בשורה התחתונה, מדובר במאבק על דמותה של אמריקה. מאחורי הסערה עם עלייתו של דונלד טראמפ, ומעבר לראשי הכבשים הפועות בצייתנות את גנותו של טראמפ או את שבחיו, מסתתר מאבק מהותי בהרבה — על האופן שבו תנוהל ותתעצב המעצמה הגדולה בעולם בעשרות השנים הקרובות.


press to continue reading



 
 
  תופעה מעניינת בימים שאחרי מתקפות הטרור בפאריז הייתה מיאונם של פוליטיקאים רבים לבטא ברצף את המלים "טרור" ו"אסלאמי." נשיא ארצות־הברית אובמה מסרב בתוקף לעשות זאת, שר החוץ שלו, ג'ון קרי, מדבר על "מפלצות פסיכופתיות" אך לא על המניע הדתי, המועמדים לנשיאות מטעם המפלגה הדמוקרטית בארצות־הברית מסרבים לקבל את צירוף המילים "אסלאם רדיקלי," הממשלה השמרנית בראשות דיוויד קמרון בבריטניה סרבהלקבל זאת (אף כי קמרון מתחיל להתפכח). אפילו הנשיא הצרפתי, פרנסואה הולנד, סרב להפליט מפיו את הצימוד הטמא לפני התקפות הטרור האחרונות.

הסירוב הזה נשמע על פניו מוזר במקצת. תיאורים של אנשים הפועלים למען מטרה כזו או אחרת כולל בדרך כלל שני חלקים — הראשון בו מתוארת הפעולה, והשני בו מתוארת המטרה המבוקשת או אפיון מאייר נוסף: מורה להיסטוריה, פעיל בשכונות המצוקה, מוכר נעליים, זמר אופרה. בתיאורים של אנשים המבצעים פעולות קיצוניות או חריגות, החלק השני, המבאר, מודגש במיוחד: טרוריסט פלסטיני, מטיף לשנאת זרים, מצדיע במועל יד. להלכה, אם כן, האמירה "טרוריסט" שאליה לא מצורף הביאור הסיבתי, אלא חוות דעתו של האומר (מפלצות פסיכופתיות, טרוריסטים משוגעים, צעירים קיצונים) מרוקנת את ההגדרה מתוכנה ואת הגינוי ממשמעותו המעשית. אם אין נוקבים בסיבה שבגללה מבוצעים מעשי הטרור, או מייחסים אותה לבעיה נפשית של המבצע, כי אז מתייתר הצורך בפעולה, שכן אין פעולה אותה ניתן לנקוט.


press to continue reading


 
 
  אז למה שלא יעלו לברלין? לפני כשנה, כשכולנו בצבצנו במדמנת המילקי, חשבתי שמדובר בעניין מטופש בתכלית. אבל, כפי שאמר פעם משה דיין: "רק חמור לא משנה את דעתו" — ומאחר שאיני חמור (למעשה, באחרונה הלוק מתגבש יותר לכיוון ג'אמוס) שיניתי את דעתי. הגירת ישראלים לברלין היא עניין נהדר, נפלא. טוב להם וטוב לנו.

יש מקום
על פניו, יש הרבה דברים בברלין היכולים למשוך הגירה מסורתית — כלומר, הגירת עניים. זו בירתה של המעצמה הכלכלית הבולטת באירופה, מה שמבטיח לעיר, ראשית, כי לעולם לא יחסר כסף למבצעי ראווה של בנייה והתחדשות; וכמו כן גם שלל רב של עובדי ממשלה, צרכנים שאינם מושפעים מתנודות וקשיים כלכליים, שכן פרנסתם על משלם המסים הגרמני. נוסף על־כך, ברלין היא גם אי הנטוע בלב מזרח־גרמניה הענייה, מה שמבטיח פיתויים כמו שכר דירה זול במזרח העיר שחוברה לה יחדיו ובסביבותיה. לקינוח, ברלין שוכנת בלב ערבה צפונית קודרת, מה שמעניק סינון טבעי: אנשים שאינם יכולים לסבול את מזג־האוויר המחורבן בה יעדיפו להתגורר במקום אחר, מה שישפר את מצבם היחסי של אלו שזה לא מפריע להם.


press to continue reading


 
 
  הדברים שכתבתי על שקר התעשרות העשירים כוונו, בין השאר כסוג של מתקפה נגד טיעונים שביטא תומה פיקטי בספרו "הון במאה העשרים ואחת." כדי לחסוך לכם המון זמן בחיים, שאף אחד לא יחזיר לכם, טענתו המרכזית של פיקטי היא כי ההחזר על השקעת כסף בחיסכון גבוה מהצמיחה בתוצר, ולכן ההון יגדל מהר יותר מהכנסות המועסקים, ובעלי ההון ילכו ויתעשרו בהשוואה לכלל הציבור. פיקטי אייר את הטענה הזו בשלל טיעונים מהם נבע, לכאורה, כי חל גידול משמעותי באי־השוויון וכי ישנה הצטברות שושלתית של הון — נתונים שהצדיקו, לתפישתו, מיסוי חריף נגד המאיון והאלפיון העליון.

פיקטי נשחט פעם ושוב פעם באופן יסודי ביותר, עד שקשה להאמין שאדם המבין כלכלה יכול להיות גם בעל יושרה וגם להמשיך להתייחס ברצינות לפיקטי. מבין מבקרים רבים, מת'יו רוגנלי, עוד לא בעל תואר דוקטור לכלכלה (ב-MIT), הצביע במאמר מקיף על כשל בסיסי מאוד בתיאוריה של פיקטי: ככל שגדל ההון הנצבר, תקטן התשואה על ההון, בגלל עניין פשוט של היצע וביקוש. אם הביקוש לדגם מסוים של נעליים גדול מאוד (כלומר, הביקוש עולה על ההיצע), מחירן ייטה לעלות. ובאופן זהה, אך בכיוון ההפוך, אם בעלי הון משקיעים את כספם בקניית אגרות־חוב הביקוש יעלה על ההיצע והריבית על אגרות החוב תטה לרדת, שכן הביקוש יאפשר למנפיקי האגרות להציען בריבית נמוכה יותר. פיקטי מניח כי התשואה על ההון תעמוד בעינה, אך בפועל ככל שיצטבר הון רב יותר בידי העשירים, כך תלך התשואה ותצטמצם והשוק 'יאפס' בפועל את הפער בין התשואה על ההון לצמיחה.


press to continue reading


 
 
  צריך לומר זאת בגלוי, וצריך לומר זאת בקול: הם לא פליטים. הציבור מסוריה (ומאריתריאה, ומניגריה, ומאפגניסטן, ומפקיסטן) הצובא היום על פתחיה של אירופה אינו ציבור של פליטים. אלו מהגרי עבודה. לא פחות מזה. לא יותר מזה. פשוט זה.

הסכנה החמורה ביותר האורבת לדיון ציבורי היא השתקתו באמצעות הטבעה של כל מי שמציג עמדה שונה בצווחות, בכינויי גנאי ובניסיון להציגו כבעל עמדות קיצון. הניסיון להשתיק את היריב באמצעות ניסיון החרמה או התקפה אלימה — מילולית או פיזית — הוא המאפיין המובהק של החלש. מי שטיעוניו רופסים ועובדותיו מתפוררות, מעדיף להעביר את הדיון לזירת העלבונות האישיים; מי שחש שעמדתו זה עתה נכבשה וקיומה רופף, מנסה לסלק מחוץ לגדר הלגיטימי כל דעה המערערת עליה; מי שהשטח הציבורי שלו קטן ומאוים, מתקשה להכיל מערערים, ומנסה למנוע מהם דריסת רגל בשטחו.

זה בדיוק מה שמתרחש כעת בנושא 'הפליטים' — בוודאי באירופה, ובמידה רבה גם בשאר מקומות במערב. העמדה ההומאנית המתחייבת דורשת לומר שחייבים לטפל בפליטי־החרב הנמלטים מאימי מלחמת־האזרחים בסוריה, ואם הם אכן נראים כמו פליטים (כלומר, גוון עורם שחום דיו) ואם אנחנו רואים ילדים בוכים, ואם סוכנויות האו"ם אומרות שמדובר בפליטים, כי אז חזקה עלינו שאכן מדובר בפליטים — וכל מי שאומר אחרת, הרי הוא גזען חשוך־מרפא, אנטי־הומניסט, קריפטו-נאצי, וחרא באופן כללי.


press to continue reading


 
 
  זאת לא האידאולוגיה, זו האמת. הדוח העדכני של מרכז אדווה (ספטמבר 2015) עוסק בשוק הדיור, ומוצא באופן מפתיע את הסיבה האמיתית לבועת הנדל"ן: אלו העשירים, דם-איט! העשירים קונים דירות ענק עם ברזים של גרוהה, מרצפות אבן לבה ביבוא ישיר מהר אטנה, ואסלות זהב תלויות עם מושב הידראולי והפרשה לחובות מסופקים — ולעם הפשוט פשוט אין ברירה: הוא חייב לקנות את כל זה בעצמו. כך עולים המחירים, תופחים החובות ודמעות המעמד הבינוני זולגות בלילה. הפתרון, לא יאומן כי יסופר: במרכז אדווה רוצים להעלות מסים, להטיל מס עושר, ולבנות מלוא כל הארץ דירות ציבוריות למעמד הבינוני העשוק.

אפשר להבין את האנשים הטובים במרכז אדווה — הרי הכל יודעים שהעשירים הם יותר גרועים מדארת' וויידר וגרגמל ביחד — ואפשר להבין גם את כל האנשים הטובים המסכימים איתם בלי לקרוא את הדוח. הבעיה מתחילה כשקוראים אותו: כאן מתגלה כי הנתונים בהם נעזר דוח אדווה כדי להגיע למסקנותיו אינם בנמצא — ואם הם כן בנמצא, הם נמצאים מצביעים בכיוון ההפוך.

נוכח הסטנדרטים הירודים של מחקר באדווה, אולי בשלה העת לאמץ את הסיסמה הפמיניסטית הנושנה ולומר: הפרטי הוא הפוליטי והפוליטי הוא הפרטי. מכון אדווה וכותבי הדוח, שלמה סבירסקי וירון הופמן-דישון, אינם מייצגים דעה או תפישת עולם פרטית — הם גם נציגים של תפישה מעמדית מסוימת ושל אידאה מעמדית מסוימת. מכון אדווה לא נועד לשרת "מחקר" או לעסוק ב"ניטור של מגמות חברתיות וכלכליות" — ייעודו הוא לשרת את האינטרסים של אליטת הביורוקרטיה. כשהם תוקפים את "המשקיעים" או את מה שהם מכנים "מיעוט חברתי, בעיקר העשירון העליון" הם אינם עושים זאת כחוקרים, הבוחנים עובדות מחוץ לגדר האינטרסים האישיים, אלא כמשרתיה בשכר של אליטה מסוימת בעלת אויבים מוגדרים, אינטרסים מוגדרים וסדר יום מסוים.


press to continue reading


 
 
  כל הממשלות טיפשות באותה מידה, אך יש ממשלות שיש להן אזרחים טפשים יותר. בניית הרכבת הקלה היא אסון מוניטרי, שיעיק במשך שנים ארוכות על כל תושבי ישראל, ועלול לגזול מכל אדם עובד בישראל יותר משנת עבודה שלמה. כדאי להחזיק אצבעות לכישלונה כבר בשלב הראשון. לפי שעה, נדמה שזו הדרך היחידה למנוע את האסון במלואו.

כמה זה עולה לנו?
העלות הכוללת של הרכבת הקלה בתל־אביב תסחרר את ראשו של כל אדם: בניית כל מסלוליה עשויה להסתכם בכ-120 מיליארד שקל, כשמתוכם כ-20 מיליארד שקל יושקעו בסלילת הקו הראשון, הקו האדום. כדי להמחיש את הדברים: כדי להשלים את תכנית הרכבת הקלה כל משק בית בישראל יצטרך לשלם כמעט 52,000 שקל — כל עובד יצטרך להשקיע כ-630 שעות עבודה כדי לכסות את ההוצאות.

וכל זה, בלי להתחשב בעובדה שפרויקט דומה בירושלים חרג בכ-640 אחוז מהמימון המתוכנן. התכנון הנוכחי מביא בחשבון חריגה של 180 אחוז מהתקציב, אך גם ההערכה הזו לא ריאלית. אם נניח כי מקרה ירושלים יחזור על עצמו — אפשרות אפשרית בהחלט כשמדובר בפרויקט בישראל — עלול התקציב הכולל לפרויקט כולו לתפוח עד כדי 426 מיליארד שקל.


press to continue reading


 
 
  אורי מוסנזון קישר בפייסבוק לסרטון האשמות השקרים של שלי יחימוביץ', עליו אמרה "כל השקרים והספינים של תשובה ומונופול הגז, אחד לאחד, ואני משיבה עליהם, אחד לאחד, ומסבירה את האמת." אורי מוסנזון הקשה: "אנא, כל חברבוקי הרציניים, אנשי השוק החופשי (גם אני בעד שוק חופשי, הוא לא כזה היום) התייחסו ברצינות למה ששלי אומרת פה. אני מת לשמוע טעוני נגד חזקים."

הנה כמה.

התקשורת נגדנו
יחימוביץ' פותחת בדבריה בקינה על כך שתשובה מקדם את ענייניו באמצעות שליטה בכלי התקשורת — כביכול יחימוביץ' היא קול בודד ואמיץ בערבה, כנגד שלל אמצעי התקשורת התומכים בתשובה. ואני תוהה: על איזה כלי תקשורת היא מדברת? הרי בידיעות או הארץ קשה לאתר מישהו התומך בעמדתו של תשובה. הרי לא היה אפילו פעם אחת בתוכנית כלכלית מישהו — מנחה או אורח — שתמך באופן ברור בעמדה של שוק חופשי או בעמדותיו של תשובה. כולם שם יחימוביץ'.

ניחא, נמשיך לטיעונים ממש.

המדינה הפרה
"המדינה הפרה הסכם שחתמה עם חברות הגז... האמת? מעולם לא נחתם הסכם בעניין המונופול" טוענת יחימוביץ'. ולא היא. הסכמים נחתמו גם נחתמו. ולא פעם אחת. ולא פעמיים.

יחימוביץ' מעלה כאן כמה רעיונות מוזרים. ראשית, היא גורסת כי נחתם הסכם על זיכיון לקידוח עם רציו, אך זה היה אמור לפקוע ברגע שרציו תמכור אותו. הרעיון הזה מנוגד לכל מדיניות הרישיונות של המדינה, וגם להיגיון הפשוט. רציו לא הייתה חותמת מלכתחילה על הסכם שאוסר עליה להעביר את הזיכיון, שכן זה היה מחייב אותה להמשיך ולקדוח גם אם נואשה מכך וגם אם אין לה מימון להמשך הקידוחים. גם למדינה היה אינטרס בהעברת הזיכיון — אם לרציו אין כסף, היא כמובן מעוניינת במישהו שימשיך להשקיע כסף בקידוח, ולא שהשדה יעמוד שומם.


press to continue reading


 
 
 
   
  הטיית פיד-פייסבוקאי היא הטייה קוגניטיבית הדומה להטיית אישור בה מוחרפת הנטייה לראות במדגם כלשהו — במקרה זה, הכותבים בפיד-הפיסבוקאי של אדם — מדגם מייצג, כאשר בפועל מדובר בבמדגם לא מייצג.  
 
  כמה צמחונים יש באמת בעולם? וכמה אנשים באמת משנים את מינם? ומה חושבת אישה על אישה עם זקן? ואיך הופך רופא בהמות לסמכות־על בנושא שינויי אקלים, על בסיס קשקשת מופרכת של פאניקר מקצועי? לכל השאלות, תשובה חד־משמעית, מלווה תזמורת, תמונות והסתייגויות.

מתוך המאמר:
אבל יש אנשים שחושבים אחרת. הסופרת והפייסבוקאית עירית לינור, לדוגמה, מדגמת בסוגיות כאלו ואחותן גישה שמרנית יותר ממאבטח חניון על קפאין וקוק. היא נגד פונדקאות, שוללת את אלתרמן, אוסרת קפיצה לבריכה אחרי האוכל, ועומדת על כך שרק הגדי יביא צימוקים ושקדים. לפי ימים מספר היא כתבה, אם אני מבין נכון את צילום המסך שראיתי, כי קייטלין ג'אנר — היינו, מי שהייתה ברוס ג'אנר — שנישא שלוש פעמים והוליד שישה ילדים "לא היה ולא יהיה אישה. עניין של כרומוזומים... את האמת אי אפשר להסוות בעזרת ניתוחים פלסטיים וסיסמאות. אמא שלכם היא אישה, ברוס ג'אנר לא."


press to continue reading


 
 
על ספרי החדש—"התמוטטות"