פרסומים שונים בנוגע לאי־השוויוניות והעוני בישראל מעלים שוב ושוב את הטענה כי בישראל שורר עוני בהיקף חריג—מאלו הטוענים כי שליש מהילדים הם עניים ועד אחרים הגורסים כי יש כמעט שני מיליון אנשים בישראל אותם ניתן להגדיר עניים. העובדות, עם זאת, אינן תומכות כלל בטענה זו.

איפה העניים?
סקר הוצאות משקי הבית של הלמ"ס בוחן את הוצאות משקי הבית והכנסותיהם, ומציג בפנינו חידה. כאשר בוחנים את ההכנסות המוצהרות של משקי הבית עולה כי העשירון התחתון של משקי הבית בישראל חי על הכנסה נטו של 2,028 שקל לחודש. העשירון העליון נהנה מהכנסה נטו של 32,824. קשה להאמין כיצד יכול משק בית בעשירון התחתון לחיות מהכנסה זו, והפער בין העשירון העליון והתחתון עצום.

אם בוחנים את הוצאות משקי הבית, נחשפת תמונה שונה לחלוטין. העשירון התחתון—כלומר, אותו עשירון שהכנסותיו נטו הסתכמו ב-2,028 שקל—מוציא מדי חודש לתצרוכת 5,539 שקל. העשירון העליון, לעומת זאת, מוציא 26,295 שקל מדי חודש לתצרוכת. כלומר, המצב הוא שבעוד שהוצאותיו של העשירון העליון הולמות את הכנסותיו, העשירון התחתון מוציא הרבה יותר מההכנסה המדווחת שלו. יתר על־כן, הפער בהכנסה בין העשירון העליון לתחתון הוא פי 16.2, שעה שהפער בהוצאה בין העשירון העליון לתחתון הוא רק פי 4.74.

המסקנה הברורה מזה היא שמישהו מוכר לנו פה לוקשים: סקרי ההכנסות הם בלוף, והבלוף הולך ומתעצם ככל שאנו יורדים בסולם העשירונים.


press to continue reading


 
 
  מדוע אין מקום כלל לערוץ טלוויזיה ימני, התרעננות עם קללות חדשות ומיזוגניה ותיקה, שירי תהילה עצמית על ברלין ועל פסבדו-מדע, וגם קטע קטן עם אסי דיין.


press to continue reading


 
 
  עשרות יתומים תוקפים את החוק המפסיק את החלת זכויותיהם בגיל שלושים, מדווח וויינט. הקבוצה, כנלמד מניסוחם המבולבל משהו, מבקשת כי התמיכה תוארך גם מעבר לגיל שלושים, וכי תורחב גם לטיפול במחלות, להנחות בארנונה, נקודות זיכוי במס הכנסה. לפי שעה, התביעה אינה מגיעה עד כדי קצבה חודשית. כאמצעי לחץ, מתכוונים היתומים המתארגנים לעתור לבגד בדרישה לעצור את הכוונה להעניק זכויות לארוסות חללי צה"ל שנפלו במהלך מבצע "צוק איתן" עד להכרה בזכויותיהם.

מדובר בבכיינים מקצועיים. יתומים זכאים ומקבלים שורה ארוכה של פיצויים, תגמולים, מענקים והטבות, וגם אחרי תום שירותם הצבאי הם יכולים למצות תמיכה שערכה הכספי נאמד (להערכתי) בכשלושת מאות אלף שקל. תביעתם מונעת מחמדנות פשוטה, אך מאחורי הנימוקים המעשיים קיים גם מערך נפשי המשותף לקבוצה רחבה בהרבה. הוויית הינקות המתמשכת, הדוחקת עוד ועוד את גבולות הנקודה בה אדם צריך לעמוד ברשות עצמו, עם תחושת העולל היונק כאילו עצם קיומו מגדיר מסכת תובענות שמישהו צריך לספק לו, יוצרת אדם עלוב ואומלל. לא לחינם הגדיר אחד מיוזמי התארגנות היתומים את הציבור בכללו כ"ילדים בגירים." בגירים לפי חוק, ילדים לפי הכרה. מינקות עד מוות, הם ילדים. ילדים קוטרים.


press to continue reading


 
 
  לזכר ידידי מייק רותם — מיכאל רוזנהק בתעודת הזהות — 1957-2013.

מייק חביבי, שנה עברה מאז מותך, ואני כותב את הדברים לפני שחותם הזיכרון ידהה וייעלם, לפני שאני אמחק, לפני שיתרחש הבלתי־נמנע, זה שאיזכרת באזני לא פעם: אף אחד לא זוכר עיתונאים. כשהם מתים, לא נשאר מהם כלום.

Mike Rotem

את התמונה הזו פילחתי (בלי סמכות ובלי רשות) מעמוד הפייסבוק של בתך. לפי התיעוד, משנת 1988



תחילה
בפעם הראשונה נפגשנו אי־שם בשנת 1994. בימים ההם האינטרנט עדיין לא הייתה אינטרנט, ואני נתפשתי לרעיון האווילי כי ניתן לגרוף הון מאנשים שישלמו לי כסף כדי להתחבר לרשת פרטית, מקומית, בה יוכלו אנשים לשוחח, להתכתב, לנהל חיי חברה, ולהוריד קבצים (חוקיים! הו, התמימות!). אני אחראי לרעיון האווילי, אך גם אתה, בראייה לאחור, מעולם לא ניחנת בחוש לעשות כסף, ולראייה, הפכת אחד המנויים הנאמנים של הרשת הפרטית שלי.

אי־שם, התעוררה סקרנותך לפגוש באנשים העומדים מאחורי קלעי הרשת, ובהבטחה להעלות בפנינו תוכנית עסקית מפתה נפגשנו — אתה, שותפי לאי-גריפת-ההון ואנוכי — בבית קפה קטן בפלורנטין.

נכנסת לבוש בז'קט הגדול עליך בשתי מידות, ואני לא יכולתי שלא לחשוב: זה האיש הרזה ביותר שראיתי מעודי. מטר שמונים ושש על שישים קילו — וגם זה ביום טוב מאוד עם פעמיים חומוס. התיישבת מעשה בעל־בית, קצת נמתח לאחור, אחר כך נשען לפנים במבט דרוך ובעיניים כהות ומבהיקות, שדוק של לגלוג משועשע מעולם לא נעלם מהן. התחלנו לדבר. שתית קפה שחור, כמדומני, וכעבור חמש דקות היה ברור שעסקים כבר לא נעשה איתך, שכן על־אף החיוך האירוני, גם לך לא היה מושג ירוק איזה עסק אפשר לעשות כאן, ובוודאי לא איך לעשות אותו.

אבל זה לא העלה או הוריד דבר: גיליתי ידיד. כלומר, לא בדיוק. מה שגיליתי היה 'טיפוס'. התואר הזה מחולק היום על־נקלה וברוחב יד לכל מי שסובל מקשב אידיוסינקרטי — אבל אתה היית 'טיפוס' במלוא מובן המילה, על מכלול המוזרויות המשעשעות, הסתירות הפנימיות, יכולת האבחנה החדה המלווה בחוסר יכולת מוחלט להבחין בדברים אחרים, הבחירה האינטואיטיבית בנתיב חיים שהוא רק שלך — לא מפני שהחלטת לבחור בו, כי אם משום שהוא היה הטבעי ביותר עבורך.


press to continue reading


 
 
  חמאס באמת ניצח. חמאס וכמוהו גם אש"ף, אינם נאבקים באמת למען הקמת מדינה פלסטינית, שכן הקמת מדינה כזו תהיה אסון כלכלי לאליטה השלטת ולבני חסותה. המאבק הפלסטיני מכוון לשמר את השלטון, אורח החיים וההכנסות הנובעים מעצם המשך המאבק. המשאבים וההון מוקצים לייצור יהודים מתים, שכן זה המוצר המשתלם ביותר עבור האליטה הקיימת ועבור נתמכיה. הדרך היחידה לשנות את המצב הזה היא ליצור מוצרים חדשים ומשתלמים יותר, שיפגעו בשלטון האליטה הקיימת.

ובהמשך: אני יודע שזה קצת יומרני אבל, בינינו, אם אני לא אהיה יומרני, אף אחד לא יוכל להרשות לעצמו את זה. אשר על כן, הנה הפתרון המוחלט והאולטימטיבי לסכסוך הישראלי-פלסטיני. בערך. ובתנאים מגבילים. ואולי אני טועה.


press to continue reading


 
 
  כשבית המשפט רוצה, גם פסבדו-מדע יורה. בהחלטה (ע"פ 3958/08) שקיבל באחרונה בית־המשפט העליון, בשבתו כבית־משפט לערעורים פליליים, התבסס אישור הרשעת אב באונס ביתו על תיאוריית הזיכרון המודחק, שאין אף עדות משכנעת אחת לקיומו.

תמצית המקרה היא זו: המתלוננת, ילידת 1976, סבלה תקיפה מינית מצד שכן בילדותה ומאוחר יותר סבלה מבעיות נפשיות קשות (להן תרם אולי גם רקע משפחתי—אחותה לוקה בנפשה). בשנת 1997, כאשר הייתה בת עשרים ואחת, החלה מאזכרת ביומנה ובשיחות אפשרות שהיה "משהו" בינה לבין אביה. מאוחר יותר עברה לגור בניו־יורק ושם, בשנת 1998, ניעורה משנתה אחרי שחלמה כי היא מקיימת יחסי מין עם אביה. בעקבות החלום ניעור בה זיכרון בנוגע למעשים מיניים שבוצעו בה בילדותה ובשנת 2002, עם שובה לארץ, התלוננה במשטרה נגד אביה על מעשי אונס נמשכים שביצע בה, לטענתה, כאשר הייתה בת שלוש ועד להיותה בת כ-11.

שופטי בית־המשפט המחוזי, כמוהם כשופטת ארבל בבית־המשפט העליון (שני השופטים מלצר וג'ובראן הצטרפו לפסיקתה ללא תוספת משלהם) האמינו למתלוננת. ממסכת הדברים יכול הקורא הסביר להתרשם כי אמונם היה מוצדק. התחושה הברורה מאוד היא שמשהו קרה שם. שהמתלוננת מדברת מתוך סבל אמיתי, וכי חוותה טראומה קשה.


press to continue reading


 
 
  השלום אינו משתלם. בחינה של מבנה השלטון והמערכת הכלכלית הפלסטינית מצביע על־כך ששלום, רגיעה ושלווה בין ישראל לפלסטינים ייכונו כאשר אלו יהיו כדאיים לא רק לצד הישראלי, כי אם גם לפלסטיני. השלטון בשטחים הפלסטינים אינו מונע על־ידי שיקולים לא רציונליים. להיפך, הוא פועל באופן הגיוני לחלוטין. לרוע מזלנו, אותו היגיון מכתיב שהמשק הפלסטיני יפעל לייצר את המוצרים המשתלמים ביותר. לפי שעה, המוצרים המשתלמים ביותר שיכול המשק הפלסטיני להפיק הם ביורוקרטיה, עוני ויהודים מתים.


press to continue reading


 
 
  הלהיט החם של הקיץ הוא, ללא ספק, "תקוף, תעשה פיגועים," בהפקת החמאס ובביצוע להקת זמירי דיר אל-בלאח. השיר הפך להיט בישראל ודי ברור מדוע: לחן ערביזיוני קליט ושגיאות הגייה ולשון משעשעות נמזגו באופן מספק בידיעה המנחמת שהעם היושב לחופי עזה עדיין מונחה על־ידי אנשים עלובים מאוד. אבל אפשר להתייחס לזה גם ברצינות. כשעושים זאת, התוצאות מפתיעות מאוד.


השיר "תקוף תעשה פיגועים" בגרסת יו-טיוב


המסר הבסיסי ברור:
תקוף, תעשה ביגועים
טלטל, גרום לזעזועים
חסל את כל הציונים
זעזע את ביטחונה של ישראל.

החייל הפלסטיני האמיץ נקרא לבצע שתי משימות: ראשית, הוא מתבקש להרוג את כל היהודים. במקביל, מוצגת לו מטרה צנועה יותר: לערער את ביטחונם של היהודים ("טלטל, גרום לזעזועים"). כך גם בהמשך. החייל החמאסי נקרא לפעולות קיצוניות וסופיות ("תדביר את קן התיקנים, גרש את כל הציונים"), אך גם להישגים מוגבלים יותר ("תעשה את עולמם מחזה אימים, תצרוב להם בתודעה נס גדול").

יש סתירה חלקית בין המטרות. אם אכן מקווה המשורר להשיג את היעד הסופי ("תדביר את קן התיקנים") או לכל הפחות ניצחון מוחץ בשדה הקרב ("צבא של אשליה ולא יוצלח... קרב ובא מותם ובירי תפתח"), הרי שממילא מתייתר הצורך בהישג תודעתי ("את הביטחון של ישראל זעזע"). קל להבין, לפיכך, כי המטרה הסופית אינה החזון הנכסף של השמדת כל היהודים — שלפי רוח השיר נדונה להישאר משאת לב בלבד, בשלב זה — אלא ערעור המורל שלהם, בין השאר באמצעות אותה הבטחה עולצת למחוץ אותם כמקקים.

press to continue reading


 
 
  אח, סייד, סייד, מה עשית להם? אחרי שנים ארוכות כפלג אוהל דו-קיומנו אתה קם ומכריז ששוברים את הכלים ולא משחקים? אין לך שום התחשבות במצביעי מרץ שהביאוך עד הלום? ככה מתנהג ערבי טוב? לא יפה.

סייד קשוע בנה קריירה מלהיות "ערבי טוב." זה לא שהוא אינו יודע לכתוב, שהרי הספרים, הטורים והטלוויזיה מבארים מיד כי הוא יודע היטב. אך אלו היו תמיד קצת לא רלוונטיים, שכן קוראיו היו ממוקדים פחות במה שהוא אמר ויותר במה שהוא ייצג: ערבי-ישראלי שבחר לכתוב בעברית ולחיות בין יהודים. נכון, לפעמים הוא עקץ את היהודים, מה שגרר אצל מצביע מרץ עקצוץ קטן של אי־נוחות, אך ביסוד הדברים, אחרי הכל, הוא כתב בעברית וחי בין יהודים.


press to continue reading


 
 
  לפני זמן קצר התרחש אחד הרגעים הגדולים של השנה—ואתם לא ידעתם. רגע נדיר בו יופי התמזג בפשטות, צדק נמהל בצניעות, ותכנית השיווק הגדולה ביותר של שלושים השנים האחרונות צנחה ארצה וקרסה. כן, כן. כפי שכבר ניחשתם, מדובר בנצחונה של קבוצת הספרס מסן־אנטוניו על קבוצת ההיט ממיאמי. ואם ספורט משעמם אתכם, הירגעו: כל העניין ממש לא קשור לספורט.


press to continue reading


 
 
על ספרי החדש—"התמוטטות"