חמאס באמת ניצח. חמאס וכמוהו גם אש"ף, אינם נאבקים באמת למען הקמת מדינה פלסטינית, שכן הקמת מדינה כזו תהיה אסון כלכלי לאליטה השלטת ולבני חסותה. המאבק הפלסטיני מכוון לשמר את השלטון, אורח החיים וההכנסות הנובעים מעצם המשך המאבק. המשאבים וההון מוקצים לייצור יהודים מתים, שכן זה המוצר המשתלם ביותר עבור האליטה הקיימת ועבור נתמכיה. הדרך היחידה לשנות את המצב הזה היא ליצור מוצרים חדשים ומשתלמים יותר, שיפגעו בשלטון האליטה הקיימת.

ובהמשך: אני יודע שזה קצת יומרני אבל, בינינו, אם אני לא אהיה יומרני, אף אחד לא יוכל להרשות לעצמו את זה. אשר על כן, הנה הפתרון המוחלט והאולטימטיבי לסכסוך הישראלי-פלסטיני. בערך. ובתנאים מגבילים. ואולי אני טועה.


press to continue reading


 
 
  כשבית המשפט רוצה, גם פסבדו-מדע יורה. בהחלטה (ע"פ 3958/08) שקיבל באחרונה בית־המשפט העליון, בשבתו כבית־משפט לערעורים פליליים, התבסס אישור הרשעת אב באונס ביתו על תיאוריית הזיכרון המודחק, שאין אף עדות משכנעת אחת לקיומו.

תמצית המקרה היא זו: המתלוננת, ילידת 1976, סבלה תקיפה מינית מצד שכן בילדותה ומאוחר יותר סבלה מבעיות נפשיות קשות (להן תרם אולי גם רקע משפחתי—אחותה לוקה בנפשה). בשנת 1997, כאשר הייתה בת עשרים ואחת, החלה מאזכרת ביומנה ובשיחות אפשרות שהיה "משהו" בינה לבין אביה. מאוחר יותר עברה לגור בניו־יורק ושם, בשנת 1998, ניעורה משנתה אחרי שחלמה כי היא מקיימת יחסי מין עם אביה. בעקבות החלום ניעור בה זיכרון בנוגע למעשים מיניים שבוצעו בה בילדותה ובשנת 2002, עם שובה לארץ, התלוננה במשטרה נגד אביה על מעשי אונס נמשכים שביצע בה, לטענתה, כאשר הייתה בת שלוש ועד להיותה בת כ-11.

שופטי בית־המשפט המחוזי, כמוהם כשופטת ארבל בבית־המשפט העליון (שני השופטים מלצר וג'ובראן הצטרפו לפסיקתה ללא תוספת משלהם) האמינו למתלוננת. ממסכת הדברים יכול הקורא הסביר להתרשם כי אמונם היה מוצדק. התחושה הברורה מאוד היא שמשהו קרה שם. שהמתלוננת מדברת מתוך סבל אמיתי, וכי חוותה טראומה קשה.


press to continue reading


 
 
  השלום אינו משתלם. בחינה של מבנה השלטון והמערכת הכלכלית הפלסטינית מצביע על־כך ששלום, רגיעה ושלווה בין ישראל לפלסטינים ייכונו כאשר אלו יהיו כדאיים לא רק לצד הישראלי, כי אם גם לפלסטיני. השלטון בשטחים הפלסטינים אינו מונע על־ידי שיקולים לא רציונליים. להיפך, הוא פועל באופן הגיוני לחלוטין. לרוע מזלנו, אותו היגיון מכתיב שהמשק הפלסטיני יפעל לייצר את המוצרים המשתלמים ביותר. לפי שעה, המוצרים המשתלמים ביותר שיכול המשק הפלסטיני להפיק הם ביורוקרטיה, עוני ויהודים מתים.


press to continue reading


 
 
  הלהיט החם של הקיץ הוא, ללא ספק, "תקוף, תעשה פיגועים," בהפקת החמאס ובביצוע להקת זמירי דיר אל-בלאח. השיר הפך להיט בישראל ודי ברור מדוע: לחן ערביזיוני קליט ושגיאות הגייה ולשון משעשעות נמזגו באופן מספק בידיעה המנחמת שהעם היושב לחופי עזה עדיין מונחה על־ידי אנשים עלובים מאוד. אבל אפשר להתייחס לזה גם ברצינות. כשעושים זאת, התוצאות מפתיעות מאוד.


השיר "תקוף תעשה פיגועים" בגרסת יו-טיוב


המסר הבסיסי ברור:
תקוף, תעשה ביגועים
טלטל, גרום לזעזועים
חסל את כל הציונים
זעזע את ביטחונה של ישראל.

החייל הפלסטיני האמיץ נקרא לבצע שתי משימות: ראשית, הוא מתבקש להרוג את כל היהודים. במקביל, מוצגת לו מטרה צנועה יותר: לערער את ביטחונם של היהודים ("טלטל, גרום לזעזועים"). כך גם בהמשך. החייל החמאסי נקרא לפעולות קיצוניות וסופיות ("תדביר את קן התיקנים, גרש את כל הציונים"), אך גם להישגים מוגבלים יותר ("תעשה את עולמם מחזה אימים, תצרוב להם בתודעה נס גדול").

יש סתירה חלקית בין המטרות. אם אכן מקווה המשורר להשיג את היעד הסופי ("תדביר את קן התיקנים") או לכל הפחות ניצחון מוחץ בשדה הקרב ("צבא של אשליה ולא יוצלח... קרב ובא מותם ובירי תפתח"), הרי שממילא מתייתר הצורך בהישג תודעתי ("את הביטחון של ישראל זעזע"). קל להבין, לפיכך, כי המטרה הסופית אינה החזון הנכסף של השמדת כל היהודים — שלפי רוח השיר נדונה להישאר משאת לב בלבד, בשלב זה — אלא ערעור המורל שלהם, בין השאר באמצעות אותה הבטחה עולצת למחוץ אותם כמקקים.

press to continue reading


 
 
  אח, סייד, סייד, מה עשית להם? אחרי שנים ארוכות כפלג אוהל דו-קיומנו אתה קם ומכריז ששוברים את הכלים ולא משחקים? אין לך שום התחשבות במצביעי מרץ שהביאוך עד הלום? ככה מתנהג ערבי טוב? לא יפה.

סייד קשוע בנה קריירה מלהיות "ערבי טוב." זה לא שהוא אינו יודע לכתוב, שהרי הספרים, הטורים והטלוויזיה מבארים מיד כי הוא יודע היטב. אך אלו היו תמיד קצת לא רלוונטיים, שכן קוראיו היו ממוקדים פחות במה שהוא אמר ויותר במה שהוא ייצג: ערבי-ישראלי שבחר לכתוב בעברית ולחיות בין יהודים. נכון, לפעמים הוא עקץ את היהודים, מה שגרר אצל מצביע מרץ עקצוץ קטן של אי־נוחות, אך ביסוד הדברים, אחרי הכל, הוא כתב בעברית וחי בין יהודים.


press to continue reading


 
 
  לפני זמן קצר התרחש אחד הרגעים הגדולים של השנה—ואתם לא ידעתם. רגע נדיר בו יופי התמזג בפשטות, צדק נמהל בצניעות, ותכנית השיווק הגדולה ביותר של שלושים השנים האחרונות צנחה ארצה וקרסה. כן, כן. כפי שכבר ניחשתם, מדובר בנצחונה של קבוצת הספרס מסן־אנטוניו על קבוצת ההיט ממיאמי. ואם ספורט משעמם אתכם, הירגעו: כל העניין ממש לא קשור לספורט.


press to continue reading


 
 
  בשבוע הספר השנה מככב ספרי הדגול "התמוטטות" מלווה בשני ספרים נהדרים שהיה לי הכבוד לתרגם: "ציביליזציות גוועות" ו"אני ישן בחדרו של היטלר." (שאף כיכב באחרונה ב"לונדון וקירשנבאום"). בואו בהמוניכם! הדוכן נמצא בצד מערב של כיכר רבין, והמחירים מפתים, מושכים ולא נושכים.


press to continue reading



 
 
  אחת הקובלנות החוזרות ונשנות של אסי דיין בחייו—לשוהים בחללית בשבוע האחרון, הוא נפטר—הייתה על קבלת הפנים לה זכה ספר שיריו הראשון מאביו, משה דיין. גילו של אסי הצעיר משתנה מגרסה לגרסה של הסיפור, אך עיקרו זהה: משעיין משה האב בשיריו של אסי בן החמש עשרה, הוא הפטיר "זה קשקוש!" אסי דיין נשא עמו את מהלומת הבוז של אביו עד יום מותו, כשהוא שוזר את האירוע המכונן הזה, אם ניתן לקרוא לו כך, כמעט בכל אחת מאלפי הסקירות האוטוביוגרפיות של חייו.

ואולי משה דיין עשה טובה גדולה מאוד לבנו. כולנו מבקשים להימדד בעיני האחר לפי מידת האהבה ולא לפי מידת הערך, אך ייתכן כי תגובתו הישירה והגסה של האב לשירי הבן די היה בה להגות את הבן ממסלול לא יצלח. דיין הבן, אם ללמוד משיריו המאוחרים יותר או מתרגומי השירה שלו, היה משורר איום ונורא. על הקריירה הקולנועית שלו וטיבה אפשר להתווכח—בעיניי הוא היה שחקן מצוין, רעיונאי משובח, אך תסריטאי ובמאי סתמי—אך ברי כי בשורת החשבון האחרונה סטירת הלחי הלא נעימה אך מפוכחת של האב עשתה שירות טוב לבן. כתוספת, היא העניקה לו תסביך נאה. בנו ליאור העיד כי "ברוב הימים הוא היה חי בהרגשה שלא מעריכים אותו. זה היה הדרייב שלו. הוא היה קם כל בוקר ומרגיש שהוא האפס הכי גדול בעולם."


press to continue reading


 
 
  יוסי שריד מקדים ומעלה הצעה לל"ג בעומר (טור דעה, הארץ, 25.4.2014). במקום "עוד פעם עמלק והמן" הוא מציע לשרוף את שיאני השכר בחברות הפרטיות, "יורשי קורח." הוא מרגיע: "מצד אחד, לא יאונה לעשרת בני ההון כל רע... מצד שני אולי יבינו סוף סוף שאצלנו הם 'שרופים'."

קרום דק וחרירי מפריד אצל אנשי שלום מזן שריד בין הפסטורליה הפיקטיבית אליה הם כמהים, כביכול ("אומרים שהיתה פה פעם סולידריות") ובין האלימות הבוטה, שהיא כמיהת הלב האמיתית — להעניש את הסוחרים העשירים. מקבלי "שלמונים" הוא מגדיר את האנשים הזוכים לשכר גבוה, "ערפדים... חזירים... מדושנים... מתפקעים מרוב שומן וצחוק... פשע נגד האנושיות" וביטויים נוספים שרוח הסולידריות ואחוות האדם נודפת מהם למרחוק.

חטאם הגדול של עשרת שיאני השכר הוא בכך שהם "מכייסים ריביות נשך ועמלות גזל, משכנתאות רצח ותספורות מצח." נניח בצד את הבורות המעופפת בטענה שהריבית הנמוכה להפליא הנקוטה היום היא בעיני שריד "נשך" ו"רצח." עפרונו ולשונו של שריד היו תמיד חדים, אך בענייני כלכלה, כמאמר האנגלית, הוא מעולם לא היה העיפרון המחודד ביותר בקופסה. קשה יותר להבין את עצם הקישור שהוא יוצר בין עשרת בני ההון—רשימה המונה מנכ"לים ומנכ"לים לשעבר של חברות תרופות, אנרגיה, ביטוח, ובנייה—לריביות, עמלות או משכנתאות.

ויש עוד: התחממות גלובלית, מוניות בצרפת, דונלד סטרלינג והגזענות, 100,000 כלבים מומתים, חנויות סגורות, ג׳ורג׳ קלוני ובית הקלפים.


press to continue reading


 
 
  something בהתחלה, חשבנו שהוא מת. על מדרגות מגדל הרוחות, באגורה הרומית שבאתונה, שכב ללא נוע כלב רועים מגודל. צקצוקי מצלמותיהם ולשונם של התיירים, אף לא אלו שעלו על המדרגות, לא עוררו אצלו שום תגובה. לבסוף, רווח לנו: תנועה קלה של בטנו בישרה כי מדובר רק בתנומת צהריים כבדה במיוחד.

וכשרואים אחד, רואים כמה. כלב רועים אחר נמצא סרוח על צלע אחרת של מגדל הרוחות. שלישי היה שרוע על צידו על המדרגה השלישית של גרם מדרגות בצד. רביעי השתרע על משטח אבן סמוך. כולם לא זעו ולא משו, לא זקפו אף סקרן לניחוח העולה מן הטברנות, או אוזן סקרנית להמולת התיירים, בעלי הטברנות המסרסרים בעוברים ובשבים לשבת אצלם, מהזמנות רוכלי הפיצ'פקעס האפריקנים, סוחרות האריגים ההודיות, מוכרי המחרוזות הטמילים, רכבות הזוטא המצועצעות לתיירים או פטפוטי הקשישים על הספסלים.


press to continue reading


 
 
על ספרי החדש—"התמוטטות"