קל להבין מהיכן באה התפישה לפיה הישראלים הם ציבור מפוצל במיוחד, עדה של ריב ומדון, סכסוך פנימי ותכתושת: באותה מידה בה אנו נוטים לבחון עמים אחרים מבעד לחלון הרכבת ולהגיע להכללות גסות, כך אנו נוטים להתבונן בכל גווני הגוונים של המתרחש אצלנו, ולהגיע לרעיון לפיו מה שקורה בחצרנו הוא מיוחד ויחידאי. כמעט תמיד, הרעיון הזה מחניף לנו, אך אינו מייצג מציאות ממשית.

נקח לדוגמה את החתך המוצאי-עדתי. יש ללא ספק פערים כלכליים, הבדלים תרבותיים, תפישות עולם שונות ונקודות מבט ייחודיות לעדות השונות המרכיבות את הפסיפס הישראלי, ועסקני הפרטיקולריות מן הסתם יטעימו כי הם מהותיים מאוד. ובכל זאת, לעימות אין היסטוריה של ממש ומגהץ הישראליות סילק ומסלק במהירות רבה למדי את הקפלים הייחודיים לציבורים השונים. בין העדות השונות אין עימות אלים, אלא לכל היותר תפעול של סנוביזם זוטא. אלא נישאים באלה, ובדור ב' כבר די קשה להבחין מי-הוא-מי בדיוק.

או חתך הדת. עצם העובדה שאדם מן היישוב יכול לעשות את הדרך מחילוניות גמורה אל חרדיות רבת שטריימל, ולעתים גם בחזרה מעידה על־כך שהמחסומים בין הקהילות נמוכים באופן יחסי. הם לא קיימים בכיוון המתחלן (מישהו מייחס חשיבות ממשית לשאלה אם מישהו הוא דתל"ש?) ובכיוון השני קיים רק החסם הנמוך יחסית של הסנוביזם החרדי-אשכנזי.


press to continue reading


 
 
  מישהו שם למעלה משוכנע שאזרחי העולם הם טמבלים גמורים. זהו הרושם הנוצר מהניסיון למכור לציבור את הרעיון הילדותי לפיו מתנהלת עתה מלחמת נפט. מצד שני, אולי הם צודקים שם למעלה. אחרי הכל, אם איש אינו פורץ בצחוק מתגלגל כאשר מתנהל דיון על הסכנה האיומה הטמונה בירידת מחירים (דפלציה! אהוי! היא תחריב את בתיכם!), כנראה שבאמת אפשר למכור לאנשים הכל.

הסיפור שמוכרים לנו הולך ככה. ערב הסעודית, שראתה בעיניים צרות וכלות כיצד ארצות־הברית עולה ופורחת כמפיקת נפט מסידוק ופצלי שמן, החליטה לצאת למלחמת מחירים, ולהוריד את מחירי הנפט לגובה כזה, שלקודחים בארצות־הברית לא יהיה כדאי לקדוח וכך הם יפסיקו לקדוח ומחיר הנפט יעלה לרום שמיים תיכף ומיד הא-הא-הא-הא.


press to continue reading


 
 
  דיון קטן בו השתתפתי, בצד, לפני ימים מספר עורר בי שוב את התהייה על השרידות האינסופית של מיתוס החורבן כמעורר צמיחה. אף שאין ממצאים ממשיים התומכים ברעיון, ואף שהוא מנוגד להיגיון כלכלי, אנשים ממשיכים להיצמד לתפישה לפיה אסון או מלחמה תורמים, עם כל הבנימין בן אליעזר שבדבר, גם לצמיחה ולשגשוג.

ניסוי במלחמה
כדי להבין את יסודו של רעיון, כדאי לפשט אותו. לדוגמה, נבחן את הרעיון שמלחמה גורמת לצמיחה כלכלית מהירה, ונפשטו לעיקריו. נניח ניסוי כלכלי בנוסח הבא:

ניקח 150,000 גברים ונשים צעירים מתושבי ישראל ונכלא אותם ל-30 יום במחנה מעצר בתנאים ירודים מאוד, עם שמיכות מפושפשות, מיטות משונות, בגדים לא נוחים, מקלחות לפעמים, מזון ירוד מזון וציוד לקויים. מדי יום נערוך מסדר בוקר ונוציא להורג 80-100 מהם, לפי הגרלה הוגנת. הודעה תימסר למשפחותיהם. באותה מסגרת של מסדר בוקר נירה ונכרות אברים ל-200-300 מהם, ונשלח אותם אחר־כך במסוק לבית החולים, מלווים בצוות מסור.

במקביל, ועדיין במסגרת הניסוי, תדפיס הממשלה סכומי כסף גדולים ותחלק אותם לקבוצות מסוימות באוכלוסייה, שייבחרו באקראי. אנשים אלו יועסקו על־ידי הממשלה בהעברת שקי חול גדולים למחסן ליד שדה־תעופה. הממשלה תעסיק צי מטוסים ומסוקים, שיעמיס את החול ויטיס אותו ללב־ים, שם יפזר אותו מן השמיים בטקס מרשים. עם תום הניסוי יפוטרו שליש מהעובדים, והעסקתם של שני שליש נוספים תימשך, במקביל להעלאת מסים קבועה למימון העסקתם.

עדיין במקביל, יגיעו עובדי ממשלה אחרים ליישובים שונים בישראל ומדי יום יפוצצו לפי בחירה אקראית 200 דירות או בתים, לפרקים על יושביהם; יגרסו כבישים מסוימים, יפוצצו גשרים, מבני תעשייה וכדומה. צעד נוסף יהיה הטלת איסור על כל תושבי ישראל לצרוך סוגי אוכל וקניות שונים. על חלק מהתושבים ייכפה לעבוד שעות נוספות בלי תשלום; לאחרים יוחרמו בתים, מכוניות ורכוש; והעצמאים יידרשו לצמצם את היקף עבודתם ב-50 אחוז.

במהלך הניסוי נכפיל את מספר עובדי המדינה, ועם תומו נפטר מחצית מהם, כך שיישארו לנו כמה עשרות אלפי עובדים מיותרים, וכמה עשרות אלפי מקבלי דמי אבטלה. עם תום האירועים נעלה את המיסים במדינה כדי לממן הוצאות נוספות אלו ונחרים 10 אחוז מכלל חסכונות הציבור. אזרחים שביתם פוצץ ייצטרכו להוציא חלק מחסכונותיהם על שיפוץ בתיהם שפוצצו, כשהמדינה תדפיס סכומי כסף נוספים ותחלק אותם ביניהם, למימון החלק האחר של הבנייה. המדינה גם תדפיס סכומי כסף נוספים לבניית הכבישים, הגשרים, מבני התעשייה וכו' שאותם פוצצה קודם.


press to continue reading


 
 
  רוסיה, מדינה עשירה באוצרות טבע, השקיעה את ההון שהניבו אוצרות הטבע לא בהשקעות המניבות תשואה, כמו פיתוח תעשייתי אמיתי, תעשיית טכנולוגיה עילית, ייעול, וכדומה, אלא בשיחוד המוני של תומכים (באמצעות העסקתם במגזר הציבורי), ובקברי המונים למזומנים, כמו אולימפיאדת החורף בסוצ'י. דו"ח עדכני שכתב ג'ון הלוויג על כלכלת רוסיה, מנסה לספק תמונה שונה. אף שהדוח מוטה באופן בוטה (לטובת פוטין) הוא עדיין מספק עדויות מעניינות לנתונים הפוכים מאלו שאליהם הוא מכוון.

בשנת 2000, בראשית שלטונו של פוטין, עמד הייצוא שאינו נפט של רוסיה על כ-49 אחוז מכלל הייצוא, אף כי מתוך הנתח הלא-נפטי הזה, שמנה סך הכל 50.4 מיליארד דולר, למעלה ממחצית הייתה של ייצוא מחצבים אחרים, כמו מתכות יקרות, או מוצרי לוואי של נפט. בשנת 2013, עדיין תחת פוטין, הצטמק שיעור מוצרי הלא נפט לכ-33 אחוז (176 מיליארד דולר), אך גם בתוך המכלול הזה, נתח המחצבים, המתכות ומוצרי הלוואי של תעשיית הנפט הפגין את הזינוק העיקרי. בפועל, שיעור הייצוא של מוצרים שאינם משאבי טבע הצטמק לכ-10-15 אחוז מכלל הייצוא. במלים אחרות, אף שרוסיה היא אומה של כ-140 מיליון תושבים, ששטחה חובק כ-15 אחוז משטחו היבשתי של כדור הארץ, הייצוא שאינו משאבי טבע שלה הוא מעט יותר גדול מהיקף הייצוא המקביל של ישראל.


press to continue reading



 
 
  הקובלנות על יצרניות בגדים המסרבות לייצר בגדי נשים במידות גדולות עוררו אצלי תמיד חשד. כסף הוא כסף, ואין זה סביר כי בשוק תחרותי מאוד — ושוק הביגוד והאופנה הוא שוק תחרותי מאוד-מאוד, עם חסמי כניסה נמוכים יחסית לשוק — אין חברות המסתערות בשמחה על ארנקיהן של קהל קונות בגדים במידות גדולות יותר (מעל 42, כך אני מבין, אם כי איני יודע איזו מידה בדיוק זה מגדיר).

אחד ההסברים השגורים לתופעה קושר את היעדר הבגדים במידות גדולות לדחיקתן של נשים כבדות משקל לשוליים המבוזים של החברה. הסבר אחר נוגע בשיעבודן של נשים על־ידי גברים באמצעות הצבת תקנים בלתי אפשריים של רזון. יש גם הסבר שלישי ורביעי ברוח מרקסיסטית או פסבדו-מרקסיסטית זו — אך כולם מעוררים חשד דומה: אין היגיון בכך שיצרן פלמוני בסין יעדיף הפליה תיאורטית של נשים בשוודיה, ישראל או קטמנדו על פני אפשרות להגדלת הכנסותיו. המניע הכספי נוטה תמיד לשחוק הפליות.

להעדפה של תקנים חברתיים כאלו ואחרים אין חיזוק גם בשוקים אחרים. לציבור יש דעות קדומות נגד אנשים בצבע שיער מסוים, מתולתל או חלק, נגד פצעונים על הפרצוף, נגד פיסורה, נגד ציפורניים מזוהמות, נגד ריסים באורך כזה ואחר, נגד ובעד שפתיים בצבע כזה או אחר, ושלל מאפיינים או נגעים אנושיים. חברות מספקות פתרונות לכל אחד, בלי שום נטיה מובהקת ומובנית להפלות.


press to continue reading


 
 
  מינויה של אווה אילוז, פרופסור לסוציולוגיה, לתפקיד נשיאת בצלאל הסתיים לפתע פתאום. אחד המרצים במקום גרס כי "פרופ׳ אווה אילוז קיבלה את התפקיד למרות שלא ענתה על הדרישות הבסיסיות בתקנון של בצלאל עצמה, משום שהיא אינה בקיאה באף אחד מהתחומים שבהם עוסקת בצלאל... היא גם מעולם לא ניהלה תוכנית אקדמית, מחלקה או פקולטה... התברר שאין לה כישורים בתחום, ואין לה כישורים ניהוליים.

אלו, כמובן, דברים שלא ניתן היה לדעת מראש. כאילו, באה מישהי, פרופסור והכל, ואין לה שום ניסיון בניהול או הבנה או קשר כלשהם לתחום האמנות או העיצוב—אם לא מביאים בחשבון עיגולים ומשולשים שהיא מציירת בפנקס כשהיא מדברת בטלפון—מי היה יכול לצפות שיתברר באופן מפתיע שאין לה שום ניסיון בניהול או או הבנה או קשר כלשהם לתחום האמנות או העיצוב?

הבאה בתור, יולי תמיר, המשמשת נשיאת שנקר. כידוע, היא לובשת בגדים, מה שנתן את כל הסיבות לצפות שיהיה כאן סיפור הצלחה.... והנה, כפי שיתברר בעוד כמה חודשים...

ויש עוד דברים: על אינפנטיליזם כלכלי, על חוק הלאום המטופש, על חכם הודי אחד, שהבין מה שצריך לעשות, ועוד.


press to continue reading


 
 
  - "שב בבקשה," אמר השר.

השגריר השוודי הודה מקרב לב והתיישב על כורסת העור שבלשכת שר החוץ בגבות מורמות, ארשת תוהה שסיגל לו מבלי משים מאז קיבל מזכירו אותו בוקר את הזימון הדחוף לפגישה עם השר.

- "רציתי להביע בפניך," אמר שר החוץ הישראלי באנגלית שוטפת ובמבטא רוסי כבד, "את דאגתה של מדינת ישראל, ושלי באופן אישי, נוכח ההתפתחויות האחרונות בשוודיה."

- "ההתפתחויות האחרונות בשוודיה?" תהה השגריר. זה יהיה מעניין.

- "כן," אמר השר וליטף את זקנו. "כידוע לך, בבחירות האחרונות במדינתך, בחודש ספטמבר השנה, זכתה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, אך המפלגה השלישית בגודלה בפרלמנט שלכם, הדמוקרטים השוודים או ה-Sverigedemokraterna, כפי שאתם קוראים להם, זכו בכמעט 13 אחוזים מקולות הבוחרים."

- "כן..." אמר השגריר בנימוס.

- "שזה דומה ל-16 מנדטים בפרלמנט שלנו, הכנסת."

- "כן..." הוסיף השגריר בנימוס.

- "ואם יותר לי, מדובר במפלגה קיצונית ביותר, כמדומני. אני לא בקי בפרטים, אבל..."

- "כן," אמר השגריר, "אבל אם יותר לי, מה זה נוגע...?"

- "ובכן, ממשלת ישראל מבקשת להביע את דאגתה נוכח ההתפתחויות האלו," הטעים שר החוץ הישראלי, כשהוא קורא מההודעה הכתובה שבידו, "לתנועות גזעניות ואף נאציות יש שורשים עמוקים בשוודיה, והכל קיוו כי אלו נעקרו משורש..."

- "אבקש את סליחתך, כבוד השר?" אמר השגריר בתרעומת.

- "ובכן, כולנו זוכרים את הנייטרליות ששוודיה הקפידה עליה בזמן שהיו בעולם, תסלח לי על הלשון הבוטה, בזמן שהיו בעולם כל מיני שליטים עם שפם קטן, שלא לדבר על קנוט המסון ועל קוויזלינג ומגיפת מעשי האונס!"

- "אני מוחה בתוקף!" מחה השגריר בתוקף, "הם היו נורווגים, כבוד השר!"

- "נו, נורווגים, שוודים, דנים. אתה צריך להבין... מכאן, במזרח התיכון, כולכם נראים אותו דבר. אני מתנצל!"

- "בבקשה!" אמר השגריר בקול בלתי משכנע.

- "אנו מקווים ומאמינים," המשיך השר לקרוא בקול מונוטוני מן הנייר שלפניו, "מאמינים כי הדמוקרטיה השוודית תשרוד את ההתפתחויות הבעייתיות הנוכחיות. ישראל מושיטה את ידה לעם השוודי הצעיר ומעודדת אותו לעמוד במבחן הניצב בפניו..." והשר המשיך וקרא דברי עידוד וכיבושין חליפות עוד מספר דקות.

press to continue reading


 
 
  רון חכלילי, בעל הסדרה "האליטות החדשות" לא מחזיק מאשכנזים. בהיתקלויות עם הזן האנושי הבעייתי הזה, גורס חכלילי, הוא מצא "אשכנזים שהופתעו ואף נרתעו מאשכנזיותם." הם ישראלים, גרסו, ולא אשכנזים. חכלילי שולל את הרעיון הזה. אין ישראליות, הוא אומר, ישראליות היא פשוט הגדרת המעמד ההגמוני. בני המעמד השליט, שאין להם עבר או שורשים אלא רק "הווה כוחני ועתיד מעורפל."

המזרחים, לפי חכלילי, עסקו בינתיים בחריצות בהגדרה עצמית. כבר שישים ושש שנים שהם "מנסחים את עצמם, מגדירים את עצמם, מחפשים את שורשיהם, את עברם, את ההיסטוריה שלהם, את התרבות שלהם, את המאבק המתמשך שלהם ובמקביל - מייצרים אלטרנטיבות מתבדלות או אינטגרטיביות." עכשיו, כך הוא סבור, הם האליטות החדשות. האשכנזים, לעומתם, "אחרי שסוף-סוף נעשה להם אאוטינג מארון הישראליות המתפרק" צריכים עתה "להגדיר את עצמם ולחפש בעצמם את שורשיהם, עברם ותרבותם."

כחלילי שולל את הרעיון שיש קשר בין ישראליות למערביות. הנימוק העיקרי שהוא מעלה הוא לוגי: אביו, המזרחי, "היה יותר אירופאי מכל האשכנזים שאני מכיר." כלומר, אם המזרחי יכול להיות "אירופאי," כי אז אשכנזי אינו יכול לאמץ זהות מערבית כזהותו האותנטית. הוא נדרש לחפש לו דרך אחרת, אל השטייטעל, אל היידיש, או חרטא אשכנזיפתית אחרת.

התמערבות היא בחירה ממשית
אלא שהבחירה בהתמערבות או בישראליות לא הייתה מעולם איזו חזית מזויפת שהאשכנזים עטו על פניהם, אגב התנתקות משורשיהם — זו הייתה בחירה ממשית והכרחית. האשכנזים שיצאו מהשטייטעל לא ברחו מתרבות אבותיהם אל תרבות זרה. הם נמלטו ממדמנה של עוני נאלח, דיזנטריה וילדים מתים. שום תרבות לא הייתה שם. שום תרבות לא נוצרה שם. לא ספרות, לא מוסיקה, לא שירה ולא תיאטרון. כל אלו נוצרו על־ידי יוצאי השטייטעל רק אחרי שהצליחו להימלט ממנה. כל הלמדנים הגדולים היו מי שהגיעו לרווחה שדי בה היה לצאת מן הביצה. כל מספרי הסיפורים הדגולים של העיירה היהודית, כמו שלום עליכם או עגנון, כתבו עליה כאשר כבר לא היו בה. שירת ביאליק נזכרת בבית המדרש, כאשר הוא גופו מחוץ לבית המדרש והזיכרון החי של הוויי השטייטעל, כמו "בעיר ההרגה," הוא של עליבות שאין כמותה: קבצנים החופרים עצמות אבותיהם "לַעֲשׂוֹת בָּהֶם סְחוֹרָה בְּכָל-הַיְרִידִים," הפורשים אותם לעין השמש על סמרטוטים צואים כדי לקושש נדבות: "וּבְגָרוֹן נִחָר שִׁירָה קַבְּצָנִית עֲלֵיהֶם תְּשׁוֹרְרוּ... וְכַאֲשֶׁר פְּשַׁטְתֶּם יָד תִּפְשֹׁטוּ, וְכַאֲשֶׁר שְׁנוֹרַרְתֶּם תִּשְׁנוֹרְרוּ."

ובמזרח אין כל חדש. לא תרבות אלא ביצה טובענית של יאוש, עוני ומוות. אותם "בָּתֵּי מָחֳרָאוֹת, מִכְלְאוֹת חֲזִירִים וּשְׁאָר מְקוֹמוֹת צוֹאִים" עליהם מדבר ביאליק בהתייחס ליהודים הנחבאים מן הפורעים היו גם מנת חלקם של יהודי המזרח. כתריאליבקה הייתה חרא של דבר, וגם הכפר בהרי האטלס היה חרא של דבר. שום דבר לא נוצר שם. שום דבר לא קרה שם. אנשים נולדו, פרפרו לרגע מעל פני המים, ומתו בעליבותם.


press to continue reading


 
 
  לפעמים רק כשהמצב באמת רע, אתה מבין כמה היה לך טוב. במשך שנים שבתי והלקיתי בחרצובות לשוני הבלתי נחשבות את שר האוצר יובל שטייניץ. ייסרתי אותו בשוטים על תחבולות העלאת הגירעון ההרסניות; הצלפתי בו בפרגולים מוצדקים על חרבון ועדת ששינסקי א', שככל הנראה חיסלה את הסיכוי לפיתוח מאגר לוויתן או את אמינות ישראל כשוק השקעה בתחום האנרגיה; וגיניתי אותו על היומרה המגוחכת שלו לכלכלה חדשה. יאיר לפיד גורם לי מדי יום להבין טוב יותר שמר שטייניץ היה רע, אבל בהחלט במיעוטו.

אין דרך יפה או מנומסת לומר זאת: שר אוצרנו, מר יאיר לפיד, הוא פשוט איש טיפש. איני דן אותו לכף חובה על הפופוליזם שלו. זו אינה טיפשות וחוץ מזה, זה האיש. לפופוליזם שלו יש גם צדדים טובים, כמו יכולתו המרשימה לתקשר עם אנשים, לדבר בגובה העיניים, לשכנע בכנותו ולבאר עניינים מורכבים בשפה פשוטה. לפיד גם אינו טיפש במובן הרגיל של המילה. כלומר, רעיון מקורי לא תוציא ממנו גם במכווה ברזל מלובן, אך הוא איש נבון במידה, יודע כתוב ויודע ספר. לפיד שייך לזן האיום ביותר של אנשים טיפשים: הטיפש העמוק.

הטיפש העמוק הוא איש העורך חישובים מורכבים, נועץ בפרשני ספורט מנוסים במפלגתו, רושם לעצמו הערות בצד, מגדל זקן ומגלחו, ובסוף כל ההתלבטויות והחשיבה מגיע תמיד למסקנה המעמיקה ועל זאת המיותרת, המזיקה והאווילית ביותר—לו ולאחרים. לאיש כזה קוראים טיפש עמוק.


press to continue reading


 
 
  הזדמזמותו החוזרת ונשנית של העלאת שכר המינימום מחייבת הסבר — מעין ערכת הבנה, שתאפשר לכם להבין על נקלה מתי אתם נתקלים בתעמולה, מתי אתם נתקלים בנתוני אמת, ומה החשיבות של כל העניין, בכלל.

למה זה חשוב?
חוקי שכר מינימום והעלאת שכר המינימום חשובים מאוד בעיני חסידי מדיניות כלכלית ריכוזית, משום שהוא נוגע בכל אחת מפינות השילוש הקדוש של התומכים במדיניות כזו: זהו צעד פשוט ליישום על־ידי השלטון, בעל ניראוּת גבוהה מאוד, המכוון לתגמל ציבור עובדים ששכרו נמוך.

שכר מינימום ופוליטיקאים
כל הכלכלנים מסכימים כי העלאה משמעותית מאוד בשכר המינימום תגרום לאבטלה. על הנושא אין ויכוח כלל, עד כדי כך שהנושא הזה אפילו לא נחקר. מוסכם על כל העוסקים בכלכלה, וגם על רוב האחרים, כי כאשר המחיר עולה, הביקוש נוטה לרדת, ביחס לגודל העליה. לכן, כאשר תהיה עליה גדולה במחיר העובדים, הביקוש לעובדים כאלה מצד מעסיקים ירד. התוצאה תהיה אבטלה, וקיטון בהעסקת עובדים.

הכלל הזה ידוע גם לפוליטיקאים ובנסיבות רגילות הם נוקטים דרכים שונות כדי גם לתמוך בהעלאת שכר מינימום (בגלל השילוש הקדוש) וגם לדאוג לכך שהשפעתו על השכר הריאלי תהיה קטנה ככל האפשר. כך אפשר ללכת עם ולהרגיש בלי. יש שלוש שיטות מקובלות לרבע את המעגל בתחום זה.



press to continue reading


 
 
על ספרי החדש—"התמוטטות"