אח, סייד, סייד, מה עשית להם? אחרי שנים ארוכות כפלג אוהל דו-קיומנו אתה קם ומכריז ששוברים את הכלים ולא משחקים? אין לך שום התחשבות במצביעי מרץ שהביאוך עד הלום? ככה מתנהג ערבי טוב? לא יפה.

סייד קשוע בנה קריירה מלהיות "ערבי טוב." זה לא שהוא אינו יודע לכתוב, שהרי הספרים, הטורים והטלוויזיה מבארים מיד כי הוא יודע היטב. אך אלו היו תמיד קצת לא רלוונטיים, שכן קוראיו היו ממוקדים פחות במה שהוא אמר ויותר במה שהוא ייצג: ערבי-ישראלי שבחר לכתוב בעברית ולחיות בין יהודים. נכון, לפעמים הוא עקץ את היהודים, מה שגרר אצל מצביע מרץ עקצוץ קטן של אי־נוחות, אך ביסוד הדברים, אחרי הכל, הוא כתב בעברית וחי בין יהודים.


press to continue reading


 
 
  לפני זמן קצר התרחש אחד הרגעים הגדולים של השנה—ואתם לא ידעתם. רגע נדיר בו יופי התמזג בפשטות, צדק נמהל בצניעות, ותכנית השיווק הגדולה ביותר של שלושים השנים האחרונות צנחה ארצה וקרסה. כן, כן. כפי שכבר ניחשתם, מדובר בנצחונה של קבוצת הספרס מסן־אנטוניו על קבוצת ההיט ממיאמי. ואם ספורט משעמם אתכם, הירגעו: כל העניין ממש לא קשור לספורט.


press to continue reading


 
 
  בשבוע הספר השנה מככב ספרי הדגול "התמוטטות" מלווה בשני ספרים נהדרים שהיה לי הכבוד לתרגם: "ציביליזציות גוועות" ו"אני ישן בחדרו של היטלר." (שאף כיכב באחרונה ב"לונדון וקירשנבאום"). בואו בהמוניכם! הדוכן נמצא בצד מערב של כיכר רבין, והמחירים מפתים, מושכים ולא נושכים.


press to continue reading



 
 
  אחת הקובלנות החוזרות ונשנות של אסי דיין בחייו—לשוהים בחללית בשבוע האחרון, הוא נפטר—הייתה על קבלת הפנים לה זכה ספר שיריו הראשון מאביו, משה דיין. גילו של אסי הצעיר משתנה מגרסה לגרסה של הסיפור, אך עיקרו זהה: משעיין משה האב בשיריו של אסי בן החמש עשרה, הוא הפטיר "זה קשקוש!" אסי דיין נשא עמו את מהלומת הבוז של אביו עד יום מותו, כשהוא שוזר את האירוע המכונן הזה, אם ניתן לקרוא לו כך, כמעט בכל אחת מאלפי הסקירות האוטוביוגרפיות של חייו.

ואולי משה דיין עשה טובה גדולה מאוד לבנו. כולנו מבקשים להימדד בעיני האחר לפי מידת האהבה ולא לפי מידת הערך, אך ייתכן כי תגובתו הישירה והגסה של האב לשירי הבן די היה בה להגות את הבן ממסלול לא יצלח. דיין הבן, אם ללמוד משיריו המאוחרים יותר או מתרגומי השירה שלו, היה משורר איום ונורא. על הקריירה הקולנועית שלו וטיבה אפשר להתווכח—בעיניי הוא היה שחקן מצוין, רעיונאי משובח, אך תסריטאי ובמאי סתמי—אך ברי כי בשורת החשבון האחרונה סטירת הלחי הלא נעימה אך מפוכחת של האב עשתה שירות טוב לבן. כתוספת, היא העניקה לו תסביך נאה. בנו ליאור העיד כי "ברוב הימים הוא היה חי בהרגשה שלא מעריכים אותו. זה היה הדרייב שלו. הוא היה קם כל בוקר ומרגיש שהוא האפס הכי גדול בעולם."


press to continue reading


 
 
  יוסי שריד מקדים ומעלה הצעה לל"ג בעומר (טור דעה, הארץ, 25.4.2014). במקום "עוד פעם עמלק והמן" הוא מציע לשרוף את שיאני השכר בחברות הפרטיות, "יורשי קורח." הוא מרגיע: "מצד אחד, לא יאונה לעשרת בני ההון כל רע... מצד שני אולי יבינו סוף סוף שאצלנו הם 'שרופים'."

קרום דק וחרירי מפריד אצל אנשי שלום מזן שריד בין הפסטורליה הפיקטיבית אליה הם כמהים, כביכול ("אומרים שהיתה פה פעם סולידריות") ובין האלימות הבוטה, שהיא כמיהת הלב האמיתית — להעניש את הסוחרים העשירים. מקבלי "שלמונים" הוא מגדיר את האנשים הזוכים לשכר גבוה, "ערפדים... חזירים... מדושנים... מתפקעים מרוב שומן וצחוק... פשע נגד האנושיות" וביטויים נוספים שרוח הסולידריות ואחוות האדם נודפת מהם למרחוק.

חטאם הגדול של עשרת שיאני השכר הוא בכך שהם "מכייסים ריביות נשך ועמלות גזל, משכנתאות רצח ותספורות מצח." נניח בצד את הבורות המעופפת בטענה שהריבית הנמוכה להפליא הנקוטה היום היא בעיני שריד "נשך" ו"רצח." עפרונו ולשונו של שריד היו תמיד חדים, אך בענייני כלכלה, כמאמר האנגלית, הוא מעולם לא היה העיפרון המחודד ביותר בקופסה. קשה יותר להבין את עצם הקישור שהוא יוצר בין עשרת בני ההון—רשימה המונה מנכ"לים ומנכ"לים לשעבר של חברות תרופות, אנרגיה, ביטוח, ובנייה—לריביות, עמלות או משכנתאות.

ויש עוד: התחממות גלובלית, מוניות בצרפת, דונלד סטרלינג והגזענות, 100,000 כלבים מומתים, חנויות סגורות, ג׳ורג׳ קלוני ובית הקלפים.


press to continue reading


 
 
  something בהתחלה, חשבנו שהוא מת. על מדרגות מגדל הרוחות, באגורה הרומית שבאתונה, שכב ללא נוע כלב רועים מגודל. צקצוקי מצלמותיהם ולשונם של התיירים, אף לא אלו שעלו על המדרגות, לא עוררו אצלו שום תגובה. לבסוף, רווח לנו: תנועה קלה של בטנו בישרה כי מדובר רק בתנומת צהריים כבדה במיוחד.

וכשרואים אחד, רואים כמה. כלב רועים אחר נמצא סרוח על צלע אחרת של מגדל הרוחות. שלישי היה שרוע על צידו על המדרגה השלישית של גרם מדרגות בצד. רביעי השתרע על משטח אבן סמוך. כולם לא זעו ולא משו, לא זקפו אף סקרן לניחוח העולה מן הטברנות, או אוזן סקרנית להמולת התיירים, בעלי הטברנות המסרסרים בעוברים ובשבים לשבת אצלם, מהזמנות רוכלי הפיצ'פקעס האפריקנים, סוחרות האריגים ההודיות, מוכרי המחרוזות הטמילים, רכבות הזוטא המצועצעות לתיירים או פטפוטי הקשישים על הספסלים.


press to continue reading


 
 
  קשה לומר אם יש כאן מצב של חטא ועונשו, אבל נדמה כי יש כאן סוג של צדק פואטי. הקשיים המצערים אליהם נקלעה רשת סטימצקי, כך לפי דיווחים, הם כנראה התוצר של מה שהיא עצמה בישלה. בור כרה ויחפרהו ויפל בשחת יפעל.

סטימצקי נרכשה בשנת 2005 על־ידי קרן מרקסטון, ששילמה עבור החברה 55 מיליון דולר (אז, כ-235 מיליון שקל). הקרן שאפה לטייב את ערכה של החברה, ולמכור אותה ברווח בתוך שנים אחדות, אך הצלחתה של רשת "צומת ספרים" טרפה את הקלפים עבור סטימצקי. רשת הספרים הגדולה, שהייתה משך שנים רבות בעל המאה ובעל הדעה במכירות ספרים בישראל, והביסה את כל המתחרים שניסו להתמודד עמה בשוק—מכתר וליריק, ועד מודן—החלה מאבדת נתח שוק ועברה להפסדים.

כדי להוסיף לבעיות, חנויות הספרים בישראל התמודדו עם מספר שינויים משמעותיים בשוק. ההכנסות מסוגים שונים של ספרי יען—אנציקלופדיות, מילונים, מפות, ועוד—הלכו ודעכו, ובמקרים מסוימים נעלמו לחלוטין; ההכנסות ממכירת ספרים בשפות אחרות נפגעו קשה מהאפשרות הקלה והנוחה להזמין ספרים באמצעות האינטרנט; וההכנסות ממכירת כתבי־עת ומגזינים דעכו באופן משמעותי, אם לא נעלמו. ההנחות המפליגות שנקטה "צומת ספרים" הייתה דרך ההתמודדות היחידה שהצליחה לאפשר לשוק הספרים ולחנויות הספרים לצוף על־פני המים. כך, בניגוד למגמה העולמית, תפסו מכירות ספרים חדשים בהנחה את מקום פלחי השוק שאבדו, ושוק הספרים בישראל לא הצטמצם כפי שאירע במדינות רבות אחרות.

press to continue reading


 
 
  מאמר אורח של גלעד אלפר, אנליסט באקסלנס־נשואה, אוהב חירות, ואיש חכם באופן כללי. המאמר שלפניכם הוא ניתוח של ניתוח כלכלי שביצע דר' זאב רותם ב"גלובס."

דר׳ רותם מאיר בצורה יעילה את המידה בה מדינת ישראל מרוששת את אזרחיה. הבעיה היא שלצד זיהוי נכון של התסמינים, הוא טועה באבחון ולכן גם מפספס ברישום התרופה הנכונה.


press to continue reading


 
 
  סחרחרת ההצעות להתמודדות עם בועת הנדל"ן ממשיכה להסתובב. אם נניח לרגע בצד את שברון הכיס וכאב הלב שהבועה גורמת לדור שלם של ישראלים, נוכל להפיק מן הסיפור הזה גם לקח חשוב וטוב, שכן הזדמנות נדירה נקרתה לנו: בדיקה בתנאי 'כמעט מעבדה' מה מתרחש כאשר הממשלה מנסה לפתור בעיה שהיא יצרה בעצמה. אף ליברטריאן לא היה יכול להמציא משל או לרקוח דוגמה מזוקקת מזו לכשל ממשלתי.


press to continue reading



 
 
  בוודאי הבחנתם כי בחודשים האחרונים אנו נתונים תחת מתקפת "הארץ" עזה לקידום ההגירה לברלין. דומה כי לא חזינו אופנסיבה כה עזה בגזרת היחצ"נות ב"הארץ" מאז הוציאה אבירמה גולן את תרגומה לספרי פו הדב. לגרמנים יש בהחלט מה ללמוד מהשוקניסטים בענייני דבקות במטרה והסתערות על היעד, אלא שלא לגמרי ברור מהו היעד או מהי המטרה.

נניח בצד, מחמת טעם אישי, ענייני זוטא הקשורים להשמדות וגאזים, שכן מדובר בשטויות שלא מעניינות אף אחד. חוץ מזה, שיעור האנטישמים במדינה, במצב של אחרי שלוש כוסות בירה, אינו עולה על 60-70 אחוז ובגזרת הפרסומים הגרמנים מקפידים, הרבה יותר מאחרים באירופה, להחליף את המילה "יהודי" במילה "ישראלי"—ממש כפי שהישראלים מקפידים שלא לקרוא לגרמנים "נאצים" בפניהם. נעמיד פנים, אם כן, שמדובר במדינה אורופאית רגילה, על כל הסתיו, השלכת והנימוס הכרוכים בדבר.

ויש המשך, ויש עוד דברים אחרים וספרים, וימי זיכרון ומלצרים...


press to continue reading


 
 
על ספרי החדש—"התמוטטות"