הקובלנות על יצרניות בגדים המסרבות לייצר בגדי נשים במידות גדולות עוררו אצלי תמיד חשד. כסף הוא כסף, ואין זה סביר כי בשוק תחרותי מאוד — ושוק הביגוד והאופנה הוא שוק תחרותי מאוד-מאוד, עם חסמי כניסה נמוכים יחסית לשוק — אין חברות המסתערות בשמחה על ארנקיהן של קהל קונות בגדים במידות גדולות יותר (מעל 42, כך אני מבין, אם כי איני יודע איזו מידה בדיוק זה מגדיר).

אחד ההסברים השגורים לתופעה קושר את היעדר הבגדים במידות גדולות לדחיקתן של נשים כבדות משקל לשוליים המבוזים של החברה. הסבר אחר נוגע בשיעבודן של נשים על־ידי גברים באמצעות הצבת תקנים בלתי אפשריים של רזון. יש גם הסבר שלישי ורביעי ברוח מרקסיסטית או פסבדו-מרקסיסטית זו — אך כולם מעוררים חשד דומה: אין היגיון בכך שיצרן פלמוני בסין יעדיף הפליה תיאורטית של נשים בשוודיה, ישראל או קטמנדו על פני אפשרות להגדלת הכנסותיו. המניע הכספי נוטה תמיד לשחוק הפליות.

להעדפה של תקנים חברתיים כאלו ואחרים אין חיזוק גם בשוקים אחרים. לציבור יש דעות קדומות נגד אנשים בצבע שיער מסוים, מתולתל או חלק, נגד פצעונים על הפרצוף, נגד פיסורה, נגד ציפורניים מזוהמות, נגד ריסים באורך כזה ואחר, נגד ובעד שפתיים בצבע כזה או אחר, ושלל מאפיינים או נגעים אנושיים. חברות מספקות פתרונות לכל אחד, בלי שום נטיה מובהקת ומובנית להפלות.


press to continue reading


 
 
  מינויה של אווה אילוז, פרופסור לסוציולוגיה, לתפקיד נשיאת בצלאל הסתיים לפתע פתאום. אחד המרצים במקום גרס כי "פרופ׳ אווה אילוז קיבלה את התפקיד למרות שלא ענתה על הדרישות הבסיסיות בתקנון של בצלאל עצמה, משום שהיא אינה בקיאה באף אחד מהתחומים שבהם עוסקת בצלאל... היא גם מעולם לא ניהלה תוכנית אקדמית, מחלקה או פקולטה... התברר שאין לה כישורים בתחום, ואין לה כישורים ניהוליים.

אלו, כמובן, דברים שלא ניתן היה לדעת מראש. כאילו, באה מישהי, פרופסור והכל, ואין לה שום ניסיון בניהול או הבנה או קשר כלשהם לתחום האמנות או העיצוב—אם לא מביאים בחשבון עיגולים ומשולשים שהיא מציירת בפנקס כשהיא מדברת בטלפון—מי היה יכול לצפות שיתברר באופן מפתיע שאין לה שום ניסיון בניהול או או הבנה או קשר כלשהם לתחום האמנות או העיצוב?

הבאה בתור, יולי תמיר, המשמשת נשיאת שנקר. כידוע, היא לובשת בגדים, מה שנתן את כל הסיבות לצפות שיהיה כאן סיפור הצלחה.... והנה, כפי שיתברר בעוד כמה חודשים...

ויש עוד דברים: על אינפנטיליזם כלכלי, על חוק הלאום המטופש, על חכם הודי אחד, שהבין מה שצריך לעשות, ועוד.


press to continue reading


 
 
  - "שב בבקשה," אמר השר.

השגריר השוודי הודה מקרב לב והתיישב על כורסת העור שבלשכת שר החוץ בגבות מורמות, ארשת תוהה שסיגל לו מבלי משים מאז קיבל מזכירו אותו בוקר את הזימון הדחוף לפגישה עם השר.

- "רציתי להביע בפניך," אמר שר החוץ הישראלי באנגלית שוטפת ובמבטא רוסי כבד, "את דאגתה של מדינת ישראל, ושלי באופן אישי, נוכח ההתפתחויות האחרונות בשוודיה."

- "ההתפתחויות האחרונות בשוודיה?" תהה השגריר. זה יהיה מעניין.

- "כן," אמר השר וליטף את זקנו. "כידוע לך, בבחירות האחרונות במדינתך, בחודש ספטמבר השנה, זכתה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, אך המפלגה השלישית בגודלה בפרלמנט שלכם, הדמוקרטים השוודים או ה-Sverigedemokraterna, כפי שאתם קוראים להם, זכו בכמעט 13 אחוזים מקולות הבוחרים."

- "כן..." אמר השגריר בנימוס.

- "שזה דומה ל-16 מנדטים בפרלמנט שלנו, הכנסת."

- "כן..." הוסיף השגריר בנימוס.

- "ואם יותר לי, מדובר במפלגה קיצונית ביותר, כמדומני. אני לא בקי בפרטים, אבל..."

- "כן," אמר השגריר, "אבל אם יותר לי, מה זה נוגע...?"

- "ובכן, ממשלת ישראל מבקשת להביע את דאגתה נוכח ההתפתחויות האלו," הטעים שר החוץ הישראלי, כשהוא קורא מההודעה הכתובה שבידו, "לתנועות גזעניות ואף נאציות יש שורשים עמוקים בשוודיה, והכל קיוו כי אלו נעקרו משורש..."

- "אבקש את סליחתך, כבוד השר?" אמר השגריר בתרעומת.

- "ובכן, כולנו זוכרים את הנייטרליות ששוודיה הקפידה עליה בזמן שהיו בעולם, תסלח לי על הלשון הבוטה, בזמן שהיו בעולם כל מיני שליטים עם שפם קטן, שלא לדבר על קנוט המסון ועל קוויזלינג ומגיפת מעשי האונס!"

- "אני מוחה בתוקף!" מחה השגריר בתוקף, "הם היו נורווגים, כבוד השר!"

- "נו, נורווגים, שוודים, דנים. אתה צריך להבין... מכאן, במזרח התיכון, כולכם נראים אותו דבר. אני מתנצל!"

- "בבקשה!" אמר השגריר בקול בלתי משכנע.

- "אנו מקווים ומאמינים," המשיך השר לקרוא בקול מונוטוני מן הנייר שלפניו, "מאמינים כי הדמוקרטיה השוודית תשרוד את ההתפתחויות הבעייתיות הנוכחיות. ישראל מושיטה את ידה לעם השוודי הצעיר ומעודדת אותו לעמוד במבחן הניצב בפניו..." והשר המשיך וקרא דברי עידוד וכיבושין חליפות עוד מספר דקות.

press to continue reading


 
 
  רון חכלילי, בעל הסדרה "האליטות החדשות" לא מחזיק מאשכנזים. בהיתקלויות עם הזן האנושי הבעייתי הזה, גורס חכלילי, הוא מצא "אשכנזים שהופתעו ואף נרתעו מאשכנזיותם." הם ישראלים, גרסו, ולא אשכנזים. חכלילי שולל את הרעיון הזה. אין ישראליות, הוא אומר, ישראליות היא פשוט הגדרת המעמד ההגמוני. בני המעמד השליט, שאין להם עבר או שורשים אלא רק "הווה כוחני ועתיד מעורפל."

המזרחים, לפי חכלילי, עסקו בינתיים בחריצות בהגדרה עצמית. כבר שישים ושש שנים שהם "מנסחים את עצמם, מגדירים את עצמם, מחפשים את שורשיהם, את עברם, את ההיסטוריה שלהם, את התרבות שלהם, את המאבק המתמשך שלהם ובמקביל - מייצרים אלטרנטיבות מתבדלות או אינטגרטיביות." עכשיו, כך הוא סבור, הם האליטות החדשות. האשכנזים, לעומתם, "אחרי שסוף-סוף נעשה להם אאוטינג מארון הישראליות המתפרק" צריכים עתה "להגדיר את עצמם ולחפש בעצמם את שורשיהם, עברם ותרבותם."

כחלילי שולל את הרעיון שיש קשר בין ישראליות למערביות. הנימוק העיקרי שהוא מעלה הוא לוגי: אביו, המזרחי, "היה יותר אירופאי מכל האשכנזים שאני מכיר." כלומר, אם המזרחי יכול להיות "אירופאי," כי אז אשכנזי אינו יכול לאמץ זהות מערבית כזהותו האותנטית. הוא נדרש לחפש לו דרך אחרת, אל השטייטעל, אל היידיש, או חרטא אשכנזיפתית אחרת.

התמערבות היא בחירה ממשית
אלא שהבחירה בהתמערבות או בישראליות לא הייתה מעולם איזו חזית מזויפת שהאשכנזים עטו על פניהם, אגב התנתקות משורשיהם — זו הייתה בחירה ממשית והכרחית. האשכנזים שיצאו מהשטייטעל לא ברחו מתרבות אבותיהם אל תרבות זרה. הם נמלטו ממדמנה של עוני נאלח, דיזנטריה וילדים מתים. שום תרבות לא הייתה שם. שום תרבות לא נוצרה שם. לא ספרות, לא מוסיקה, לא שירה ולא תיאטרון. כל אלו נוצרו על־ידי יוצאי השטייטעל רק אחרי שהצליחו להימלט ממנה. כל הלמדנים הגדולים היו מי שהגיעו לרווחה שדי בה היה לצאת מן הביצה. כל מספרי הסיפורים הדגולים של העיירה היהודית, כמו שלום עליכם או עגנון, כתבו עליה כאשר כבר לא היו בה. שירת ביאליק נזכרת בבית המדרש, כאשר הוא גופו מחוץ לבית המדרש והזיכרון החי של הוויי השטייטעל, כמו "בעיר ההרגה," הוא של עליבות שאין כמותה: קבצנים החופרים עצמות אבותיהם "לַעֲשׂוֹת בָּהֶם סְחוֹרָה בְּכָל-הַיְרִידִים," הפורשים אותם לעין השמש על סמרטוטים צואים כדי לקושש נדבות: "וּבְגָרוֹן נִחָר שִׁירָה קַבְּצָנִית עֲלֵיהֶם תְּשׁוֹרְרוּ... וְכַאֲשֶׁר פְּשַׁטְתֶּם יָד תִּפְשֹׁטוּ, וְכַאֲשֶׁר שְׁנוֹרַרְתֶּם תִּשְׁנוֹרְרוּ."

ובמזרח אין כל חדש. לא תרבות אלא ביצה טובענית של יאוש, עוני ומוות. אותם "בָּתֵּי מָחֳרָאוֹת, מִכְלְאוֹת חֲזִירִים וּשְׁאָר מְקוֹמוֹת צוֹאִים" עליהם מדבר ביאליק בהתייחס ליהודים הנחבאים מן הפורעים היו גם מנת חלקם של יהודי המזרח. כתריאליבקה הייתה חרא של דבר, וגם הכפר בהרי האטלס היה חרא של דבר. שום דבר לא נוצר שם. שום דבר לא קרה שם. אנשים נולדו, פרפרו לרגע מעל פני המים, ומתו בעליבותם.


press to continue reading


 
 
  לפעמים רק כשהמצב באמת רע, אתה מבין כמה היה לך טוב. במשך שנים שבתי והלקיתי בחרצובות לשוני הבלתי נחשבות את שר האוצר יובל שטייניץ. ייסרתי אותו בשוטים על תחבולות העלאת הגירעון ההרסניות; הצלפתי בו בפרגולים מוצדקים על חרבון ועדת ששינסקי א', שככל הנראה חיסלה את הסיכוי לפיתוח מאגר לוויתן או את אמינות ישראל כשוק השקעה בתחום האנרגיה; וגיניתי אותו על היומרה המגוחכת שלו לכלכלה חדשה. יאיר לפיד גורם לי מדי יום להבין טוב יותר שמר שטייניץ היה רע, אבל בהחלט במיעוטו.

אין דרך יפה או מנומסת לומר זאת: שר אוצרנו, מר יאיר לפיד, הוא פשוט איש טיפש. איני דן אותו לכף חובה על הפופוליזם שלו. זו אינה טיפשות וחוץ מזה, זה האיש. לפופוליזם שלו יש גם צדדים טובים, כמו יכולתו המרשימה לתקשר עם אנשים, לדבר בגובה העיניים, לשכנע בכנותו ולבאר עניינים מורכבים בשפה פשוטה. לפיד גם אינו טיפש במובן הרגיל של המילה. כלומר, רעיון מקורי לא תוציא ממנו גם במכווה ברזל מלובן, אך הוא איש נבון במידה, יודע כתוב ויודע ספר. לפיד שייך לזן האיום ביותר של אנשים טיפשים: הטיפש העמוק.

הטיפש העמוק הוא איש העורך חישובים מורכבים, נועץ בפרשני ספורט מנוסים במפלגתו, רושם לעצמו הערות בצד, מגדל זקן ומגלחו, ובסוף כל ההתלבטויות והחשיבה מגיע תמיד למסקנה המעמיקה ועל זאת המיותרת, המזיקה והאווילית ביותר—לו ולאחרים. לאיש כזה קוראים טיפש עמוק.


press to continue reading


 
 
  הזדמזמותו החוזרת ונשנית של העלאת שכר המינימום מחייבת הסבר — מעין ערכת הבנה, שתאפשר לכם להבין על נקלה מתי אתם נתקלים בתעמולה, מתי אתם נתקלים בנתוני אמת, ומה החשיבות של כל העניין, בכלל.

למה זה חשוב?
חוקי שכר מינימום והעלאת שכר המינימום חשובים מאוד בעיני חסידי מדיניות כלכלית ריכוזית, משום שהוא נוגע בכל אחת מפינות השילוש הקדוש של התומכים במדיניות כזו: זהו צעד פשוט ליישום על־ידי השלטון, בעל ניראוּת גבוהה מאוד, המכוון לתגמל ציבור עובדים ששכרו נמוך.

שכר מינימום ופוליטיקאים
כל הכלכלנים מסכימים כי העלאה משמעותית מאוד בשכר המינימום תגרום לאבטלה. על הנושא אין ויכוח כלל, עד כדי כך שהנושא הזה אפילו לא נחקר. מוסכם על כל העוסקים בכלכלה, וגם על רוב האחרים, כי כאשר המחיר עולה, הביקוש נוטה לרדת, ביחס לגודל העליה. לכן, כאשר תהיה עליה גדולה במחיר העובדים, הביקוש לעובדים כאלה מצד מעסיקים ירד. התוצאה תהיה אבטלה, וקיטון בהעסקת עובדים.

הכלל הזה ידוע גם לפוליטיקאים ובנסיבות רגילות הם נוקטים דרכים שונות כדי גם לתמוך בהעלאת שכר מינימום (בגלל השילוש הקדוש) וגם לדאוג לכך שהשפעתו על השכר הריאלי תהיה קטנה ככל האפשר. כך אפשר ללכת עם ולהרגיש בלי. יש שלוש שיטות מקובלות לרבע את המעגל בתחום זה.



press to continue reading


 
 
  פרסומים שונים בנוגע לאי־השוויוניות והעוני בישראל מעלים שוב ושוב את הטענה כי בישראל שורר עוני בהיקף חריג—מאלו הטוענים כי שליש מהילדים הם עניים ועד אחרים הגורסים כי יש כמעט שני מיליון אנשים בישראל אותם ניתן להגדיר עניים. העובדות, עם זאת, אינן תומכות כלל בטענה זו.

איפה העניים?
סקר הוצאות משקי הבית של הלמ"ס בוחן את הוצאות משקי הבית והכנסותיהם, ומציג בפנינו חידה. כאשר בוחנים את ההכנסות המוצהרות של משקי הבית עולה כי העשירון התחתון של משקי הבית בישראל חי על הכנסה נטו של 2,028 שקל לחודש. העשירון העליון נהנה מהכנסה נטו של 32,824. קשה להאמין כיצד יכול משק בית בעשירון התחתון לחיות מהכנסה זו, והפער בין העשירון העליון והתחתון עצום.

אם בוחנים את הוצאות משקי הבית, נחשפת תמונה שונה לחלוטין. העשירון התחתון—כלומר, אותו עשירון שהכנסותיו נטו הסתכמו ב-2,028 שקל—מוציא מדי חודש לתצרוכת 5,539 שקל. העשירון העליון, לעומת זאת, מוציא 26,295 שקל מדי חודש לתצרוכת. כלומר, המצב הוא שבעוד שהוצאותיו של העשירון העליון הולמות את הכנסותיו, העשירון התחתון מוציא הרבה יותר מההכנסה המדווחת שלו. יתר על־כן, הפער בהכנסה בין העשירון העליון לתחתון הוא פי 16.2, שעה שהפער בהוצאה בין העשירון העליון לתחתון הוא רק פי 4.74.

המסקנה הברורה מזה היא שמישהו מוכר לנו פה לוקשים: סקרי ההכנסות הם בלוף, והבלוף הולך ומתעצם ככל שאנו יורדים בסולם העשירונים.


press to continue reading


 
 
  מדוע אין מקום כלל לערוץ טלוויזיה ימני, התרעננות עם קללות חדשות ומיזוגניה ותיקה, שירי תהילה עצמית על ברלין ועל פסבדו-מדע, וגם קטע קטן עם אסי דיין.


press to continue reading


 
 
  עשרות יתומים תוקפים את החוק המפסיק את החלת זכויותיהם בגיל שלושים, מדווח וויינט. הקבוצה, כנלמד מניסוחם המבולבל משהו, מבקשת כי התמיכה תוארך גם מעבר לגיל שלושים, וכי תורחב גם לטיפול במחלות, להנחות בארנונה, נקודות זיכוי במס הכנסה. לפי שעה, התביעה אינה מגיעה עד כדי קצבה חודשית. כאמצעי לחץ, מתכוונים היתומים המתארגנים לעתור לבגד בדרישה לעצור את הכוונה להעניק זכויות לארוסות חללי צה"ל שנפלו במהלך מבצע "צוק איתן" עד להכרה בזכויותיהם.

מדובר בבכיינים מקצועיים. יתומים זכאים ומקבלים שורה ארוכה של פיצויים, תגמולים, מענקים והטבות, וגם אחרי תום שירותם הצבאי הם יכולים למצות תמיכה שערכה הכספי נאמד (להערכתי) בכשלושת מאות אלף שקל. תביעתם מונעת מחמדנות פשוטה, אך מאחורי הנימוקים המעשיים קיים גם מערך נפשי המשותף לקבוצה רחבה בהרבה. הוויית הינקות המתמשכת, הדוחקת עוד ועוד את גבולות הנקודה בה אדם צריך לעמוד ברשות עצמו, עם תחושת העולל היונק כאילו עצם קיומו מגדיר מסכת תובענות שמישהו צריך לספק לו, יוצרת אדם עלוב ואומלל. לא לחינם הגדיר אחד מיוזמי התארגנות היתומים את הציבור בכללו כ"ילדים בגירים." בגירים לפי חוק, ילדים לפי הכרה. מינקות עד מוות, הם ילדים. ילדים קוטרים.


press to continue reading


 
 
  לזכר ידידי מייק רותם — מיכאל רוזנהק בתעודת הזהות — 1957-2013.

מייק חביבי, שנה עברה מאז מותך, ואני כותב את הדברים לפני שחותם הזיכרון ידהה וייעלם, לפני שאני אמחק, לפני שיתרחש הבלתי־נמנע, זה שאיזכרת באזני לא פעם: אף אחד לא זוכר עיתונאים. כשהם מתים, לא נשאר מהם כלום.

Mike Rotem

את התמונה הזו פילחתי (בלי סמכות ובלי רשות) מעמוד הפייסבוק של בתך. לפי התיעוד, משנת 1988



תחילה
בפעם הראשונה נפגשנו אי־שם בשנת 1994. בימים ההם האינטרנט עדיין לא הייתה אינטרנט, ואני נתפשתי לרעיון האווילי כי ניתן לגרוף הון מאנשים שישלמו לי כסף כדי להתחבר לרשת פרטית, מקומית, בה יוכלו אנשים לשוחח, להתכתב, לנהל חיי חברה, ולהוריד קבצים (חוקיים! הו, התמימות!). אני אחראי לרעיון האווילי, אך גם אתה, בראייה לאחור, מעולם לא ניחנת בחוש לעשות כסף, ולראייה, הפכת אחד המנויים הנאמנים של הרשת הפרטית שלי.

אי־שם, התעוררה סקרנותך לפגוש באנשים העומדים מאחורי קלעי הרשת, ובהבטחה להעלות בפנינו תוכנית עסקית מפתה נפגשנו — אתה, שותפי לאי-גריפת-ההון ואנוכי — בבית קפה קטן בפלורנטין.

נכנסת לבוש בז'קט הגדול עליך בשתי מידות, ואני לא יכולתי שלא לחשוב: זה האיש הרזה ביותר שראיתי מעודי. מטר שמונים ושש על שישים קילו — וגם זה ביום טוב מאוד עם פעמיים חומוס. התיישבת מעשה בעל־בית, קצת נמתח לאחור, אחר כך נשען לפנים במבט דרוך ובעיניים כהות ומבהיקות, שדוק של לגלוג משועשע מעולם לא נעלם מהן. התחלנו לדבר. שתית קפה שחור, כמדומני, וכעבור חמש דקות היה ברור שעסקים כבר לא נעשה איתך, שכן על־אף החיוך האירוני, גם לך לא היה מושג ירוק איזה עסק אפשר לעשות כאן, ובוודאי לא איך לעשות אותו.

אבל זה לא העלה או הוריד דבר: גיליתי ידיד. כלומר, לא בדיוק. מה שגיליתי היה 'טיפוס'. התואר הזה מחולק היום על־נקלה וברוחב יד לכל מי שסובל מקשב אידיוסינקרטי — אבל אתה היית 'טיפוס' במלוא מובן המילה, על מכלול המוזרויות המשעשעות, הסתירות הפנימיות, יכולת האבחנה החדה המלווה בחוסר יכולת מוחלט להבחין בדברים אחרים, הבחירה האינטואיטיבית בנתיב חיים שהוא רק שלך — לא מפני שהחלטת לבחור בו, כי אם משום שהוא היה הטבעי ביותר עבורך.


press to continue reading


 
 
על ספרי החדש—"התמוטטות"