים בהפליה ("לפי הצעת החוק 'מקום מגורים' כולל בשטח המדינה גם את השטחים הכבושים").

ויש המשך וגם הערה על קוטריות ועל "היפה והחנון"

press to continue reading


 
 
  וכך קרה שבצהרי יום ו' צפינו בפרק הראשון של הסדרה המדוברת "המקוללים." יוצר הסדרה, חגי לוי, כבר פטפט את עצמו באופן מעורר דאגה ב"הארץ" (4.1.2014), אך ענייננו בשדה גבר על סימני האזהרה. לטובת כל הצדדים המעורבים בדבר, חבל שלא הקשבנו להם.


press to continue reading


 
 
  מכי חכם נאמן קובלת על הערכים השונים, חיובי ושלילי, הניתנים לתכונות זהות אצל גברים ואצל נשים. מדובר ב"שיח אינטרסנטי ומונע משקולים פוליטיים או שיווקיים גרידא," היא אומרת, ומביאה כעדות סרטון של יצרנית תכשירי הרחצה פנטן.

ולא. היא לא מבחינה באירוניה.

"כרטיס הכניסה שלנו הנשים לעולם העבודה מותנה כל הזמן," היא קובלת ומציינת כעדות את מדד חוסר השוויון המגדרי שפותח על־ידי "שוות." מדד זה, היא אומרת, "מוכיח לנו שהכול למראית עין." אומרים לנו שאי־השוויון מצטמצם, אך בפועל "חוסר השוויון המגדרי בישראל הולך ומעמיק." כנשים, עלינו להיות מודעות לכך כדי "שנפעל כדי למגר אותו, יחד כולנו הנשים ושלא ימכרו לנו לוקשים."


press to continue reading


 
 
 
נפילתו של נוחי דנקנר הזניקה את העיתונות הישראלית למסע מסחרר במרדף אחר המטא-נרטיב: הנמשל הגדול והחשוב לחברה הישראלית כולה מכך שדנקנר איבד את השליטה באי־די־בי. המרדף סיפק וממשיך לספק רגעים נפלאים בהם משמשים צחוק ובכי גם יחד. צוחקים כי זה באמת מצחיק. בוכים כי זו העיתונות שלנו.

הלקח המרכזי מנפילת דנקנר הוא שאין כאן שום לקח. טבע הדברים הוא שאילי־הון שהונם מבוסס לא על כישרון המצאה או כישורי ניהול אלא על השקעות הנתמכות בכסף שלוו נוטים לפשוט את הרגל כפעם בפעם. לאורך זמן, כולם פושטים את הרגל, אם באופן כולל ואם באופן חלקי. ככה זה עובד בתחום הזה, ונוחי דנקנר אינו שונה מיוסי מימן, יצחק תשובה, או מוטי זיסר שקדמו לו. נפילתו אינה מזמנת לנו לקח ייחודי.


press to continue reading


 
 
על ספרי החדש—"התמוטטות"